תמהיל מקורי של בדיה ומציאות
היא כבר לא ״עליזה בארץ הפלאות״, ודאי לא עליזה כל כך כפי שנדמה לעתים כשקוראים את ״אליס בארץ הפלאות״ והמשכו ״אליס מבעד למראה ומה מצאה שם״ מאת לואיס קרול.
וכשם שלואיס קרול הוא שמו הספרותי של צ׳רלס לודוויג דודג׳סון, שעיקר פעילותו כמתמטיקאי, מורה וצלם, שחי ופעל במאה ה-19, כך גם אליס היא בת דמותה של אליס לידל, ילדה שובבה שבגרה, נישאה והייתה אם לשלושה בנים, שכלה שניים מהם, פרסמה זכרונות וחייתה עד תחילת שנות ה-30 במאה ה-20.
העניין הביוגרפי שמלווה את שני אלה ואת היחסים ביניהם הפך ברבות השנים לנושא המעיק על הדמיון היצירתי של קרול ועל ההרפתאות המוזרות-מופלאות של אליס כפי שתיאר אותן. מחקרים מתחרים על פיענוח מערכת היחסים בין הסופר לילדה, הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה כבר נתנו שמות לכמה תופעות של התבגרות, נשיות ושל גברים האוחזים בהן בצבתות של תשוקה, ניצול וקצת אהבה.
את המרקם הזה של היחסים הפכו המחזאי רועי חן והבמאי יחזקאל לזרוב ללא-אגדה בימתית מרתקת-מהפנטת שנראית ונשמעת כיצירותיו של קרול, בשינוי של פרשנותם האישית ההופכת אותן לתיאור כואב על תום הילדות, על נפילתה לבור הזמן, וכפי שהם כותבים בתכנייה היפהפיה (כרגיל ב״גשר״) הם רותקו ממה שהתגלה להם כטראומה ״שיחסים מהסוג הזה עלולים לגרום לאישיות המתגבשת מילדה לאישה".
ואת מה שהם הרגישו הם תרגמו ליצירת מופת בימתית שתהפוך לספר לימוד, החל במחזה שרועי חן יצר משילוב שעשועי קרול, וחידודי לשון, אפוריזמים ואיגיון, מתורגמים או מקוריים, ועד לטקסטים פרי דמיונו במתחמים של הבגרות הנכפית על הנערה, והבדידות הכואבת שלה ושל האישה המבויתת בכוחניות של זמן ומסורות. ייחודו של המחזה הוא בתמהיל המקורי של שתי המציאויות - זו של הסיפורים הדמיוניים וזו של החיים - שבאמצעותו הוא רושם את סעיפי כתב האישום שלו.
"אליס", צילום: דניאל קמינסקי
משמעויות חדשות וטבעת חנק
וכך גם יחזקאל לזרוב שתרגם את המחזה במקבילה מיוחדת היוצאת מהמציאות אל עולם הבדות של חן וקרול ועיצב הצגה שכל אחד מהפרטים שבה יוצר משמעויות חדשות, מהדק את טבעת החנק על צווארה של אליס, ושב למציאות. זהו עיצוב בימתי של עולם רב תפניות שהיא נעה בתוכו, היטלטלה על גליו, נסחפה והפכה את שמחה החיים של ילדותה לסיוטים ולבריחה. את המסע הזה מוליכה-מכשפת המוזיקה הנפלאה שכתבה אפרת בן-צור בעיבודים שלה ושל עומר הרשמן.
התפאורה שבנייתה תוכננה והופקה עלי ידי זוהר שואף ומקדמת את הנכנסים לאולם היא מבנה של קיר מרובע - כטרפז - התלוי ממרומי היציע סביב כתלי האולם ויורד אל עומק הבמה באורח היוצר פרספקטיבה או אשליה של ״בור״ שאליו אליס תיפול, בור שהוא הזמן, שהוא המלכודת. לתוכו ומתוכו ייכנסו וייצאו מושבי רכבת, כסאות ופריטים אחרים, ומאחוריו ומעליו תגיח בחלק השני בובת ענק של אליס המתבוננת במתרחש, שבחלק השלישי תצטמק ולא תראה אולי את מה שאירע לה אחרי נישואיה המפתיעים שיהיו נאותים בשממונם.
