סיום של פרסים
 
ההכרזה על הענקת שני הפרסים בטקס הסיום החגיגי של התיאטרונטו הבינלאומי ה-25 לא הפתיעה את מי שראו את שתי ההצגות ״מקורקעת״ עם קרן צור ו״קשקושים״ עם נופר מועטי.

כרגיל באירועים כאלה התגובות יצרו את הזמזום החרישי שהזעיק רבים לראות את ההצגות שמומחי פרסים הימרו עליהן מיד אחרי ההצגה הראשונה שלהן.  ועדת הפרסים, בהרכב של מיכה לבינסון, דני צפריר וחגית רכבי-ניקולייבסקי לא איכזבה את המהמרים.
 
בהחלטתם להעניק לקרן צור את הפרס על שם השחקן המנוח נסים עזיקרי, בסך 10,000 ש״ח, שיבחו  אותה על "עבודת משחק מהמורכבות שראינו לאחרונה. אפיון דמות מדויק, אינטליגנטי ורב פנים, מנעד רגשי רחב ומגוון ויכולת משוכללת לנוע בין מצבים בחופשיות  ובביטחון. יכולת גופנית מרשימה, יכולת רטורית וגיוון קולי, אירוניה ושובבות לצד חשיפה רגשית מצמררת”. אני מזדהה עם קביעתם ועל ההצגה אכתוב בהמשך.
 
הציון לשבח, אשר לראשונה בתולדות התיאטרונטו כולל גם מענק כספי, של 5,000 ש״ח, הוענק לשחקנית הצעירה נופר מועטי בזכות "עבודה ללא מילים שהצליחה לגעת, לרגש, להצחיק ולספר סיפור, תוך שימוש בבובות, הנפשת חפצים, וידאו ארט, מזוודה אחת, דובי, ברבי , גיר אחד לבן  וכשרון יוצא דופן של שחקנית צעירה, המפגינה מיומות תנועתית וווירטואוזיות קולית, ומוכיחה שליצנות ובובות יכולים לדבר גם לליבם של מבוגרים". גם על הצגה זו אכתוב בהמשך.
 
הפרסים, תרומת  הקרן ע״ש יהושע רבינוביץ׳, הפכו לשיאו של תיאטרונטו הבינלאומי 2015, המציין 25 שנים לכינונו על ידי יעקב אגמון, הממשיך לעמוד בראשו במלוא ההתלהבות הראשונית שלו כילד הנצמד לדבר היקר לו מכל. במהלך שלושת ימי הפסטיבל הועלו שמהצגות יחיד בבכורה למבוגרים במסגרת תחרותית, שש הצגות מחו"ל מפולין, אוסטרליה, רומניה, בריטניה ואירלנד. כמו כן התארחו בו שלוש הצגות יחיד, ששתיים מהן זכו בפרס הפסטיבל בעבר. ממוצע תפוסת הקהל בכל אלה הגיע ל-90 אחוזים.
 
את האירוע ליווה בחזית תאטרון יפו הייד פארק מסורתי של תלמידי שנה א׳ וב׳ של תלמידי בימוי, משחק, מחול ועיצוב במה במכללת סמינר הקיבוצים. בניהולה האמנותי של פרידה שהם ובניהול תוכן של תום ווליניץ ותחת הכותרת ״תופסת צבעים > והפעם צבע אדום״ העלו המשתתפים - והתרשמתי במיוחד משניים - את חוויות ״צוק איתן״  המלחמה הראשונה שחוו בפועל. 
 



קשקושים (צילום: ז'ראר אלון)


פתיחה מאתגרת
 
באירוע הפתיחה החגיגי של הפסטיבל הוצבו השנה שני אתגרי משחק לכל המשתתפים בתחרות ובאירועים האחרים. 

האתגר הראשון, בהתאמה לבית ״נא לגעת״ בנמל יפו, היה ״הגידי תפוז״ של השחקנית החרשת-עיוורת בת שבע רבנסרי, בעזרת המתורגמנית שני ליפשיץ ובבימויה של שרה סיבוני. זה היה מסע אמנותי מלא ומרתק לעולמה של רסנסרי ואל התמודדותה בחייה, שאיפותיה, משבריה ואמהותה מבעד למסך הלקות הכפולה שלה.
 
את האתגר האחר, וכרף איכות גבוה הציבה גילה אלמגור במונודרמה האוטוביוגרפית שלה ״הקיץ של אביה״ הוותיקה יותר מהתיאטרונטו, ואולי אף זו שנתנה את השראתה לאגמון. אחרי 27 שנים נראה כי הזמן שחלף העמיק את ההתבוננות ואת הרעננות של השחקנית שבשנה הבאה תציין 60 שנה לעלייתה הראשונה על בימת ״הבימה״ בהצגה ״בעור שינינו״.
 
בעקבותיה, והודות לתיאטרונטו, צמחו ועלו שחקנים צעירים וותיקים שאימצו את המונודרמה, מי כקרש קפיצה לקריירה מסעירה, ומי להפגנת משהו אישי יותר מתפקידים שגילמו בהצגות שונות, בתאטרון הרפרטוארי בדרך כלל, בפרינג׳ ובבתי הספר למשחק בשנת סיום לימודיהם.

