הכתבה הזאת היא סוג של פרידה מאיש שהכרתי, מזמן. בנקודה מסוימת במסע האינסופי דרכינו הצטלבו, גיששו, פנו לאותו כיוון, ונפרדו שוב, לתמיד. או עד הפעם הבאה.

האיש הוא דמיטרי (דימה) טולפנוב - אמן אשכולות שופע השראה, ממקימי וראשי תיאטרון קליפה, שנפטר בחודש שעבר במהלך מסע הופעות של קליפה בהודו.

דימה היה איש מדהים. שחקן, רקדן, ליצן, פילוסוף, מוזיקאי, בונה תפאורות וכלי נגינה, שחי את האמנות בהתמסרות מוחלטת. לפעמים לא הייתי בטוחה עד כמה הוא מחובר לעולם הזה, הארצי, ואם בכלל.

במהלך אחת ההופעות של קליפה שבהן השתתפתי הייתי צריכה לקפוץ על גבו ולהתהפך בסלטה באוויר. כל פעם מחדש פחדתי שהוא ישכח לתפוס אותי, אבל הוא תמיד תפס. בחיי היומיום היה בו משהו חמקמק, לא ברור, אבל על הבמה הוא חי באמת - יוצר, נוכח, מגיב, קיים במלואו.

אף אחד לא ידע איך ישפיע מותו הפתאומי, בגיל 49, על המשך הפעילות של התיאטרון. קשה לדמיין את קליפה בלי דימה. כל כך הרבה השראה העניק לאנשים סביבו, עודד אותם לשחרר לחופשי את האמן הכלוא בתוכם. אבל אין כוח חזק מהחיים, ובצעד אמיץ הנובע מידיעה זו החליטה בת זוגו ושותפתו לחיים וליצירה, עידית הרמן, לקיים את ההצגה "פרדייז", שבה מילא דימה תפקיד מרכזי, בשבת הקרובה, כמתוכנן. ההצגה חייבת להימשך.

דימטרי טולפנוב, מקור: אתר קליפה

"הדמות שלו בהצגה היא כמו הדמות שלו בחיים"

"פרדייז" הוא סיפורה של קבוצת תיאטרון במהלך הרצת הצגה על סיפור גן העדן. את הרעיון הגה דימה, שרצה לחשוף את המנגנון הכאוטי שמאחורי הפנטזיה, בין אם מדובר בבריאת העולם, או בהפקת תיאטרון חזותי מרשימה. הדרמה שמאחורי הקלעים, המתחוללת על הבמה במקביל להצגה הרשמית, חושפת את מערכות היחסים הבעייתיות בין השחקנים בהצגה, וגם בחיים.

את תפקיד אלוהים/הבמאי, הנשוי לחווה (עידית הרמן), גילם באופן טבעי, דימה. החל ממוצאי שבת הקרובה ייכנס לנעליו ידידו הקרוב פיודור מקרוב - אמן במה יליד מוסקבה, בוגר בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים וחבר בלהקתו של הליצן האגדי סלאבה פולונין (יוצר המופע עטור הפרסים "סנואו-שואו").

"כשעידית הציעה לי להחליף את דימה בהצגה הסכמתי בלי לחשוב פעמיים," משחזר מקרוב. " זה תפס אותי בתקופה מאוד עסוקה בחיים, אבל מדובר בתפקיד מעניין ומאתגר, והרגיש לי טבעי להיכנס לנעליים שלו, כי היינו קרובים וחלקנו הבנה משותפת לגבי תיאטרון. באנו מרקע דומה, אני מהקבוצה של סלאבה והוא מקבוצת האוונגרד הרוסית "דירוו" (Derevo), אז יצא שהסתדרנו. הבנתי באיזו צורה הוא פועל".

אתה לא רק מחליף אותו בתפקיד, אלא מגלם דמות שמבוססת עליו. זה לא מרגיש מוזר?

"מאוד. הדמות שלו בהצגה היא כמו הדמות שלו בחיים, אז באיזשהו אופן אני משחק אותו. בחיים הוא היה מסור לאמנות בצורה טוטלית, ולחלוטין לא קשור לצדדים הפרקטיים של החיים.

"גם בהצגה הדמות שלו מנותקת לגמרי מההווי הקשה של חיי הלהקה, מהעול שנושאת אשתו. אני מרגיש שנכנסתי לסרט, מחליף חבר שמת בתור דמות של עצמו שהיא גם אלוהים. במציאות הוא עלה לשמים אבל בהצגה הוא פה, בתיאטרון קליפה".

"פרדייז" - דימטרי טולפנוב כאלוהים (צילום: גדי דגון)

התפרים מאחורי הקסם

ביחס להצגות אחרות של קליפה יש משהו יותר נרטיבי ב"פרדייז", סיפור עם עלילה מותחת ודרמטית.

