היכן אני נגמר ?
 
 ״4.48 ״ הוא מחזה-חידה מיוחד במבנהו המקוטע ובהיעדרם של מאפייני מחזות כמו דמויות או הערות במה.

הוא נכתב על ידי המחזאית הבריטית שרה קיין במהלך 1988, תוך כדי התקפי דיכאון תכופים והיא נאלצה להתאשפז. ב-20 לפברואר 1999, יומיים אחרי שהשלימה את כתיבתו, היא התאבדה. לדברי חבר, הבמאי דייויד קרייג, 4.48 הייתה השעה שבה הייתה מתעוררת משנתה כל לילה.
 
המחזה מתאר מסע נפשי הנפרש ברצף תמונות החושפות שלבים שונים בתוך תהליך אשפוז של צעירה הסובלת מדיכאון קליני חמור. אין בו תפקידים של דמויות מוגדרות, אין בו מיקום ובמקום עלילה יש בו  הצצה כואבת למצב נפשי איום ומטלטל, לניסיון המאבק האכזרי בו ולאמונה בכוחה של אהבה גם ברגעים האפלים ביותר.
 
במהלך הכתיבה בשעות שבהן הייתה משוחררת מכבלי הדיכאון, ובשיחות עם מקורבים קיין תיארה את המחזה שהיא עמלה עלי כ״עוסק בקרע שבין התודעה וההוויה הפיזית. בעיני זה השגעון. והדרך היחידה לחזור לשפיות היא להתחבר פיזית עם מי שאת רגשית, רוחנית, ומנטלית. המחזה הזה לא עוסק בהתאבדות בלבד, כי אם שואל מתוך מצב של ייאוש עמוק, את השאלה החשובה מכולן, היכן אני נגמר והעולם מתחיל?"




פסיכוזה (צילום: ז'ראר אלון)




ספינה רעועה בסערה
 
זהו תיאור תמציתי ומדויק של המחזה שכל נתוניו הם מילים הנאמרות בצרורות שנשלפו מתוך עמק הבכא הכי אישי שניתן לצפות לו על במה. המתרגם האמן דורי פרנס עשה מלאכת מחשבת בתרגום שלהן לעברית ובשמירה על אופיו הלשוני של הטקסט המורכב ממילים, משברי מילים, מדימויים, ומביטויים בעלי אופי לשוני שונה, המבטאים נפש מעורערת. רשמים, מחשבות, ורסיסי דיאלוג נרמזים.
 
בהפקות שונות של המחזה בחו״ל הועלו גרסות בימתיות מגוונות, החל במונודרמה וכלה בריבוי משתתפים.
בהצגה המופתית של תאטרון חיפה יצר הבמאי עמיר קליגר להגיש גרסה מרתקת ונועזת לשתי דמויות. את הצעירה שנפשה מתענה כספינה רעועה באוקיינוס תוך כדי סערה, מגלמת בצורה נועזת לירון בן שלוש (יוצרת הסרט ״את לי לילה״). משחקה מעוצב למכלול פרטיו הפיזיים, בהדרכת גוף נפלאה של אופיר דגן, כמו גם לגווניו הקוליים והרגשיים. לירון בן שלוש מהפנטת וכואב לצפות בחדירתה למעמקי הדמות שהיא יוצרת.
 
כנגדה, מעת לעת, השחקן ישי גולן המעצב בהתבוננות ורק לקראת הסוף בדיאלוג, דמות גבר שלא ברור אם תפקידו הוא רק של פסיכיאטר/פסיכולוג, כפי שנדמה, או אולי הוא חבר, מאהב, חוקר, עובר אורח. זהו אחד התפקידים הקשים ביותר לשחקן וגולן מצליח ליצור אותו בנוכחות שקטה ואמינה של יציבות תומכת, אמפטית גם אם נטולת יכולת לשנות את מהלך הקריסה של הצעירה.




פסיכוזה (צילום: ז'ראר אלון) 




רף גבוה ומאתגר
 
קריגר הציב את שניהם בתוך מבנה סגור לחלוטין, שעיצב  עמית דרורי, וחזיתו הפונה לקהל היא קיר זכוכית ענק. בפנים יש שני תאים - הגדול הוא חדרה של הצעירה, ובו רק ספסל, בלי חלון, בלי דלת. התא האחר הוא משרדו של הגבר. בשלב מתקדם של ההצגה המבנה סב על צירו, מרחיב את המשרד, ולקראת הסוף הוא נבלע אל עומק הבמה, ובמקום הקיר האחורי נפער לימבו שחור שבו הצעירה נבלעת.
 
האור הלבן הצורב שמעניק לתפאורה את מלוא עוצמתה עוצב על ידי פליס רוס, והתלבושות עוצבו על ידי רונה משעול. את המוזיקה המקורית המלווה את מעברי התמונות כתב גיא כוכבי שגם עיצב את הסאונד המורכב של ההצגה המתרחשת כאמור בתוך מבנה אטום.
 
ההחלטה של משה נאור, המנהל האמנותי של תאטרון חיפה להעלות את ההצגה היא רף גבוה ומאתגר שהציב בפני היוצרים, ובעיקר בפני הקהל. ראיתי את ההצגה  ביום ששי בצהריים. הקהל היה מכל שכבות הגילאים. צפינו בהצגה בדממה. בסופה, לאחר התשואות הרמות, כשיצאנו לאט מהאולם, איש ואישה להרהורינו, שמעתי תגובות ראשונות המעידות שההימור האמנותי הנועז הצליח.
 
ואכן, ״4.48״ היא חוויה מרגשת ומעלה מחשבות, והצגה המביאה כבוד ליוצריה וחשוב ומומלץ לראותה.