שתי עובדות על רובי וויליאמס: 1. הוא אחד מתוך אמנים לא רבים שבקריירת סולו של קצת פחות מ-20 שנה, הצליח ליצור המון להיטים/ שירים מוכרים, שיכולים למלא בשקט ערב שלם. בכך יכול היה להיווכח כל אחד מ-40 אלף הצופים שגדשו אמש את הופעתו בפארק הירקון. 2. תמוה מאוד שאמן בריטי בסדר הגודל שלו לא השכיל לתרגם את פרסומו העולמי להצלחה בסדרי גודל דומים גם בארצות הברית. הוא ניסה כמה וכמה פעמים ואף רכש בית בקליפורניה, אלא שהקהל האמריקני לא נכבש, משום מה. ההפסד כולו שלו.

כריזמה שקשה לעמוד בפניה
 
מה שבטוח הוא שאצלנו הוא כוכב ענק, והגעתו לכאן סוף סוף אחרי ציפייה ארוכה, השתלמה מאוד לקהל הישראלי. וגם לוויליאמס עצמו. מרבים במקומותינו להשתמש במונח "פרפורמר ענק", עד כדי זילות המושג. מה שראינו אתמול בפארק היה מן שואו אקסטרווגנטי ייחודי של אמן שעשה בקהלו ככל העולה על רוחו.
 
כשרצה, הביא ביצועים עוצמתיים מדויקים לשיריו. כשנחה עליו הרוח אלתר והפעיל את הקהל בשאגות, קריאות ושירה. האמן בן ה-41, נמוך יחסית, לא ממש רזה, לא ממש יפה, די מקועקע ובעל שיער מחומצן, הוא שחקן מלידה. דרמטי, מצחיק, מספר סיפורים בחסד, ובעל כריזמה שקשה לעמוד בפניה. אף מילה בעברית הוא לא פלט אמש, ואולי טוב שכך, לשם שינוי. אבל את האנגלית המתגלגלת שלו הוא דאג שכל אחד יבין.


רובי וויליאמס, צילום: סיון פרג'

 
כחצי שעה אחרי החימום של נינט, בה בחר (בהופעה אנרגטית, עם שישה שירים, שלושה באנגלית, שלושה בעברית) החל הטריפ של וויליאמס. פתיח מוזיקלי, הכולל קטע מ"כרמינה בורנה" והנה עולה האמן עטור צמד קרניים ופוצח בביצוע סוחף ודינמי ל-Let Me Entertain You, שיר הנושא של סיבוב ההופעות הנוכחי שלו. הוא ממשיך את המומנטום הקצבי עם Rock DJ.
 
לאחר מכן עבר לבלדות Monsoon  ו-Come Undone, ומכאן לקאבר לשיר של לורד, Royals. בהקשר זה יצוין שוויליאמס לא בוחל בביצוע קאברים לשירי אחרים, כשהוא מספק להם את הטאץ' האישי המזוהה שלו. ניתקל בכאלה גם בהמשך. בין לבין הוא מפלרטט עם הקהל, מציין שהוא מריח גראס בפארק ומספר בקטנה על התמכרותו לסמים והגמילה מהם. הוא מציין כי בילה כאן יומיים וכי כשיחזור לאנגליה יספר שישראל היא "פאקינג אמייזינג". 




רובי וויליאמס, צילום: נטע מוכיח

קרניים וחצאית

אחרי ביצוע של  Road to Mandalay המקסים, בהשתתפות פעילה של הקהל במוטיב החוזר "פם פם פם פם...", מתחיל האמן להציג את הוורסטיליות המוזיקלית שלו.

וויליאמס הוא בעיקרון אמן פופ, אבל כדבריו הוא גם אוהב לעשות סווינג, ומביא שתי דוגמאות נהדרות לכך, בהן בולט חלקם של שלושת נגני כלי הנשיפה שלו. האחת היא קאבר לקטע הג'אז הקלאסי של קאב קלאוויי במקור Minnie the Moocher, והשנייה, ביצוע  סווינג ל-Supreme (המכיל כידוע ליין מוזיקלי מ-I will Survive של גלוריה גיינור).

אחר כך מזמין וויליאמס לקדמת הבמה רביעייה ווקאלית שאיתה הוא מביא ביצוע א-קפלה נהדר של Ignition, בסגנון בריטי עתיק. הוא אמנם מספר שזה הקטע הראשון שלמד לשיר מאביו, שלמד אותו מסבו, וכן הלאה, אבל מה לעשות ש-Ignition הוא בעצם שיר של אר. קלי מראשית שנות ה-2000, העוסק בסקס?

השיר הבא ברשימה הוא Shout המצוין. וויליאמס מספר על ילדיו הקטנים, בתו תאודורה רוז שלדבריו נוכחת הערב לראשונה בהופעתו, והוא מגלה שכאשר היא מבקשת לשיר איתו הוא שר איתה שיר ערש  ידוע, אותו הוא מדגים. ולבנו צ'רלי (צ'רלטון ולנטיין) הוא מקדיש את Motherfucker. ואם כבר משפחה, את Better Man הוא מבצע עם אביו פיט (בעצם פיטר וויליאמס).
 
וויליאמס מוריד את הקרניים ומסביר שהוא כבר לא השטן. במרבית דקות ההופעה יש עליו וסט קצר, החושף זרועות שריריות, ומכנסיים שחורים תואמים. בשלב מסוים הוא עובר לחצאית. זה הזמן להרים את הפארק בקצב  ה-We Will Rock You, שמתובל ב-I Love Rock n' Roll. הוא מספק ביצוע מרגש ל-Regrets הנהדר שלו, ואחר כך מזמין צופה צעירה מאושרת לבמה.
 
שמה ענת והוא אומר לה: "אני עומד להכניס אותך למיטה, אם זה בסדר מצידך". היא והוא הולכים אל מאחורי קיר מיוחד, שמעליו בולטים רק ראשיהם, ובעת שוויליאמס מבצע את Candy, וענת מקפצת לצידו, מוקרן על הקיר וידיאו-ארט המציג שמיכה ומתחתיה שתי דמויות שכאילו עושות אהבה. ללא ספק הפתעה לא צפויה, כמו עוד רבות בערב שהוא הכל חוץ משבלוני, בניצוח מאסטרו מקפץ, מרקד, מהפנט, בעל אישיות ונוכחות ממגנטים.




רובי וויליאמס, צילום: סיון פרג'

צעירים וצעירים פחות
 
החלק האחרון של המופע מוקדש לסטנדרטים אהובים. זה נפתח עם Feel, עובר ל-Millennium (המכיל מחווה לג'יימס בונד, כידוע) ופתיחה מעניינת של Whole Lotta Love (של "לד זפלין") עוברת ל-Kids, בו נעזר האמן באחת מזמרות-רקדניות הליווי שלו (יש ארבע כאלה בסך הכל), במקום קיילי מינוג, שביצעה איתו את השיר במקור.
 
קטע ההדרנים נפתח עם גרסה וויליאמסית מרתקת ל-Bohemian Rhapsody, במעין דואט עם פרדי מרקיורי ו"קווין", המוקרנים ברקע הבמה. אחריו באה הבלדה הכובשת She's The One, והאקורד המסיים הוא - איך לא – Angels, שניהם מושרים בהשתתפות פעילה של הקהל מגוון, של צעירים וצעירים פחות. העברנו שעתיים גדושות ומענגות עם אמן שנתן את קול כולו וקיבל את קול כולנו.



רובי וויליאמס, צילום: סיון פרג'