השחקן האתיופי אשטו דבבה מספק תיאור סיפורי-ציורי מתובלן בהומור לאופן בו נעשה כוכב הסרט "עלים אדומים".

"לא הכרתי את בזי גטה (במאי הסרט)", הוא פותח. "הם חיפשו אותי, אבל לא הייתי ניתן להשגה במשך זמן מה, מסיבה כזו או אחרת. אז הם פנו לחברת הפקה אתיופית בשיקאגו, ואלה הבטיחו שינסו לאתר אותי. הם התקשרו לביתי ולמספר הנייד שלי, אבל למרבה הצער הייתי בכלא אז. השלטונות קראו לזה מעצר פוליטי, אבל אני לא אדם פוליטי, אלא אקטיביסט בארגון לזכויות האדם. בסוף הם הגיעו לפייסבוק של הבת שלי וביקשו ממנה לסייע להם לדבר איתי.
 
"היא סיפרה לי שמחפשים אותי, ושאלה אם תוכל למסור להם את מספר הנייד  ואת המייל שלי. שאלתי, מה הם רוצים? היא אמרה שנאמר לה שהם עושים סרט ורוצים שאטול בו חלק. חשבתי לעצמי, הרבה אנשים אומרים את זה, אבל בסוף מתברר שהם לא רציניים. ובכל זאת אמרתי לה שתיתן להם את מספר הנייד שלי וכן את המייל, ושיפנו אליי.
 
"התקשרו אליי ואמרו לי שעומדים לצלם סרט בישראל, שהבמאי הוא אדם צעיר שמעוניין בי ומחפש אותי כבר חצי שנה. אמרתי, לא אני אשם בכך שלא הצליחו לאתר אותי, והבמאי רשאי ליצור איתי קשר. אז בזי שלח לי אימייל ושאל אם אני מעוניין. אמרתי, חכה רגע. אני חייב לקרוא תסריט, ולאהוב אותו, כדי לדעת. אם לא אהיה מעוניין לא אשלח תגובה, ואם אחזור אליך סימן שאני מעוניין. הוא שלח לי סינופסיס בן שני עמודים. חזרתי אליו ואמרתי, אהבתי את הסינופסיס, אבל אני צריך לאהוב את התסריט כולו. הסינופסיס לא מגלה לי את הסיפור במלואו. הוא אמר בסדר, שלח לי אותו, קראתי ואהבתי, כי הוא שונה מכל מה שעשיתי כל חיי. אמרתי שאני רוצה לעשות זאת. שאלו אם יוכלו להיפגש איתי כשהפרויקט יאושר סופית. אמרתי, בוודאי.
 
"לא התקשרו אליי ולמען האמת שכחתי מכל העניין. בשלב מסוים טסתי לקנדה ולארצות הברית, למטרות אישיות, וגם משם שרציתי לתפוס מרחק מהתקופה בה ישבתי בכלא. בקנדה נכחתי בטקס סיום הלימודים של בני והכל הלך יפה מאוד. באחד הערבים הטלפון צלצל, ומעבר לקו היה קול שאמר, מדבר בזי. אמרתי, כן מיסטר בזי, ברוכים השבים. היכן היית כל הזמן הזה? הוא אמר, הייתי עסוק עם הגורמים המקומיים אצלי בקידום ההפקה. אמרתי, בסדר. מה אתה רוצה שאעשה עכשיו? הוא אמר, תקבע זמן שבו נוכל לשבת ולדבר. אמרתי, אבל דיברנו ואחר כך נעלמת. הוא אמר, יותר לא איעלם ואכבד את פגישתנו. קבענו פגישה ובתקופה ההיא נסעתי לצילומים בארה"ב, לתפקיד קטן בסדרת טלוויזיה.
 
"סיפרתי לו על כך והוא ביקש שאתאם מועד עם המפיק. זה אמר לי: אנחנו סרט קטן, עם תקציב נמוך. אמרתי: מספיק. אני מכיר מפיקים, עבדתי עם מפיקים. הם לא ישרים. תמיד אומרים שההפקה קטנה, ואין תקציב, ואז לוקחים לעצמם רווחים גדולים. אז אל תיתן לי את הבולשיט הזה של הפקה קטנה. הוא אמר, אני רציני, כשתבוא תראה. אמרתי, גם אם אבוא, לא אבקש להיכנס לחשבון הבנק שלך. אני בא לראות אתכם ולהיפגש אתכם. זה הכל.
 