התיאטרונטו הוא ההזדמנות הטובה להתייצב מול קהל ובמונודרמות מורכבות להפגין כישרון ויכולת. בזה כוחו של המפעל ובזה ייחודו. 
 



מקורקעת (צילום: ז'ראר אלון)



הנפש האנושית בהצגות התחרות
 
״מקורקעת״ של קרן צור הייתה ההצגה האחרונה שראיתי. בבימויו המצוין של סיני פתר,  ענתה ההצגה על האתגר של הפתיחה במשחק מרתק הנבנה בהדרגה כקשת של גוונים ומחוות של טייסת קרב הנוסקת אל הפסגה של כחול השמים ונוחתת משם למציאות שיש בה אהבה, משפחה, אך גם תסכול והחמצה.
 
את המונודרמה כתב ג׳ורג׳ בראנט וקרן צור תרגמה לשפה טבעית נוחה המספר בגוף ראשון את סיפורה של טייסת F-16 אמריקאית המבקיעה אל עולם של גברים במלחמת בעיראק, אך במהלך חופשה שנתית מתאהבת, נכנסת להריון, מקורקעת, נישאת לאהובה, יולדת את בתם וחוזרת לשירות מסוג חדש: במקום הכחול הגדול של השמים היא מוצבת במדבר נבאדה כמפעילת הנשק האולטימטיבי החדש - המל״ט.
 
יום יום היא משכימה לצאת על המתקן הצבאי שבו היא מבלה 12 שעות צמודה לאזניות שבעדן תגיע הפקודה ללחוץ על ההדק המשחרר את אחד מסוגי הפצצות המוטענות בכנפיו הענקיים של המל״ט. אלא שהמעבר מהריחוק מקרבנותיה כשהייתה במטוס שלה, ״הנמרה״ כפי שקראה לו, אל הקרבה באמצעות המצלמות המשוכללות אל הקרבנות שאחריהם היא עוקבת, מביא אותה אל שיאו הדרמטי של מאבק פנימי בעולמה האישי הריגשי והמעשי.
 
סיני פתר הוליך את משחקה של צור ביד נטויה של הומור ודרמה כואבת בתוך תפאורת-התאורה של יחיאל אורגל, הנענית בהתאמה נפלאה לעיצוב ההתפתחויות הנפשיות, הפיזיות והרגשיות, המעוצבות נפלא דקה אחר דקה, עם תוספת של וידאו ארט של נמרוד צין ובליווי של מוזיקה של חגי קשת. 
   
״שתוכל לבד״ היא דרמה אנושית נוגעת ללב מאת רחל גיל, בבימוי רגיש של אלירן כספי ובביצוע חי מאוד של אברהם סלקטר, כאב שמגדל את בתו ״המיוחדת״ לעצמאות. הדיאלוג שהוא מנהל עם צמד שוטרים הפוקדים במפתיע את דירתו הקטנה מתאר את האמפטיה, ההבנה והמסירות שלו ושל האם המנוחה לבת שלקתה בינקותה בדלקת קרום המוח כתוצאה מחיסון קלוקל.
 
סלקטר איננו מרחם ואיננו קובל אלא מתאר מהלך חיים מורכב ובעייתי שיש בו רגעים של תסכול לצד התבוננות מעשית מאוד בהתנהלות הבת, שמיועדת להתפתח לכלל מצב שבו הוריה המבוגרים לא יהיו לצדה, ועליה יהיה להיות מסוגלת לעשות את הנדרש לבד, בלי עזרתם. הבהירות של סלקטר מדגישה את המודעות שלו לשקר הגידולי הזה, אך החמלה של יחסו גוברת על האמת. ביצוע מרגש עם תאורה יפה של אורי ברנשטיין ומוזיקה חרישית, כנימים קטנים, של נדב ברנע. 
   


שתוכל לבד (צילום: ז'ראר אלון)


״הלוך ושוב״ הוא  הפתעה מרנינה שהביא השחקן מחמוד קדח. הוא  כתב סיפור קטן ומקורי על אברהים, עובד מטבח מאחד מכפרי הגליל, שהמעסיק שלו שוכר עבורו דירה, ומעניק לו כיפה ואת שמו כדי שבעל הבית יחשוב שהוא יהודי. קדח מקבל את פני הבאים להצגה, מפטפט עמם, על עצמו ועל נסיונו כשחקן שגם פעל בעבר בתאטרון חיפה, והוא ממשיך לנהל דיאלוג עם הקהל כחלק מהותי מאוד של המנונודרמה המקורית שלו.
 
למעשה הוא ״מציג״ לנו ולעצמו, בבימויו החי של פיראס חורי, מה עשוי או עלול להתרחש במפגש הצפוי עם פרנקל, בעל הדירה, וניצול השואה. הווריאציות השונות, כתובות ומאולתרות בהומור, ומתפתחות מהפתעה להפתעה שבאמצעותן הוא משקיף על עולמם של ערביי הארץ העובדים בתל אביב, ועל החברה היהודית-ישראלית ״המארחת״. אם תרצו זהו שיעור יפה ומדויק במדעי החברה הישראלית. 
 