העיצוב של לזרוב נמשך ומחוזק בעיצוב התאורה המופלאה והסוגסטיבית של נדב ברנע שיצר טקסטים של אור וצל, של פינות חשוכות בתוך האור הגדול שפנס בודד יבליט את נוכחותן ואת משמעותן לסיפור.
זאת ועוד, התאורה מעמיקה את הקרנות המולטימדיה המיוחדת המוקרנת על קירות התפאורה כמין ביטוי מקורי מאוד של הקווים בצגים הרפואיים המעידים על פעילות הלב והמוח. עם לזרוב וברנע אחראים להישג הזה הצלם דויד סטרז׳מייסטר, העורך איתן ורדי, איש האפקטים יובל קדם, וכן פליקס אופרמן האחארי למיפוי ההקרנות, ותמיר אטינג, עוזר הבמאי, שהפיק.
"אליס" צילום: דניאל קמינסקי
שלוש שהן אחת בהמשכים
ובתווך להקת שחקני תאטרון גשר המגויסים ברגעים קטנים וגדולים, ובתלבושות שעיצבה אלין לזרוב - שהישגה היפה בפשטותו הוא שמלתה הכחולה של אליס המתפתחת עם שלוש בנות דמותה - הכל-ילדה, הכל-נערה והכל-אישה העוברות מסע של חבטות כל-גבר שנקלע לחייהן, ולעתים גם בשעשועי-אלימות.
את אליס מגלמות בזו אחר זו שלוש שחקניות המייצגות שלושה דורות בלהקה. הצעירה בהן היא בר שדה בשערה השחור המתנופף ומשתובב כמו משחקה התוסס כאליס הילדה, המתגרה וההופכת למושא תשוקה אסורה.
אחריה, ובניגוד חזותי מדהים של עמידה במקום אחד, בתוך טבעת אור, ניצבת נטע שפיגלמן הקורעת את הלב כאליס הנערה, עמוסת התחבטויות נפשיות, בשתיקה או בזעקה.
את אליס האישה מגלמת בנוכחות בימתית מצמיתה אפרת בן-צור, שמצליחה לאצור במשחקה את מאפייני הדמויות הקודמות של אליס ומוסיפה עליהם מימד טרגי ייחודי.
דורון תבורי הוא הפרש הלבן, שהוא גם לואיס קרול. תבורי חי את התפקיד עד הקצה, בהנאה גלויה, בתנועה נהדרת, בקולו רב הגוונים ובעיניו הרושפות, והוא מעצב את יסוד הפדופיליה בתחכום מדויק. הניגוד המובהק שלו הוא זה שיוצר בשלווה סטואית והומור דק אלכסנדר סנדרוביץ׳ כבעלה של אליס, המפטי-דמפטי. ליליאן רות ובוריס אחנוב הם ההורים, היא קפדנית כהלכת אימהות, הוא כמעט אדיש כמקובל במסורת אבות.
את הלהקה משלימים במשחקם השוטף ובגילום דמויות מהמקור של קרול ומסגרת של חן - אלדד פריבס ואורי יניב, תחילה כפסיכולוגים ואחר כך כטווידל-די וטווידל דם; פאולו א. מאורה המרשים ככובען המטורף האנס, וגם מקסים כתינוק-חזיר; מיטיבים לשחק את תפקידיהם שיר שנער כנמנמן ויובל ינאי כארנביב; ואחרון חביב אלון פרידמן המתלטף היטב כחתול הצ׳שייר.
בסיכומו של דבר ״אליס״ היא קסם בימתי לאין שיעור, אירוע חשוב בתאטרון הישראלי וב״גשר״, שבמהלך שבעים דקות הוא מזכיר לנו כי ״בכולנו יש ילדון שמפחד לשכב לישון״ כמאמר שיר הפתיחה של לואיס קרול ל״מבעד למראה ומה אליס מצאה שם״.