בין אם זה בלוז ובין אם זה טראנס, הטעם המוזיקלי של רוני סומק נוטה לאוונגרד. לא פלא אם כן שערב רב תחומי שיוקדש לשיריו במוזיאון תל-אביב יתפרש על פני סגנונות שונים, החל מקלאסי ועד למזרחי והכל בגוון אקספרימנטלי. שיחה עם המשורר היחיד בארץ שבאמתחתו גם שלושה אלבומים שנשאו חן אפילו בעיני לו ריד, והוא בכלל מקנא בנגני בס.
מתערבב
בניגוד למשוררים ידועים רבים הבוחרים להישאר ספונים במגדל השן המתבדל של השירה ולצמצם ככל האפשר את מוקדי החיכוך וההתערבבות שלהם עם הבלי העולם הזה, רוני סומק הוא הראשון שישלח את השירים שלו להתערבב, או להתנגש כהגדרתו, באמנויות אחרות, מה שכבר בא לידי ביטוי בהופעות משותפות שלו עם אמנים כמו יאיר דלאל, המוזיקאי האמריקאי אליוט שארפ, בלוז ראש פינה ומוזיקאים לא מעטים נוספים.
התערבבות נוספת ומורחבת מהסוג הזה תתרחש ב-23 בנובמבר בערב "מחתרת החלב" (כשם ספרו האחרון של סומק) שיזמה קבוצת "מוסיקה נובה", ובו יקבלו שיריו של סומק פרשנויות של מוזיקאים מסגנונות שונים, של מיצגנים ושל אמני תנועה ואמני וידאו.
תחת ניהולו המוזיקלי של רונן שפירא המחונן יופיעו במוזיאון תל- אביב ברי סחרוף, ערן צור, רועי ירקוני ומאיה דוניץ, איריס פורטוגלי, זמרות האנסמבל הקולי החדש, עודד זהבי עם הזמרת שמרית מלול, בועז בן משה, המיצגנית ענת פיק, שחר בן חור עם עבודת וידאו ארט, ורונן שפירא עצמו, עם יצירה שיבצע עם הזמרת יהלי תורן. סומק עצמו יקרא גם הוא בערב משיריו.
"יותר סולנים מאשר שורת מקהלה"
- איך בעצם נולד הערב המורכב הזה?
"זאת הייתה מין שרשרת מזון כזו. קבוצת `מוסיקה נובה` פנתה לרונן שפירא ורונן פנה אלי ואמר לי שהוא רוצה לעשות מין ערב שיאחד כל מיני דברים מוזיקליים שנעשו סביב שירים שלי. עם רונן עבדתי בשנה שעברה על פרויקט לעיריית תל-אביב, וכשהוא קיבל את פרס ראש הממשלה הוא כתב מוזיקה לשיר שלי.
"ישבתי איתו ועם זיו בן מ`מוסיקה נובה` ועשינו רשימה כדי לבדוק אם יש לנו בכלל קו זינוק. נזכרנו שבועז בן משה כתב יצירה ששמה `סולו ערק` בעקבות שישה שירים שלי. היצירה הזאת היא בעצם עבודת הדוקטורט שלו במחלקה לקומפוזיציה באוניברסיטת פנסילבניה, והוא העלה אותה לפני כמה שנים בכפר בלום והיו הרבה מחיאות כפיים, גם של הקהל וגם של הביקורות. עודד זהבי כתב פעם מוזיקה לשיר שלי שמבצעת מקהלת אנקור, והוא כתב יצירה שמורכבת מחמישה שירי אהבה שאחד מהם היה שיר שלי. מהעבר השני, מהכיוון היותר רוקנרולי, יש את רועי ירקוני שכתב מוזיקה לכמה קטעים שלי וביצע חלק מהם פעם עם מאיה דוניץ, וכמובן היצירה של רונן שפירא, `יסמן`, שהוא עשה עם יהלי תורן. זה היה פחות או יותר קו הזינוק.
"לסיפור הזה נוסף ברי סחרוף שעובד עם רונן שפירא, ונוסף ערן צור. זה ערב שיש בו מצד אחד מוזיקה שמתכתבת עם המילה קלאסי (עודד זהבי), מצד שני מוזיקה שהיא גם מזרחית וגם בלוזית, גם רוקנרול של ברי סחרוף וערן צור וגם ניסיונות לבדיקת הגבולות שיעשו רועי ירקוני ומאיה דוניץ.
