היוצר, הזמר והמפיק טל שגב לא מרבה להופיע, במיוחד לא אחרי שמחלת אוזניים נדירה שיבשה את שמיעתו. בעטייה, כך אני למד, הוא צריך לזמן התאוששות בין הופעה להופעה. הייתי שמח להגיד שההפסד כולו שלנו, אבל זה מורכב ולא פשוט כל כך.

שיתופי פעולה עם עמיתים-מבצעים

ההופעה, שהוגדרה כמופע השקה נוסף לאלבומו האחרון, "דף חדש", היתה אחת ההופעות הבלתי צפויות שבהן נכחתי בחיי. לא זוכר שראיתי אף פעם זמר שמזייף ללא רחמים, ועם זאת מבסוט, נהנה ומשתכר מכל רגע, ואפילו סוחף אחריו את הקהל, בהפגנת אהבה וחיבוק יוצאי דופן. ספק אם גם אתם ראיתם. ספק אם תראו, אלא אם הוא טל שגב.

את שגב הכרנו בראשית העשור הקודם. הוא הציע טקסטים אישיים, שנונים וקליטים, דוגמת "ימים בינוניים", "על הברכיים", "שיר חולוני" ו"דברים קטנים", עטופים בפופ-רוק פשוט ומידבק, שאי אפשר היה שלא לפזם אותם כבר מהאזנה ראשונה. אך כיון שלא היה זמר גדול אף פעם, יותר כזה ששר, מדרבן ומלהיב את החברה', צמצם את הפעילות הזו שלו ועבר לכתוב ולהפיק בעבור זמרים אחרים, ביניהם - אם להזכיר שמות בולטים - שלמה ארצי, אייל גולן, שרית חדד, מירי מסיקה וישי לוי.

"דף חדש" הוא אלבומו החמישי, שבע שנים אחרי "יום אחרון", וייחודו הוא בשיתופי פעולה עם מבצעים-עמיתים, ביניהם עמיר בניון, שלומי שבת, קרן פלס, נינט טייב, יונתן רזאל, יובל בנאי וברי סחרוף, שמעידים מן הסתם על ההערכה והאהבה שהם רוחשים לשגב, כמו גם על אופיו המיוחד.

וגם בהופעה זו הוא אירח שלושה, מהמובילים והבולטים בתחומם - משה פרץ, יהודית רביץ וברי סחרוף - שיותר משבאו לשיר עמו ולהשתתף בעוד השקה של אלבומו החדש, התייצבו כדי לחבק, לתמוך, להתרועע וגם להציל. כמו שמגיע, כנראה, לחבר יוצא דופן.



טל שגב, צילום: דורון עדות

מתיר רסן עם האורחים

את ההופעה פתח שגב לבד, מהפסנתר, עם "תודה", בלדת אהבה רכה ואופיינית: "תודה על האושר/ תודה על השקט/ תודה על האל ששלח אותך", והמשיך משם ל"יעקב (אומר)", עוד בלדה באיכות הימנונית, כשלהקת הליווי שלו (ניר מנצור בתופים, עדי הר צבי בבס, עמית יצחק בגיטרה ואיתי בן מרגי באקורדיון, אותו ימיר מיד בפסנתר; לא קוטלי קנים) מצטרפת.

ה"בעיות" החלו כששגב עבר לגיטרה ולמיקרופון בקדמת הבמה. אחרי שניסח את המוטו "בעקבות שיחה עם חבר/ הייתי ממהר/ לכתוב שירים על אנשים... לנסות אותנו להבין/ את מה כולנו כואבים" (החבר הוא בן ארצי והלחן והטקסט של "אנשים" הם בסטייל האבא, שלמה); המשך עם "ימים בינוניים", גם הוא מאלבום הבכורה "אישקט" מ-2001; ומעבר לשירי התחזקות ואמונה מהאלבום החדש, כמו "אין ייאוש" (עם רזאל באלבום, עם הלהקה על הבמה) ו"מה נשאר לי". את הראשון הוא חזר והקדיש לשלושת הנערים הנרצחים שחטיפתם הביאה את מבצע צוק איתן.

משום מה, ההגברה הדגישה שלא לצורך את התופים. שגב עצמו הודה שהווליום חזק בטירוף. גם שומע בריא לחלוטין היה מתקשה להיאבק בהגברה, על אחת כמה וכמה שגב, שנותר לו רק להתלוצץ חופשי על הזיופים שהסיטואציה כפתה עליו. ודומה שהוא חי איתם בשלום לגמרי, בהשלמה של מודעות עצמית מפתיעה וכובשת.
אם בשירים שלו (אחד עשר מתוך עשרים ושניים!) הוא היה נוקשה וצפוד במבעו, בשירים של אורחיו הוא התיר רסן. הכיל אותם בהתלהבות, והרשה לעצמו לבצע אותם בחדווה ובהתלהבות, מקפץ, משתולל ומזדעק כמו היה מעריץ נלהב ששר בלי חשבון לגרונו.

