אני לא יודע מה קדם כרונולוגית למה, אבל האהבה הבלתי מתפשרת לקולנוע נספגה בי בעקבות כמה אירועים שגרתיים, בדיעבד מכוננים, שאני מצליח לדלות מזיכרוני המתעתע.
 
האחד, הליכה עם ההורים לצפייה בקולנוע פאר בסרט "ד"ר ז'יוואגו", שהותיר עליי רישום עז. אירוע אחר הוא צפייה בסרט "נמרוד ונפילת בבל" בקולנוע מתמיד. סרט שראיתי בגניבה, כלומר לא עניתי עדיין על הגבלת הגיל שחלה עליו ובכל זאת עלה בידי להיכנס לאולם.
 
השלישי, היכרות בגיל הנעורים עם המועדון לסרטי איכות פרספקטיבה, אותו שהפעיל ג'סי נוחייסי בבית סוקולוב, ששכן במרחק הליכה מביתי. לתודעתי קופץ דווקא "הירונימוס מרקין", כסרט הראשון כנראה אותו ראיתי שם ובעקבותיו באו עוד רבים. מוסד זה היה פועל יוצא ישיר של מועדון קולנוע ביתי פרטי שליה ון ליר ובעלה וים פתחו בביתם. 
 
מועדונים נוספים לסרטי איכות, כולם בהשראת המיזם של ליה, פעלו בתל-אביב אז. אם זכור לי נכון, יצירות מופת קולנועיות זלגו גם לבתי הקולנוע תכלת ופריז, במקביל לפתיחת סינמטק תל-אביב, ב-1973.
 
כשהגענו להקרנות הראשוניות במקומות האלה, הרגשנו חברים באיזו אגודה חשאית אליטיסטית, מן חוג סגור של אנשים פתוחים. היינו הראשונים שראו סרטים של אינגמר ברגמן, למשל.

זו הייתה כנראה נקודת המפגש הראשונה שלי עם החומרים הקולנועיים הנדירים שחלוצת שימור הקולנוע והמנטורית הגדולה שלו בארץ, ליה ון ליר, ליקטה עבור ארכיון הקולנוע הישראלי שייסדה ובשקדנות אין קץ הוסיפה לו עוד ועוד אבני דרך חשובות. ולא מדובר באלה המסחריים, שהוקרנו בבתי הקולנוע, אלא ביצירות שמצאו בסופו של דבר אכסניה בסינמטקים, מפעלי חייה של ליה. 

חווית הפסטיבל הבינלאומי
 
לליה תישמר לעולם זכות הראשונים של הטמעת הקולנוע בארץ כתרבות מובילה, בועטת ותוססת. היא חינכה והנחילה לקהלים רחבים את בשורת הקולנוע האיכותי והאמנותי, שהיו קודם לכן מנת חלקו של ציבור קטן אנין טעם. אין ספק שהסינמטקים שהקימה בשנות ה-70 בשלוש הערים הגדולות הפכו אלטרנטיבה של טוב טעם לסרטים הסטנדרטיים שהוקרנו בבתי הקולנוע.
 
את ליה יצא לי להכיר אישית בשנות ה-80. עם סיום לימודי הקולנוע באוניברסיטת תל-אביב, בסוף שנות ה-70, טסתי לניו-יורק, שם שהיתי כשנתיים וחצי. במהלכן סיקרתי את פסטיבל ניו-יורק. זו הייתה הפעם הראשונה בה חוויתי אווירה של פסטיבל קולנוע בינלאומי, על כל המשתמע מכך, כולל מפגשים עם יוצרים ועם כוכבים.

ב-1983 חזרתי לארץ ושנה לאחר מכן התוודעתי לליה באופן אישי, כאשר ייסדה את פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים. לי היא הצליחה לשחזר את מה שחוויתי בניו-יורק. עלה בידה, בזכות קשריה, להביא לכאן שורה של יוצרי ושחקני קולנוע מהעולם, בהם גם אגדות קולנוע כז'אן מורו וליליאן גיש.
 
מאז יצא לי לפגוש בה בצמתים קולנועים לא מעטים, בארץ ובחו"ל. הכרתי אישה דעתנית, פעילה ומלאת אנרגיות, שלא שקטה על השמרים וניסתה לתרום עוד ועוד להתפתחות הקולנוע בארץ. ראיתי אותה עד לאחרונה כמעט בכל אירוע קולנועי חשוב, בסינמטקים של חיפה, תל-אביב וירושלים.

פגשתי בה בקאן וידעתי שהיא פוקדת גם את הפסטיבלים האירופים האחרים. ליה לא החמיצה הקרנת בכורה, או השקה, או פסטיבל גם כשהתקשתה כבר ללכת וכשמטפלת צמודה צעדה לצידה. לפני כחודש אף נכחה בפסטיבל ברלין. עד יומה האחרון חיה ליה קולנוע. מורשתה לא תישכחו ולפועלה יהיה המשך.