"אל הנדוניה המוזיקלית הזאת הצטרפו שחר בן חור שעשה פעם וידאו ארט בעקבות תערוכה שעשיתי עם בני אפרת במוזיאון ישראל, וענת פיק שעושה מיצג בעקבות אחד השירים שלי. הייתי כבר פעם בערב של מוזיקה ומיצגים בעקבות שירים של דוד אבידן שעשתה קבוצת `מוסיקה נובה`, וזה היה ערב נהדר, אבל פה, בערב הזה, הם הולכים על כל הקופה, מכיוון שהם מרחיבים את הטריטוריה עד הסוף. אותי נורא מרתק לראות את הערבוב הזה בין הקהלים שהערב הזה פונה אליהם".
- איך באמת יוצרים את השילוב בין אמנים מתחומים כל כך מגוונים?
"הכל קורה בתזמון מאוד מתוקתק, כאשר המעברים האלה מקלאסיקה לרוק ייעשו בצורה שתפעל על פי חוק כלים שלובים. זאת אומרת שברי סחרוף לא מוותר כמו שעודד זהבי לא מוותר, אבל רונן שפירא כמנהל מוזיקלי, וזיו בן מ`מוסיקה נובה`, שבונים שניהם את האופי של הערב הזה, דואגים כל הזמן שהטנגו הזה שבין המוזיקה המכונה קלאסית לבין מוזיקת רוקנרול, ירקד על פרקט מאוד ברור. מה שחשוב לי להגיד בעצם זה שמדובר פה בקונצרט שיש בו יותר סולנים מאשר שורת מקהלה. כל אחד מהמשתתפים בא להיות הוא עצמו כמובן, אבל גם בא להתנסות עם דברים שאולי הם לא במהלך הטבעי שלו".
"אני מחפש אנשים שיודעים גם לגמגם, לא רק את מלכות היופי"
מלבד העבודה עם מוזיקאים ישראלים משתף סומק פעולה גם עם המוזיקאי האקספרימנטלי האמריקאי אליוט שארפ. יחד הם הוציאו כבר שלושה דיסקים בלייבל של ג`ון זורן, מוזיקאי אוונגרד מוערך לכשעצמו. "נקמת הילד המגמגם", הדיסק הראשון שלהם, נבחר לדיסק השנה בקטגוריית הג`אז והאוונגרד, במשאל שערך כתב העת "ווייר". סומק ושארפ מופיעים בשנים האחרונות עם החומרים המשותפים.
"הופענו עד היום כמה פעמים באוסטריה, בצרפת, באמריקה. בניו יורק הופענו בניטינג פקטורי. לו ריד הוא חבר טוב של שארפ ומאוד אוהב את הדיסקים שאנחנו עושים. לצערנו הוא לא היה בניו יורק כשהופענו שם אבל הוא ולורי (אנדרסון, אשתו) אמרו שהם מאוד אהבו את הדברים שאנחנו עושים".
- ואיך הקהל הלא ישראלי מתמודד עם העובדה שהטקסטים בעברית?
"בכל פעם יש פתרון אחר. פרטיטורות שנותנים לאנשים, או שמקרינים את השירים בשפת המקום על הקיר. אחד המבקרים שם הגדיר נורא יפה את התחושה שמתקבלת. הוא תיאר את זה כמו כדורים על שולחן ביליארד: זה גם יוצר הרמוניה וגם שובר אותה - אבל תמיד נשאר על אותו שולחן".
- יהיה נכון להגיד, לאור רשימת האמנים שאתה משתף איתם פעולה, שאתה מעדיף באופן מובהק את השוליים המוזיקליים?
"בואי ניקח את זה ככה: הם לא שוליים, הם במגרש של האוונגרד. הנטייה שלי כשומע היא להיות במקום שבו מנסים דברים, במקום שיש בו יותר סימני שאלה מאשר סימני קריאה. אני שומע הכל, רוקנרול וג`אז ובלוז וטראנס, אבל בכל מגרש כזה אני מנסה לחפש את האנשים שיודעים גם לגמגם - ולא את מלכות היופי. את האנשים שיש להם קול ושאין להם פיתוח קול".
"להסיר את הכפפות הליריות מהיד הכותבת"
- איך זה שאתה מייצג זן די נדיר של משוררים ישראלים שפתוחים לדיאלוג הזה עם אמנים אחרים? ההתערבבות הזאת היא אג`נדה מבחינתך?
"כל הניסיונות האלה שאני עושה, ואני עושה מיליון דברים מהסוג הזה, נראים לי מהלך טבעי. להפך, אני מתפלא לפעמים על אנשים שאני מכיר שלא עושים את זה, לא מוכנים לנסות עוד חומרים ומעדיפים להיות כל הזמן בתוך החומר המוכר להם. בחו"ל אני מכיר הרבה משוררים שעושים את הדברים שאני עושה. אני חושב שבארץ זה קורה פחות כי יש פה איזה תחושה שהשירה צריכה להתבצר בפנטהאוז ולמחוק מהמילון שלה את העובדה שיש למטה רחוב - ואני רוצה להיות הסנגור של הרחוב הזה שלא כל כך מתקרבים אליו.
