ערב של מחול רב הפתעות ועניין בשתי יצירות שונות המחזקות את מעמדה של להקת המחול
שמים אדומים
לאחר שורת הצלחות שהשיג תמיר גינץ בלהקת המחול שלו ״קמע״, שבסיסה בבאר שבע שבה נוסדה כזרוע של מפעלות בת-דור שם, מגיע ערב מחול שבו הוא פתח את השער ליצירת רפרטואר רב-כוראוגרפי. זהו צעד חשוב ללהקה ויפה הבחירה בכוראוגרף הוותיק איציק גלילי, השב לפעול בארץ אחרי שנים ארוכות בהולנד (וכבר התבשרנו על יצירה חדשה שלו בעונת המחול הבאה של משכן האופרה).
היצירה המרכזית שסיימה את המופע הייתה ״שמים אדומים״ של תמיר גינץ, עם מוזיקה מקורית של מקס ריכטר, ותוספות של מיקי פטיש שגם ערך ועיבד את הפסקול המאפיין את היצירה בשלמותה, כביטוי של חוויות השנה שעברה בדרום הארץ, עם הטילים, הפצמ״רים, המנהרות, האזעקות והממ״דים וכמובן ״צוק איתן״ בן 50 הימים בעזה שהחזיר במחיר כבד את השקט ואת שגרת-הדריכות, לפחות בשלב הזה.
התאורה של שי יהודאי בפתיחה כבר יוצרת את התחושה של ״קרע בין עמים במאבק על אדמה וזהות״, כפי שגינץ מגדיר זאת, ובהיפתחה יחד עם הרעיונות הכוראוגרפיים היא מאירה את עולמם של ״אנשים שחיים באיום תמידי, כואבים אך מנסים לשמור תקווה לעתיד טוב יותר.״
היצירה נהנית ממבנה ברור, ומתנועה משוחררת מכבלים, עם מחוות גדולות גם בקטעי סולו ודואטים ובעיקר בקטעים הקבוצתיים שבהם הלהקה וסולניה הפגינו כוח, אך גם אם לעתים על חשבון ניקיון התנועה, הם ביטאו במבע חשוף את רוחה של היצירה.
הרעיונות של גינץ קולחים בקצב מצוין ובגיוון של תנועות מרתקות לכל אורכה של היצירה בת 25 הדקות. ואפשר בהחלט להצביע על כך ש״שמיים אדומים״ זו מביאה אל זירת המחול התייחסות מעניינת למציאות מורכבת, לא כדי לזעזע את אמות הסיפים אלא להגיב על מה שמעיב על השאיפה לחיות תחת גפנים ותאנות, כאן ושם.
שמיים אדומים, תמיר גינץ (צילום: אבשלום לוי)
Things I Told Nobody
יצירתו של איציק גלילי Things I Told Nobody ("מה שלא שסיפרתי") שפתחה את ערב המחול של קמע, שופעת רעיונות מחוליים שוקקי חיוניות ודווקא כשברקע מושמעים קטעי מוזיקה שקטים, כמו לארגו של הנדל, אדאג׳יו של מוצרט וגימנופדי של אריק סאטי. גלילי גם עיצב את התאורה הנפלאה שלוכדת בתוכה את התנועה, באינטימיות הראשונית או בהתפתחות המרחבית, ברצינות שלה, בהומור ובאירוניה שמעטרים אותה.
היצירה נוצרה במקור בשנת 2000 ללהקתו ההולנדית של גלילי אך זכתה לתפוצה גדולה בלהקות מחול אחרות בעולם, ועתה בהזמנתו של גינץ הוא חידש אותה עם רקדני קמע, ובאמצעותה הצליח לחשוף כשרונות טובים ומבטיחים כמו אלדר גרבלי, שפתח את היצירה בסולו מרתק, או לנה פרייפלד שסיימה, שניהם בחזה חשוף.
בין הפתיחה לסיום ובתלבושות יפהפיות שגלילי עיצב, כמו את התאורה, והבריק במיוחד בתלבושות מעוטרות פרחים בשוליהן, שבהופעתן הראשונה סייעה להעביר תחושה של מבט מחויך לעבר מסורת אגם הברבורים, בדואט ברווזוני של פיטר סטאר ורייצ׳ל פריקה, ובהמשך של הלהקה כולה. והיו עוד דואטים מרשימים של גרבלי עם הילה דקל ושל אונגוס הול ועפרי אוד.
Things I told nobody, איציק גלילי (צילום: אבשלום לוי)
מה שבלט בסיכומה של היצירה הוא המיצוי הנכון של 20 הדקות שהיא נמשכת, בקצב מדוד, בהמשכיות ורציפות של התמונות, בתנועה מחולית טבעית המעידה על זיקה בריאה לעבר הקלאסי והמודרנה שידעה להשתמש במסורת. הרקדנים בדרך כלל נענו לדרישות של דיוק בקטעי האישיים או הקבוצתיים, וכמחול שפתח את הערב הוא סימן יפה את המשך התמקצעותה המרשימה של הלהקה.