ז'אנג יימו, גדול בימאי סין, ("ז'ודו" "הפנסים האדומים" וסרטי אמנויות לחימה גדולי תקציב כמו "גיבור", "מחול הפגיונות" ו"קללת פרח הזהב") חוזר עם סרט קטן ולא אופייני לסרטים הגדולים שהפכו אותו לבמאי האסייתי המוכר בעולם. הסרט מזכיר במידה רבה את "כשתקראי בשמך", סרטו הקודם שהיה קטן וצנוע והתרחש באותה התקופה, שנות ה-70 בסין.

על אהבה ושכחה

"לחזור הביתה" הוא סיפור אהבתם הבלתי אפשרית של בעל ואשה. לו חוזר לאשתו פאנג, אחרי שנים ארוכות של היעדרות, ומגלה שהיא סובלת משכחה. פאנג (המגולמת על ידי גונג לי, שכיכבה כמעט בכל סרטיו של הבמאי הסיני) היא אישה יגעה ומסורה, שההמתנה הארוכה והדאגה לגורלו, לצד ההישרדות כשאשה בודדה, העבירו אותה על דעתה.

אלה הן שנות שלטונו של מאו דזה דונג, שנים בהן כל אדם הנחשד בפעילות העוינת את המפלגה הקומוניסטית, נרדף באכזריות ונאסר. דזה דונג קרא לטרור הזה "מהפכת התרבות", ובמסגרתה אוניברסיטאות נסגרו, אמנים ואינטלקטואלים הושתקו.


לחזור הביתה (צילום: יחסי ציבור)

עלילות אבדן זיכרון חוזרות על עצמן לא מעט בקולנוע, ונדמה שהשימוש בהן הפך שחוק. היו כמובן סרטים נהדרים כמו "בכבלי השכחה" של היצ'קוק או "איש ללא עבר" של אקי קאוריסמקי, והיו גם "ממנטו" המפורסם או "שמש נצחית בראש צלול" - גם שם בחור מנסה להתגבר בדרכים יצירתיות על מחיקת זיכרונה של אהובתו. אבל משום מה, כשצפיתי ב"לחזור הביתה", נזכרתי דווקא בסרט ההוליוודי "50 דייטים ראשונים" בכיכובם של אדם סנדלר ודרו ברימור.

לוסי (ברימור) סובלת משכחה והנרי (סנדלר), המבקש אחר ליבה, נאלץ להשתמש באמתלות שונות כדי להתקרב אליה. הרי מדי יום היא שוכחת אותו מחדש. הוא יושב, בסמוך אליה, במסעדה ומתחיל לבכות, הוא מבקש מחבר שירביץ לו כדי שאולי, תציל אותו. הוא אורב לה על אם הדרך ומנסה לעצור את מכוניתה.

גם לו של "לחזור הביתה" מפגין יצירתיות דומה. הוא נכנס לביתה בתואנה שהוא מכוון פסנתרים, הוא מקריא לה מכתבים ישנים מבעלה, ומציע להסיעה, בתאריך קבוע מדי חודש, לתחנת הרכבת כדי לחכות לבעלה.


לחזור הביתה (צילום: יחסי ציבור)

הסרט בעל קצב איטי, עלילתו דלה, והוא חסר את התנופה שאפיינה סרטים אחרים של יימו. העיצוב התקופתי לא תמיד משכנע, לעיתים הוא נראה כתפאורה, וקטעי הריקוד הקצרים, שמעטרים את הסרט באמצעות דאן דאן, בתם הרקדנית של בני הזוג, מעוררים געגוע לסרטיו הקודמים של הבמאי, בהם נראו לוחמים מעופפים ותלבושות ומקדשים ססגוניים.

הצבעוניות של הסרט אמנם עדינה ויפה, יימו משתמש בעיקר בחומים וכחולים (כחול הוא צבען של חולצות הפועלים שלבשו אז בסין), אבל בסך הכול התרשמתי שוב, שגדולתו של הבמאי דווקא במופעי הראווה.