"יש כאלה שמאוד נהנים מהמעמד הלא מתערבב של השירה, מהמעמד הנבדל, האזוטרי שלה. זה בסדר גמור, אבל אני חושב שחלק מהעניין זה גם לרצות לבדוק את הקואורדינטות של השיר, לראות אם הוא מסוגל להתכתב עם עוד משהו. ההתכתבויות האלה הן בעיני חלק מהניסיון של השיר לבדוק אם הוא יכול לדבר לא רק בשפה המוכרת של עצמו. זה מין איזה ניסיון להסיר את הכפפות הליריות מהיד הכותבת ולראות שהיד הזאת יכולה לגעת גם בדברים אחרים. לגעת באספלט.
"חשוב לי להגיד שכל הדברים האלה נעשים אחרי שהשיר כתוב, ובדרך כלל היוזמות הן לא יוזמות שלי, אבל אני מאוד שמח שהיוזמות האלה מתרחשות ומאוד שמח להרים את הכפפה שמציעים לי. להיות מין איזה סוכן כפול שמוציא לרגע את המילים כדי שיריחו ריח של טריטוריה אחרת. בעיני זה גם סוג מסוים של ניסיון לבדוק גבולות כל הזמן. לראות עד לאיפה אתה יכול לקחת את המילים. ואני מרגיש עם זה - כשזה מצליח – נהדר".
"אני מקנא בנגני בס ובצלמים שלא צריכים את הפיגום של המילים"
- ומתי זה נחשב פחות מצליח בעיניך?
"זה מצליח פחות ברגע שהדיאלוג הוא דיאלוג של אילוסטרציה, שזה אומר שאם נגיד כתבת את המילה גשם, אז המוזיקאי מנסה לנגן גשם. אני מאמין במפגש בין מים ואש בנקודת הרתיחה. לא כשהמים באים לכבות את האש. זאת אומרת, כל אחד מהצדדים בא עם החומרים שלו, הוא יודע שאלה החומרים ושהוא לא מוכן להתפשר, ובכל זאת הוא מנסה לבדוק מה קורה לחומרים שלו כאשר הם מתערבבים בחומרים אחרים.
"צריכה להיווצר פה בעצם שפה שלישית. אתה לא מטשטש את השפה שכתבת על סולם התווים או על הנייר, אבל אתה בהחלט מסוקרן לראות איך השפה שלך תשמור על טביעת האצבעות שלה, ותלמד גם לאיית שפה שלישית.
"יש לי תחושה שמוזיקה זה בעצם פס הקול שנותן למילים המאוד מוחשיות שנכתבות בשירים את הכנפיים המופשטות. אני אומר את זה מכיוון שאדם כותב הוא אדם שמנסה לסמן ולהגדיר קווי אורך ורוחב במפה האילמת הזאת שנקראת דף לבן. המוזיקה היא הרבה יותר אסוציאטיבית. בעיניי היא סוג מסוים של קופסה שחורה, של משהו שהוא לא מפוענח. כאשר הקופסה השחורה הזאת נוגעת במילים נוצר פתאום משהו חדש, נוצרת תחושה שהנה בא סולם התווים הזה והופך להיות סיסמוגרף של הדברים שהרגשת. אם הייתי מוזיקאי הייתי מנגן על גיטרה בס. משהו שכאילו נולד בשביל להיות בשוליים, אבל בסופו של דבר הוא בעצם קו הזינוק".
- איך זה באמת שעם כזאת אהבה למוזיקה לא למדת לנגן על משהו?
"היו כמה פעמים שהחלטתי ללמוד אבל אז ישבתי וראיתי את הפער הגדול בין החלומות לבין התוצאות והחלטתי לאמץ את המשפט האחרון מהסרט `חמים וטעים` - `אף אחד הוא לא מושלם`. אני מקנא בנגני בס ובצלמים: אנשים שמסוגלים לקלוט ולמסגר רגעים, מבלי שהם צריכים את הפיגום הזה של המילים. מצד שני אני יודע שגם המוזיקה הנהדרת ביותר צריכה את המילים, וכשיש את התחושה הזאת שהנה הדברים מתקרבים אחד לשני, אתה מרגיש איך לכפפת הבוקס הזאת יש גם את העור הקשה וגם את הבטנה הרכה".