"בכל זאת הם הציעו לי שכר מסוים. אמרתי להם, תשכחו מזה, מה שהצעתם לא עומד בקנה אחד עם השווי שלי כשחקן. נתתי להם מספר שהיה נכון לי, אז הם אמרו שאין להם סכומים כאלה. אמרתי, בסדר. בואו נחבר את שני המספרים, נחלק לשניים, וזה יהיה השכר שלי. ואם אגיע לישראל ואראה שאתם שונים ממה שאתם מציגים את עצמכם, פשוט אתפוס את המטוס הבא, חזרה הביתה. הם הסכימו, והאמנתי להם, כי אף אחד לא ייקח סיכון כזה.
 
"הם ביקשו להיפגש איתי ב-11 בספטמבר בלונדון. אמרתי, למה לונדון? אני לא בריטי. אתם יכולים לבוא לאתיופיה או שאני אבוא לישראל, אבל לא ב-11 בספטמבר. לא בגלל מתקפת הטרור שהתרחשה בניו-יורק ביום הזה, אלא משום שזה פשוט התאריך של ראש השנה באתיופיה, ובו אני צריך להיות שם עם המשפחה שלי. יש לי ילדים ונכדים". 



עלים אדומים (צילום: יחסי ציבור)

"היה עלי ללמוד תרבות שלמה"
 
במרכז הסרט "עלים אדומים" עומד  מסגניו טדלה (אשטו דבבה), בן 74, שהיגר לארץ מאתיופיה עם אשתו ושלושת ילדיו לפני 28 שנה. עם פטירת אשתו הוא מאבד את הקשר למורשת העבר הרגשית החזקה, לשורשים בהם ניסה להיאחז. הוא מכנס את ילדיו הבוגרים והנשואים, ונשותיהם, מספר להם כי מכר את דירתו וכעת יעביר את שארית חייו במסע בין בתיהם, עד שיחליט באיזה מהם ישתקע.
 
"המסע הזה יהפוך עבורו להתפכחות כואבת מהעולם האידילי עליו חלם, של המשך מורשתו במשפחות בניו. הם כבר חיים במציאות הישראלית, בה הפטריארכאליות הגברית איבדה מכוחה. מסגניו מגלה שסולם הערכים אותו ניסה להקנות לבניו התנפץ במפגש עם הישראליות האחרת. הנשים יותר דומיננטיות ולא סרות אוטומטית למרות הגברים, הנכדים חצופים וסוררים, והכבוד שכולם אמורים לרחוש לאב המשפחה התמוסס כליל.
 
אז סוף סוף הגעת והתחלתם לעבוד על התסריט?
 
"כן. הבאתי לבזי כמה רעיונות והוא קיבל אותם. לאחרים סירב, אמר שהוא מצטער אבל הם לא מתאימים לו, וזה היה בסדר מבחינתי. הייתה אווירה של עבודה הדדית. וכשראיתי שמדובר בבמאי צעיר, שזה סרטו הארוך הראשון, הוא מנסה לבנות לעצמו קריירה, ויש לו כישרון – את זה אמרתי לעצמי, לא לו – אני הולך לעבוד עם הבחור הזה. הדיל הושלם. ביקשו ממני ללכת לשגרירות ולקבל ויזה לישראל. אמרתי שאני זקוק למכתב הזמנה. ובסוף הגעתי".
 
מה עשית כדי להתוודע למציאות המתוארת בתסריט?
 
"החזרות נערכו במשך חודשיים, כשבתחילה רציתי להכיר אתיופים ישראליים".
 
לא הכרת את הקהילה היהודית באתיופיה?
 
"לא. רק שמעתי עליהם. הם מרוכזים בצפון, הרחק מהבירה אדיס אבבה, בה אני מתגורר. לכן, היה עליי ללמוד כאן תרבות שלמה. רציתי להבין איך הם רואים דברים, איך הם מדברים, באלה סוגיות הם עוסקים. היה לי חשוב להבין את הנושאים האלה מבלי שהם יידעו שזה לצורך סרט. לקחו אותי למרכז קהילתי של אתיופים כאן, מקום בו הם מעבירים זמן יחד, משחקים קלפים ומשחקים אחרים, משוחחים זה עם זה וכו'.
 