הלוך ושוב (צילום: ז'ראר אלון)


״קאטרינה״ על פי ספרו של אהרון אפלפלד היא הישג אישי של השחקנית הצעירה אבישג מיידלר, המופיעה לראשונה על במה מקצועית, במונודרמה שעיבדו וביימו מצוין לנה פונוסוב ומיכאל צ׳רני. קאטרינה, מרצה בכלא את עונשה על רצח, והיא מקבלת מפגש מפתיע עם בנה בנימין, שאותו גידלה כיהודי למרות היותה נוצרייה.
 
סיפורה של קאטרינה והתאהבותה בעולם היהודי שבקרבו חיתה ועבדה לפני המלחמה הופך להיות מעין חשבון נפש הנועד להסביר לבנה את מכלול החלטותיה, מבחירתה בקשר עם משפחה יהודית, דרך נסיונה להציל את בנות המשפחה, לידתו של הבן והחלטתה לערוך לו ברית מילה כהלכה ועד לרצח. את כל אלה מיידלר מספרת וחיה בבהירות כואבת ומכאיבה, עם מוזיקה בנגינה חיה של יאיר סרי.




קאטרינה (צילום: ז'ראר אלון)



״חסד עצמי״ מאת יונתן צ׳רצ׳י ובבימויו יחד עם רני בלייר היה על גבול הסטנד-אפ במשחק כמעט מנוכר, או מתבונן מהצד, על שחקן מזדקן (אם אפשר להגדיר כך אדם בן 59). את המלט הוא לא שיחק ולא ישחק, וכנראה גם לא את אוסוולד ב"רוחות" ובטח לא את קוסטיה ב״שחף״, אבל הסטנד אפ הנרמז של צרצ׳י הוא מעין מחווה סמויה ולא מוצהרת לשלושתם, ואפילו מתוחכמת.
 
מכך יובן הקשר המהותי של הגבר עם אמו, שמסירותו לה מתנגשת אולי רק עם חרמנותו הבלתי נגמלת לנשים. אבל הגיל עושה את שלו, וזה לא ממש מה שהוא רוצה שיקרה ושפיותו מתערערת. ואת המהלך הזה מגלם צ׳רצ׳י בקלילות נינוחה, תוך כדי כך שהוא מפלרטט בקסם רב עם הקהל.



חסד עצמי (צילום: ז'ראר אלון)



שלוש גנרליות

בגלל לוח זמנים צפוף, ראיתי שלוש הצגות בחזרה הגנרלית שלהן עם קהל מוזמנים, וסקירתן כאן נכתבת בזהירות, כי כן לשלושתן היה עדיין מה לשפר לקראת העלאתן הרשמית. וצריך לזכור כי גם אז, ככל הצגות התחרות, ההצגות מוגשות לביקורת ללא הרצה נאותה, כמקובל בימינו.
 
ההצגה הראשונה שראיתי הייתה ״רואה את הקולות״ מאת ובבימוי עומר תדמור ובביצוע מרגש של ולדימיר פרידמן, אף מעבר לעמימות מסוימת של המחזה. הרעיון המרכזי הוא מפגש הזוי למדי בין פסיכולוג בעל נטיות אובדניות לבין מטופל בן 15 שהפנטזיה שלו היא לרצוח ולא משנה את מי ומתי. פרידמן סוחף לתוך הסחרחרות הנפשיות המוליכות אל סוף מורכב כשלעצמו, ולמרות הביזור הטקסטואלי מצליח להחזיק היטב את תשומת הלב.
 
״רואים את הרגליים״  מאת ענת זאוברמן ובביצועה, בבימוי של מירי לזר,עוסקת בחיבוטי נפש, והפעם של צעירה החושדת שסבתה מזייפת את האלם הפתאומי שלה, ובביקור שלה הנכדה מנסה לגלות את האמת, באמצעות חישופיה שלה, מילדות אל נעורים, שבמרכזם הבולמיה. זאוברמן פותחת את ההצגה, ושבה ודוהרת בה בשצף קצף טקסטואלי המקשה על קליטת מסריה. כאשר היא נרגעת בקטעים שונים קולה ודיבורה צלול להפליא וסיפורה הופך בהיר ומובן. 
 
״קשקושים״, מאת אופיר נהרי ובבימויו, בביצועה של נופר מועטי, עדיין לא הגיעה למלוא יכולותיה בחזרה הכללית, והשחקנית הצעירה נאלצה להתחרות בעוצמות מוגזמות של הסאונד כדי להעביר בג׳יבריש ועם בובות וקסמים אחרים עלילה שלכאורה מתנהלת כאגדת-ילדים למבוגרים. מה שראיתי עדיין לא היה בשל, אך ההכרזה על הציון לשבח שניתן למועטי מעידה ככל הנראה כי כל המהמורות הוסרו והכוונות הטובות מצאו את תיקונן.