"איך שאני נכנס, אני הורס", הוא התנצל באזני משה פרץ, על ההפרעות בלהיטים "זיקוקים" "אם זאת מלחמה" (שכל זמר לא מזרחי היה שמח לשיר אותו)  ו"אלייך" (עם גרוב של רגאיי). פרץ בתגובה, אפרופו חיוך רחב וחיבוק חברי אמיץ: "תאמין לי, אתה עוזר ...להבין מי זמר טוב יותר". וגם מי זז נכון יותר על הבמה.

שגב חזר לשני שירים ותיקים נוספים. "שיר חולוני", תעודת הזהות שלו כאוהד כדורגל ("הו עצבות, עצבות/ שוב פעם היא מכה בי/ ואני בכלל הפועל הפשוט...") ו"אני רוצה (אבל אני לא יכול/ אין כזה משפט/ אבל בשבילי זה הכל)". המשיך במפגני ההשתטות הגמלוניים-חיננית שלו. גילה לקהל שקודם למופע שתה תה ירוק עם לואיזה וכל מיני עשבים. ואני תהיתי אם מישהו לא הוסיף להם אלכוהול...

השירים מדייקים

עם יהודית רביץ הוא שר ארבעה מלהיטיה הגדולים ביותר: "מלה טובה", "רחבת הריקודים", "באה מאהבה" ו"הילדה הכי יפה בגן", האחרון מעמדת הפסנתר. גם את רביץ הוא רקד כמעריץ. "לא תכננתי אירובי", הוא התנצל על שרקד להנאתו, ורביץ, כמבוגרת אחראית, חתכה אותו פעם, פעמיים ושלוש, כשהסתבך בנסיונות לספר את הזיכרון הראשון שלו ממנה. "בוא. בוא נשיר שיר. בחיי שאתה פטפטן", אמרה לו, כשהיא מלמדת אותו פרק חשוב באלתור ובסטנדאפ. טוב, היא לא צרכה תה ירוק עם לואיזה קודם ההופעה...

באתנחתא הקצרה הבאה הוא חזר אל "דברים קטנים", אל הצרכים הבסיסיים של פרח, חיוך, להחזיק יד וגם להביא שלוש בצ'אנס, ויותר מזה כביטוי להרגשה באולם ("איך אנחנו נהנים"), ואל "יום אחרון", שיר הנושא מאלבומו הקודם, ואחד משירי האהבה המקסימים יותר ברפרטואר שלו: "הייתי בטח אחרת עושה את הכל/ הייתי בטח נותן את כולי בלי לשאול/ הייתי בטח נושק לך עכשיו בלי לחדול/ הייתי בטח רוצה אותך כל הזמן פה... רק אם הייתי יודע/ שזה יום אחרון".

עם ברי סחרוף הדיאלוג היה מוזיקלי. שר, מקפץ ומטלטל את גופו וראשו כהדבנגר מן השורה. "ככה זה", "יום הולדת" ו"חלליות", כשביניהם ביצעו ביחד את "דף חדש", שיר הנושא מהאלבום האחרון ("הפסקתי להיות מבוהל, כל היום מפחד/ כזה מתגונן שחושב שרק הוא המסכן/ אולי תעזור לי, אולי תתחשב תרחם/ הפסקתי לברוח, הפכתי להיות הלוחם"). זה היה ביצוע לוהט, הכי רוקי בערב, ולא פלא – סחרוף לא רק הפיק את השיר הוא גם נעזר בנגינת הגיטרה של עמית יצחק. מפגן איכותי של שני גיטריסטים משובחים.

לקינוח, כשהוא חוזר אל מקומו הטבעי מאחורי הפסנתר, הזמין שגב חברים מן האולם (אחד מהם היה הזמר אילן נורי) לשיר עמו את "האחת שלי", הלהיט שקימבק את ישי לוי, אותו כתב והלחין ביחד עם יעקב למאי, שותפו לצמד היצירתי דו-סול. מעמד שרק הדגיש את גישתו הלא מכופתרת, הבלתי-אמצעית והחברמנית בעליל של שגב.

"על הברכיים" חתם את ההופעה כהדרן. בהתכוונות גם הוא שיר אהבה נהדר ("תודה אלוהים שבראת אשה"), אולם בסאבטקסט ובפרשנות נלווית, גם טלוויזיונית, הוא אולי שיר הכדורגל הכי טוב שיש לנו: "על הברכיים/ כורע ומרים ידיים/ שלא יפסיקו לנו/ את הסיבוב של הכדור".

וטל שגב, כמו כדורגלן מחוספס, קצת קשוח וגס, אולי לא מיטיב לשיר ולהתנהל בימתית, אבל השירים שלו מדייקים את כוונותיו. ואין כמותם לשמח אוהדים ולפרוק רגשות.

טל שגב בהופעה. זאפה הרצליה. שלישי, 28 באפריל 2015