"כדי להיות אמין, אמרתי להם שאני אתיופי לא יהודי ובאתי במיוחד כדי לעשות תחקיר על התרבות שלהם. ביקשתי להתערבב ולהשתלב בתוכם, להשתתף במשחקיהם ולהיות חלק מהקהילה. הם שמחו מאוד לקבל אותי. שהיתי במחיצתם חודש. הגעתי כל יום בתשע בבוקר ונשארתי עד ארבע אחר הצהריים. נהגתי לדבר איתם, אפילו ללמוד קצת עברית, ובעיקר ניסיתי להבין את המנטאליות שלהם. לראות את ספקטרום התגובות שלהם. איך הם פועלים כשהם עצבניים או כשהם שמחים.

"היה לי חשוב במיוחד ללמוד על התקשורת שבין הגבר והאישה בתא המשפחתי בקהילה. הבנתי כבר שזה שונה לחלוטין ממה שהיה באתיופיה, ושכאן, בישראל, הנשים מאוד חופשיות וליברליות, באופן יחסי כמובן. וכיצד הגברים מקבלים זאת. עבור אתיופי-ישראלי לחשוב על אשתו בסטטוס כזה זה דבר שאין להעלות על הדעת, אפילו בדמיון. לשיטתם, הגבר הוא תמיד בראש הפירמידה הביתית, וזהו זה! זה סדר הדברים ביקום ואין לשנות זאת!
 
"אז שאלתי, אבל מה אם האישה משתנה, ומבקשת שיכבדו את זכויותיה כאישה, בהתאם לחוקה של ישראל. אז הם אומרים, במצב כזה צריך ללמד אותן לא לכבד את החוק... לקחת אותה לחדר השינה, להפליק לה מכה או שתיים וללמד אותה איך צריך להתנהג. אמרתי, אבל מי שפועל בניגוד לחוק בישראל עלול למצוא עצמו בבית המשפט ואף בכלא. אז אמרו לי, עדיף להיכנס לכלא מאשר לחיות עם אישה דומיננטית. אלוהים אדירים! אחד מהם אפילו אמר לי שהוא יתאבד כדי לא לראות את אשתו ממרה את פיו בפומבי. או עושה מהלך בלתי ייעשה, לעזוב את הבעל והמשפחה ולעבור לגור במקום אחר. הייתי חייב ללמוד' את כל הדברים האלה".



עלים אדומים (צילום: יחסי ציבור)

 
גם הילדים, שספגו את האופי הישראלי, הם לא בדיוק צייתנים.
 
"שוחחתי איתם על הילדים. שאלתי, איך הילדים שולטים באופן עצמאי בכסף, בביטוח הלאומי והרפואי? הם אמרו לי שהחוק מעניק להם את הזכויות האלה. הם אומרים, חכו שנייה. נלמד את החוק, נבין איך השיטה עובדת, ואז ניקח מהם בחזרה את הזכויות שהם השיגו. אבל הם לא יכולים.
 
"כך נוצר מצב שיש אצלם שלושה סוגים קונפליקטים במשפחה: החשיבה של האישה, החשיבה של הילדים והחשיבה של האבות. אלה רוצים שילדיהם יהפכו לתעתיקים מדויקים שלהם. הילדים אומרים, רגע אבא, אנחנו בישראל עכשיו, כך שאנחנו פועלים ומתנהגים כישראלים. אנחנו חיים כאן ואת המנהגים המקובלים באתיופיה השארנו מאחור. כך נוצרו קונפליקטים עמוקים, וטוב שהתעריתי בקרב בני הקהילה האתיופית בישראל, הם לימדו אותי המון דברים שלא ידעתי".
 
כלומר, לא היית מודע בכלל לבעיות ולקשיים בהן נתקלה העדה האתיופית בתהליך העלייה והקליטה בארץ?
 
"ידעתי, אבל רק מיד שנייה. קראתי ושמעתי על כך. אבל ידעתי איך היהודים חיו באתיופיה. הם היו מופלים לרעה. זו הייתה השיטה. ולצאת משם היה עבורם כמו ללכת אל הבלתי נודע, אל החשש, ולצאת מורווחים בגדול.
 
