למרבה המזל, שלי אך גם שלה, לא מצאתי את שמי ברשימת התודות של לימור בלס לאנשי תקשורת, שדרנים ועתונאים, ש"עוזרים לדרך להיפתח" כדבריה, בחוברת המצורפת ל"בפני עצמי", אלבום הבכורה שלה.

כיוון שזו פעם ראשונה שאני כותב עליה, לא היתה שום סיבה שאֶמָצֵא בה. לו עשתה זאת הייתי מתגרד באי-נוחות. ואני מקווה שכך יישאר, גם אחרי הדברים שתקראו להלן. תודות שכאלה הן חנופה מיותרת.

בלס, בוגרת בית הספר רימון, היא בפירוש זמרת-יוצרת מוכשרת. הפתעה נעימה ככותבת ומבצעת שניכרות בה היטב השפעות קלאסיות, קצת בהלחנה, בעיקר בשירה, כשהפופ פולק שלה נושק לפופ אופראי. עם משחקי קול, מודולציות והמראות לגבהים ללא מורא.

כזמרת יש בה השובבות והתמימות המעושה של זמרות הטרום-פופ משנות החמישים והשישים. כיוצרת היא הולכת בעקבות יוצרות הפולק-רוק של שנות התשעים. חיבור בלתי אפשרי בין שלומית אהרון ל...דולי פרטון.

הולכת בתלם, בגילוי לב

תריסר השירים שלה (42:19 דקות) משמחים במקוריות הכתיבה, ההלחנה וההפקה שלהם (עבודה יפה ומדויקת של ניר אוורבוך), גם בביצוע הקולי ובהגשה שלהם. שירים שהם תמונות מעולמה ומחייה של צעירה שאפתנית אך מסודרת, מחזרת ומחוזרת, מחפשת אהבה, ביטחון ועוגן בחיים. מתמודדת עם אתגרים, מתגברת על משברים, באה בחשבון עם מאהבים ומאהבות, מקנאה וגם נוטרת.

אביגיל רוז כבר ניסחה את השירים שלה קודם בניהיליזם אינדי קורא תגר על הפופ המהוגן. בלס, מוכשרת לא פחות, בוחרת ללכת בתלם, בגילוי לב שלא עושה חשבון, עם לא מעט חוש הומור ובמידה לא מבוטלת של תיאטרליות. היא לא מתביישת בשאיפותיה: "כן, אני רוצה לגדול הכי רחוק שיש/ ולפעמים נדמה שזה מצליח/ גיצים קטנים של הצלחה שמתלקחים כמו אש/ ובראש כבר יש עתיד מבטיח" ("כל מה שאומרים").

היא לא מהססת לשתף את המאזין בלבטיה: "וגם הלב נשבר, גם הלב נשבר לי/ לא עומדת ישר, וזה יותר מדי מוכר לי/ אני צריכה לייצב אותי בין פנטזיה למלים/ אולי אפילו לחבב אותי/ אולי אפילו לדבר אתי בהיגיון" ("המאוורר", שעשוע פולקי צובט לב). ומבהירה ששום דבר לא יעמוד בפניה: "מי שצחק עלי אתמול/ היום יידע שיש לי ביטחון גדול/ עוד הסוואה מאחורי וילון שקוף/ עוד החלטה שמתפוצצת בפרצוף" ("כל כך עמוק" הנועל, חשוף ואמיץ שמוציא אצבע משולשת בדרך מרוככת).



לימור בלס (צילום: משה צ`יטיאת)

אלבום הבכורה שלה מגוון ומציע שירים דעתניים וחביבים. "סיבות להישאר" הפותח הוא שיר קברטי מתוק בפסימיות-האופטימית שבו; "אחד לשניה מושלמים" הוא מאבק מינים נגוע בסאדו-מאזו ומהול בטנגו תיאטרלי; ב"אני לא כועסת", פולק שהופך לקאנטרי-בוקרים, היא נכנעת לטבע הנשי לעשות דרמה ועניין מגבר שניתק מגע.

ב"עד מתי" היא באה חשבון עם אקסית מיתולוגית; ואילו "מילים" ("במקום בו נגמרות לי המילים/ שם מתחיל השיר") הוא שיר של מאבק יצירתי פנימי, שיש בו הרבה בגרות והשלמה. לטעמי, הוא אחד היפים באלבום, וצלילי הוואלס שמערסלים אותו רק מוסיפים ליופיו.