"ההצגה הזאת היא פרי שיתוף פעולה של קליפה עם הבמאית מאשה נמירובסקי, ואני מניח שהעניין הנרטיבי מגיע ממנה. היא במאית נהדרת שמבינה גם בתיאטרון פיזי ובראש ובראשונה בדרמטורגיה.

"היא התבוננה ביחסים שבין השחקנים - דימה ועידית, עודד צדוק, צבי פטרקובסקי ויונתן קונדה, ויצקה אותם לתוך סיפור שהתאים להם כמו כפפה. בסוף נוצרה מין גרוטסקה פיזית ריאליסטית, שילוב של הצד הוויזואלי והתנועתי שקליפה חזקים בו, עם סיפור רווי בהומור, שזה יותר הצד של מאשה".

יש משהו מאוד אמיץ ומפוכח בהצגה הזו, שחושפת את הקרביים של אידאלים נשגבים שאנחנו מעדיפים לראות רק מבחוץ

"לדעתי זה מבריק, הרעיון של לחשוף את התפרים שמאחורי הקסם. בסופו של דבר זו בעצם הצגה על החיים - אלוהים ניסה ליצור משהו מופלא ומדהים, וממנו נוצרו מס הכנסה ואוטובוסים. ככה גם יוצר ההצגה, הבמאי, הבורא, חולם להגיע לאמנות טהורה ובסופו של דבר מה שקורה סביבו זה מזימות, ריבים ועייפות. הדמות הזאת היא בדיוק דימה. אחד לאחד".

"פרדייז", עידית הרמן ועודד צדוק (תמונת יח"צ)

טולסטוי באוזניים

איזו מורשת הוא השאיר אחריו?

"הוא היה אחד מאנשי התיאטרון הבודדים בארץ שהיה מסור באופן מוחלט לעבודה שלו. מין ליאונרדו דה וינצ'י כזה, חוקר בלתי נלאה שמגלה דברים חדשים ומעלה אותם אחר כך על הבמה. היו לו יכולות טכניות מטורפות, הוא היה רקדן, שחקן, נגן, שילוב של הכול.

"הרבה אנשים התכנסו סביבו, ובמידה מסוימת הוא היה מורה שלהם, על פי המסורת שקיבל בדירוו, של משמעת טוטלית ונאמנות של תלמיד למורה. הוא לא היה רודן כמו אנטון (אדסינסקי, מייסד קבוצת דירוו, ע.מ.), אבל הרצינות והמסירות שלו השפיעו מאוד על האנשים שעבדו איתו. הוא שאף להגיע לרמת ריכוז גבוהה, כמו לוחם סמוראי שממוקד רק במה שקורה באותו רגע ושוכח את כל השאר".

וכחבר?

"בעשר השנים האחרונות יצא לנו לעבוד ביחד לא מעט, ובין לבין היינו נפגשים סתם כדי לקשקש, לשתות כוס יין, לשמוע מוזיקה ולהחליף חוויות. ידעתי שהוא מרגיש זר במקום שהוא נמצא בו, ושהוא חושב שאני בא מאותו עולם.

"במידה מסוימת הוא צדק, אבל אני יותר לבנטיני ממנו. הסתגלתי יותר טוב למקום ולשפה. הדעה המקצועית שלו היתה מאוד חשובה בעיניי, אבל הפעם הראשונה שאמר לי משהו לא ביקורתי היה לפני שנתיים, כשהעליתי את המופע 'בייבי פאוסט'. זה הפתיע ושימח אותי, כי מחמאה שלו שווה בעיניי המון.

"הפגישה האחרונה שלנו היתה לפני כמה חודשים, בבית המלאכה הקטן שלו מאחורי התיאטרון. הוא הראה לי כלי נגינה חדשים שבנה, מין קונטרבס שמחובר לקיר בשני מסמרים ומערכת תופים מחביות, וסיפר לי בהתלהבות שסוף סוף הוא רוכש השכלה. הוא לא אהב לקרוא ספרים, והראה לי אוזניות שקנה עם מאגר של 200 ספרים קלאסיים - סוקרטס, אפלטון וטולסטוי.

"הוא עמד שם בין הגרוטאות, מנותק מהעולם עם טולסטוי באוזניים ונראה ממש מאושר. איש מאושר לבד בעולם. בעקבות זה נסעתי לרוסיה וקניתי אוזניות כאלה, ועכשיו גם אני מסתובב עם טולסטוי באוזניים". 
  



   
פיודור מקרוב, פרדייז (צילום: טטיאנה רודיונובה)





"פרדייז" תעלה בשבת, 2 במאי 2015 ב-20:30 ובשבת, 9 במאי ב-21:00 בתיאטרון קליפה בתל אביב. טל': 03-6879219.

לרכישת כרטיסים