לאמנים מסוגה נוהגים לקרוא אגדה. אחת שהתחילה לשחק ולשיר לפני יותר מ-60 (!) שנה, וסוחבת איתה חלק גדול מההיסטוריה הכללית והאמנותית המרתקת של צרפת במאה ה-20.

סיבוב פרידה
 
ז'ולייט גרקו הספיקה בצעירותה להיות חברה ברזיסטנס, מחתרת ההתנגדות לנאצים בצרפת הכבושה. לאחר המלחמה נעשתה חלק בלתי נפרד מהבוהמה האינטלקטואלית התוססת של הגדה השמאלית. ומאז החלה לשיר שנסונים, ב-1949, לא הפסיקה עד עצם היום הזה.
 
בגיל 88 עורכת השנסוניירית המכובדת הזו סיבוב פרידה ממעריציה ברחבי העולם, שבמסגרתו הגיעה גם אלינו, להופעה שנערכה אמש בהיכל התרבות.
 
הפסנתרן ז'ראר ז'ואנסט, בעלה של האמנית, והאקורדיוניסט ז'אן-לואי מטינייה מכניסים אותנו לאווירה בקטע אינסטרומנטלי קסום. ואז היא נכנסת.
 
צעידתה איטית. השמלה-גלימה השחורה – סמלה המסחרי – עוטפת אותה. היא מתייצבת אל מול המיקרופון ופיה מתחיל להפיק מרגליות.



ז'ולייט גרקו, צילום: נועה פוירשטיין

ברל, פיאף, גרקו
 
הקטע הראשון הוא "בריסל", שיר מתוך אלבומה "גרקו שרה ברל". השם ברל, ז'אק ברל, יופיע לא מעט במהלך הערב והסקירה הזו.
 
קולה של גרקו כבר סדוק וחרוך מעט, לא כל כך צלול וחזק כמו פעם, אבל היא עדיין שולטת בו ומביעה דרכו ים של רגש. היא עומדת זקופה במקומה שליד המיקרופון, וממנו לא תזוז במשך שעה ורבע, אבל תניע כל שריר בפניה הנאים, את ידיה, זרועותיה ואת כל פלג גופה העליון. זה האופן שבו היא מגישה ומגוללת את סיפוריה, בדרך האופיינית לשנסוניירים בכלל ולה בפרט.
 
היא ממשיכה עם  Le Prochain amour, אף הוא של ברל, ואחריו מגיע  Amsterdam, של... ברל כמובן. לנו הוא מוכר גם כ"נמל באמסטרדם", בביצוע דני ליטני. גרקו מייצרת את הדרמה הנכונה הנדרשת בשיר, באמצעות עליות וירידות קולה הגרוני הנמוך, ובשימוש בתנועות ידיה.
 
השנסונים הבאים הם Le Vieux ו-Le tango Funebre. גרקו עושה ביצוע תיאטרלי משעשע ל-Un Petit Poison, ואחריו מגישה את Les Amant d'un jour, שיר שביצעה במקור אדית פיאף. את הקטע "אקורדיאון", של סרג' גיינסבורג, מבצעת גרקו בעליצות ובחינניות, כמתבקש. גם La Javanaise הוא קטע שגיינסבורג כתב לגרקו. בהמשך מבצעת האמנית את  Le Pont Marie שהלחין בעלה למילותיה של מארי נימייר.
 
עוד ברפרטואר Deshabilleze Moi (הפשט אותי), מלהיטיה הגדולים והמזוהים של גרקו. השיר נכתב עבורה על ידי רוברט נייל (מילים) וגבי ורלור (לחן) והפך שערורייתי כשיצא, ב-1967, משום שעסק בעירומה של האישה ובדרך בה היא מתפשטת. אחר כך מגיע  Avec La Temps, שכתב והלחין לאו פרה.
 
את Mathilde, שהיא שרה בדינמיות אנרגטית נהדרת, חיברו ברל (מילים) וז'ואנסט (לחן). אחר כך מגיעים Je suis soir d'ete ו-Ces Gens – la, אף הם מהאלבום "גרקו שרה ברל".



ז'ולייט גרקו, צילום: נועה פוירשטיין

זן הולך ונכחד
 
התרגשות בקהל מעורר ביצוע חשוף ומרגש של גרקו ל-Vieux amants, אף הוא של ברל, המוכר לנו כ"אהבה בת עשרים", כפי שתרגמה נעמי שמר וביצע יוסי בנאי. הקהל, מבוגר ברובו, מתענג במיוחד גם בשני הקטעים האחרונים, אף הם משל ברל: J'arrive ו-Ne Me Quitte Pa הבלתי נלאה, שאנחנו מכירים כ"אל תלכי מכאן", בביצוע יוסי בנאי ובביצועים רבים נוספים.
 
גרקו זוכה לסטנדינג אוביישן ולמחיאות כפיים ממושכות מצד הקהל שגדש את היכל התרבות. האמנית לקחה אותם במשך כשעה ורבע למונמטרטר, לגדות הסיין ולכל אתר פריזאי רומנטי-נוסטלגי אחר.
 
בדרך הביתה מתגנבת פנימה איזו עצבות. סיבוב הפרידה של ז'ולייט גרקו מסמל כנראה גם מפגש אחרון עם אמנית שמייצגת זן נדיר – כזה הנושא המון זיכרונות, מאבקים, אידיאולוגיות, מהפכות וחלומות שנרקמו והתגשמו או לא - שהולך ונכחד, אט אט.