"אבל עדיין היו דברים רבים שלא ידעתי. כמו למשל שדרשו מהם לעבור שוב ברית מילה, אחרי שהם כבר היו נימולים. וזה משהו שלא הבנתי. הרי אם מישהו נימול או לא, אפשר לראות בבדיקה רפואית פשוטה. הרי ידוע לכולם איך נראה פין נימול לעומת כזה שלא עבר את התהליך. העניין של תרומות הדם שהם נתנו, שנזרקו ולא נעשה בהם שימוש, זה ממש פוגע. ידעתי את זה.
 
"ועדיין, אני שמח שהם הגיעו לכאן. למרות בעיות גזענות כאלה ואחרות. יעבור זמן מה עד שהם יתערו לחלוטין. אבל משום מה, גם לאחר שנים רבות כאן, רבים מהם עדיין נחשבים מהגרים. האם לא כל הישראלים היו מהגרים, שהגיעו לכאן ממדינות שונות ברחבי העולם? העולים מאתיופיה עברו כל כך הרבה קשיים ותלאות בדרך, ולמנוע ממישהו כזה זכויות המוקנות לו מתוקף חוקי ההגירה, זה כמו להרוג אותו. מצד שני, מה יכולה ישראל לעשות? זו מדינה כל כך קטנה, שלא תמיד יכולה לדאוג לכל אזרחיה. זו בעיה גדולה לשני הצדדים".
 
היו לכך השלכות כלשהן על הצילומים?

"היו, מבחינת התובנות שלי. מעבר לכך, לא היו לי כל בעיות בצילומים, כולם עזרו לי והרגשתי שאני עושה תפקיד רציני, שמכבד אותי ואת הסרט. הקהל אומר שאני נושא את הסרט על כתפיי ואכן נהניתי לגלם את התפקיד הזה. מה שכן, היו לי בו כל כך הרבה הליכות. אני חושב שעשיתי בו את הצעדה של החיים שלי. וכשאשתי ראתה את הסרט, כשבזי הגיע לאתיופיה, היא שאלה אותו: איך הצלחת לגרום לבעלי ללכת כל כך זקוף?! והוא ענה: עבור בעלך, צריך רק לשים מצלמה לפניו והוא מתחיל לצעוד. זה שימח אותי מאוד".       

עלים אדומים (צילום: יחסי ציבור)

תרומה קטנה לתרבות האתיופית-ישראלית
   
דבבה, 71, צבר לעצמו במרוצת השנים רקורד בינלאומי. "התחלתי בשנות ה-60", הוא משחזר. "הופעתי בסרטים ובתיאטרון, אבל להוציא את שיילוק, על הבמה, לא עשיתי תפקידים ראשיים. תמיד שיחקתי את הדמות השנייה או השלישית בחשיבותה. לפעמים זה קצת מעייף, לאורך השנים, אבל תודה לאל אנשים אהבו אותי ותמיד הייתה לי עבודה ויצא לי להשתתף בפרויקטים באנגליה, בארה"ב ובאיטליה".
 
 בין סרטיו, "עונה בגיהנום" (1971), על פי ספרו של ארתור רימבו, "אפריקה" (1973), "זלדה" (1974), שלושתם מתוצרת איטליה, והידוע שבסרטיו "שאפט באפריקה" (1973), הפקה אמריקנית.
 
"למרות שנראיתי על המסך ועל הבמה לא מעט, 'עלים אדומים' היה עבורי אתגר אמיתי", הוא אומר. "אני שמח שהצלחתי להרגיש יעיל ומועיל, בעיקר בזכות תמיכת השחקנים הנוספים, מאיר דסה, שולה מולא, חנה היילה, רותי אסרסאי, סולומוןמרשה וכל היתר, אותם הכרתי לראשונה רק בחזרה השנייה שעשינו.
 
"בגלל שלא הכרנו קודם לכן, שוחחנו הרבה לפני כן. אמנם ראיתי בהם שחקני משנה שתומכים בי, כמגלם הדמות המובילה, ולמעשה נתמכתי על ידם ורק כך יכולתי לעשות את התפקיד. אילולא הם תמכו בי, לא הייתי מצליח בכך. בזכות התרומה של כולם הצלחתי להוביל את הסרט. על פי התגובות שקיבלתי, חלק מהצופים סיפרו לי שהם בכו, ואני מרגיש שאולי הצלחתי להוסיף איזו תרומה קטנה לתרבות האתיופית-ישראלית".
 
הסרט נראה כמו מסמך כמעט-דוקומנטרי. האם אלתרתם לעיתים בצילומים?
 