"הדבר הנפלא בעניין הזה שנקרא שירה זה יכולת ההפתעה"
- לטובת פרחי השירה שאולי קוראים את הכתבה הזו, היה איזה רגע מכונן מבחינתך, שבו הפכת מאדם כותב למשורר?
"מגיל 16 בערך כתבתי שירים, לא מתוך רצון להיות משורר. אבל יום אחד, בסביבות גיל 17, הבנתי שזה בעצם המגרש שעליו אני רוצה ללכת, שעליו הצעדים שלי נראים הכי מתאימים לתחושות שהיו לי אז ושנשארו עד היום".
- ואיזה דרך אדם עושה כדי להתקדם כמשורר?
"חי את החיים הכי נורמליים, אבל בתת מודע הופך קצת לצייד שמנסה לחפש את החומרים שלו ואת המקומות שנקרא להם סמויים מהעין. כי אם אתה סופר, נניח, שכותב רומן - יש לך משטר עבודה. אתה קם בבוקר, כותב את הפרק הראשון, השלישי, הרביעי ואחר כך את העשירי. כשאתה משורר וכותב שירים, אתה לא קם בבוקר ואומר `הנה היום אני אכתוב שיר`. אתה יוצר את הסיפור הזה שנקרא חיים, ומחכה, לפחות במקרה שלי, להיתקל בדבר הזה שאתה הופך אותו לשיר. זאת גם הסיבה שבממוצע אני כותב עשרה שירים בשנה, למרות שאני חי שירה בפול ווליום: אני מלמד שירה, נפגש הרבה עם אנשים כותבים. כל ההתעסקויות שלי הן סביב שירה וזה תענוג גדול".
- עשרה שירים בשנה זה כי אתה מחכה לרגעים של השראה או אחרי טיוטות וסינונים רבים?
"אני כמעט ולא כותב טיוטות. כל התהליך מתבשל בתוך הראש ויש איזה רגע מסוים שאני מרגיש שזה הרגע שכדאי להוציא את השיר מהתנור של המוח אל הדף, ותמיד ברגע הזה אני כותב דברים שלא חשבתי עליהם קודם. אם יש דבר שקוראים לו השראה זה באמת היכולת לכתוב פתאום דברים שמפתיעים את עצמך אחרי שחשבת שהכל נאמר. יש רגעים שאתה אומר, יכול להיות שיש כבר דברים שאני מרגיש שדי אייתתי אותם מכל הכיוונים, אבל הדבר הנפלא בעניין הזה שנקרא שירה זה יכולת ההפתעה. בעיקר ברגע שאתה מפתיע את עצמך".
"השיר תמיד חכם יותר מהכותב"
- יש שירים שלך שאתה פחות אוהב במבחן הזמן?
"לפני תשע שנים ערכתי מבחר והייתי צריך לבחור את השירים שאני יותר אוהב, והיה לי מאוד קשה כיוון שהתחושה שלי שכולם היו דברים שאני מכיר את חדר הלידה שלהם, ואני יודע שאני יכול להעיד בשבועה על כל שורה שכתבתי. אבל מטבע הדברים יש שירים שאתה מרגיש אליהם קירבה גדולה יותר, מכיוון שהצלחת בהם להגיד לעצמך דברים שלא היה לך אומץ להגיד לפני שכתבת אותם. כי התחושה היא שהשיר תמיד יותר חכם מהכותב, לפחות במקרה שלי".
- יש משהו בקלישאת האמן הסובל? הסבל חיוני ליצירה לדעתך?
"בעיני זו די קלישאה. כתבתי עכשיו מאמר שייצא בספר שמוקדש ליאיר צבן, ממש על הנושא הזה, על השאלה אם מעשה הכתיבה הוא מעשה מאושר או לא, והתחושה שלי הייתה שגם אם הקלישאה של לסבול ולכתוב היא אולי נכונה - היא ודאי לא המדד היחיד".
- מה דעתך על השירה והמשוררים הצעירים של היום?
"קורים היום דברים נהדרים שאני אוהב מאוד. יש רשימה מאוד ארוכה של משוררים צעירים שאני אוהב. אני מאוד אוהב את השירים של יקיר בן משה (שהוא גם בן דוד שלי), ענת שרון, ליאור שטרנברג, יש את שמעון אדף שהוא כבר פחות צעיר, אבל אני לא מפרט את כל הרשימה כי היא באמת ארוכה".
המופע "מחתרת החלב " יעלה ביום רביעי, ה- 23 בנובמבר ב- 20:00, במוזיאון תל-אביב לאמנות.לפרטים נוספים
21/11/2005
:תאריך יצירה
|