"לא. הכל היה כתוב בתסריט. המקום היחיד שבו השתמשנו באימפרוביזציות היה החזרות. כשבזי עבד איתי, וזה היה אינטנסיבי, הוא אמר לי כי יוכל להסתייע בניסיון הרב שלי, בפיתוח התסריט. נתתי לו מעט רעיונות, פה ושם, והוא נתן לכל אחד מאיתנו לחוות דעה על כל אחד משלבי העשייה. החבורה הזו של הקאסט ואנשי הצוות הטכני, היינו כולנו כמו משפחה גדולה אחת".
 
פגשת בארץ אנשים שיכולת לקבל מהם השראה לדמותו של מסגניו?
 
"בהחלט. פגשתי כמה אנשים שהזכירו אותו, בעת הפגישות היומיומיות עם החברים בקהילה אליה הסתפחתי לחודש. חוץ מזה, יש לי דוד עיקש, שחשבתי עליו כאשר עשיתי את הדמות. כך יצא שאני מגלם את הדוד שלי, וגם אתיופי-ישראלי מהסוג הזה. אני מאוד מרוצה מהאופן בו נבנתה הדמות בסרט".
 
התחושה של צילום מציאות נובעת גם מהעובדה שסצנות רבות צולמו כשמצלמה אחוזה ביד, ואין בסרט מוזיקה.
 
"המצלמה משקפת את מה שעובר על בן דמותי. היא צועדת בעקבותיי או לפניי, ומציגה את העובדה שמסגניו חסר מנוחה ובהרבה מצבים לא יודע לאן הוא הולך וכשהוא הולך, זה מתוך סערת נפש. הוא אבוד בתוך המציאות בה הוא מוצא את עצמו, במיוחד בקרב בני משפחתו, אותם הוא מרגיש שאיבד, ותנועת המצלמה משקפת זאת".



עלים אדומים (צילום: יחסי ציבור)

"הם לא אזרחים סוג ב'" 
  
 כמי שעבד בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה האמריקנית, איך אתה רואה את ההבדל בין ה"סטודיו סיסטם" ובין הסרט הצנוע של בזי?
 
"קיים שוני תהומי בין השניים. זה התבטא למשל בכך שביקשתי מבזי כשהתחילו לצלם טייק, לאפשר לי לסיים אותו ולא לקטוע באמצע, ורק אחר כך לדבר עליו. והוא הסכים. בסרט אמריקאי זה לא יכול היה לקרות. היו מקרים בזמן הצילומים שבהם התרגזתי ואמרתי שאני הולך והתרחקתי מהסט. אילו זה היה סרט אמריקני, כולם היו הולכים אחריי ומפייסים אותי. כאן נתנו לי ללכת לפינה, להתקרר ולחזור לבד. בסופו של דבר הבנתי שזה נעשה על מנת לתת עוד כוח לדמות שלי. בזי אמר לי בסוף שהוא מצטער שהרגיז אותי, ושעשה זאת רק למען הסרט. וכשצופים בו רואים שהוא צדק".      
 
 בסופה של החוויה, גיבשת דעה על האופן בו אנחנו הישראלים קולטים את עליית היהודים האתיופים כאן?
 
"עצוב לי על מה שקורה אצלכם בתחום הזה. חייבת להיות סדנת הידברות מתמדת בין הישראלים והעולים האתיופים, כי הדברים לא יכולים להימשך כפי שהם. ראיתי אתיופים שמגיעים לדרגות בכירות בצבא, ועדיין מתייחסים אליהם באופן משפיל ולא שוויוני.
 
"החברה כאן חייבת ללמד, לחנך וללחוץ עוד ועוד למען סובלנות והבנת וקבלת האחר. אי אפשר להגיד לאתיופים הישראלים לחזור הביתה. כאן זה הבית שלהם, ובמיוחד ליהודים שסבלו קשות כשחיו באירופה, אסור להוציא עדה מקהלם. הם לא אזרחים סוג ב', יש להם את כל הזכויות שיש לאחרים. זה חוסר בגרות לא לדעת מהו הדבר שנכון לעשותו. כלי התקשורת,  הרדיו, הטלוויזיה והעיתונים, חייבים לעסוק בזה כל הזמן. יש כאן ערוץ טלוויזיה אתיופי אחד, אבל במקום לעסוק בתכנים של שוויון ואי אפליה, הם מעבירים את שידורי הטלוויזיה האתיופית. למה?".