מצאו חן בעיניי גם תשומת הלב וההקפדה של בלס בניקיון השפה. המעידות שלה, אם בכלל, זניחות. פעם אחת מצאתי אותה מדגישה (בטעות!) בכל"מ אחרי ו' חיבור ("וְכּועסת" ב"אחד לשניה מושלמים"). וגם ההתעקשות שלה על "להידיין" ב"עד מתי" (במקום להתדיין) באה ממקום טוב וממחשבה נכונה. יפה.

לעומת זאת, בכל מה שקשור לעיצוב ולאריזה, האלבום מאוד לא צנוע, או במלים אחרות – שוויצרי, מפריז בגאוותנות בהשקעה המפוארת שלו, עניין שאינו מתאים, אפילו מיותר לגמרי, לאמנית מתחילה בראשית דרכה. החוברת מפוצצת בצילומים ובאימאג'ים (ובתודות...). מתגאה במשאבים שעמדו לרשותה, מנקרת עיניים ומבלבלת בעושר העיצובי שבהעדר הסברים הוא מסתיר בעצם את היוצרת ומפריע לתהות על קנקנה.

צילום החזית, שמציג ילדה (לימור בצעירותה?) מנסה לגזור כפל שומן בביטנה, מתוך כוונה תמימה להידמות לרקדנית בתמונה המונחת על ברכיה. דימוי חריף שאין לו תימוכין באלבום. גם השילוב של שורות הגיגים בכתב יד בין דפי החוברת, כנראה מתוך כוונה להרשים באיכויות ביטוי פואטיות, רק מעמיס אינפורמציה, מבלבל ומטעה.

ווקאליסטית מרשימה

אפרופו רגישות לתודות - משונה מאוד שבלס הצעירה לא מצאה לנכון להודות בהופעה למפיק המוזיקלי של האלבום. לא בושה, אפילו מקובל, לשנות הפקה מוזיקלית ולהתאימה להעמדה בימתית. במיוחד אם זו האולפנית מושתתת על קלידים ותכנות שאין להם ביטוי ויישום בתעמיד הלייב של בלס, ולבטח אם ההתאמה מופקדת בידיו של מוזיקאי ותיק ומנוסה כקובי אושרת.

אושרת מפשט את הצליל של בלס. מנעים אותו עוד יותר. מטעים את האקוסטיות-הקלאסית שבו. להוציא אמיר גרייצר בגיטרה החשמלית, המוזיקאים שאיתה מנגנים בכלים אקוסטיים: ליאת רוזנברג בכינור, הדס אהרון בצ'לו, ארז שמר בקונטרבס, חן ענבר בתופים והיא עצמה בגיטרה אקוסטית. ליווי שאמור להרגיע את בלס הנרגשת, לעטוף אותה ולהחמיא לה וליצירתה, וגם לאפשר לה להתבטא במיטבה. והיא אכן ווקאליסטית מרשימה גם על הבמה.

היא משמיעה עשרה מ-12 שירי האלבום, משאירה את "מילים" (לצערי) ואת "חיים חדשים" בחוץ. במקומם משלבת שני שירים חדשים: "אופטימיות" התיאטרלי שבו מתארח נגן האקורדיון מיכאל מאירוביץ', ו"זמן (לא תמיד עושה את שלו)", דואט לאקוסטית וכינור, שנותן הזדמנות נוספת לכנרת שלצידה להפגין את יכולותיה הנהדרות.

את המופע בלס פותחת עם הצהרת כוונות ראויה בדמות "(עכשיו אני) קופצת ראש": "החלטתי שמותר/ אפילו שלמדתי לשחות בגיל מאוחר/ אפיל שאני עומדת / על שפת הבריכה של הילדים/ ואני רואה שהמים רדודים... עכשיו אני מהמרת על הכל". גם על הקול.

הצ'לו והכינור נוטלים את ההובלה כבר בלהיט "אחד לשניה מושלמים", מגדירים מכאן ואילך את הגישה התיאטרלית-קברטית של בלס, שרק סובלת מפטפטנות מיותרת של הזמרת. השילוב היפה של כלי המיתר מוליד ריף חינני ומקורי ב"גבר חלומותיי בהקיץ", בעוד "כל מה שאומרים" הפילוסופי-פסיכולוגי-פדיקוריסטי נשאר הכי אופראי שלה.

לפני שבלס מעלה לבמה את אבי בללי, היוצר והסולן של "נקמת הטרקטור" (ויש, מתברר, קשר אמיץ ביניהם), היא משמיעה - ללא גיטרה אך עם מפוחית פה - גרסה יפה ומרגשת שלה לשיר של אלניס מוריסט.

לימור בלס (צילום: משה צ`יטיאת)

החלק של בללי כולל שלושה שירים. את "אופניים וספר" הוא שר לבד, את האחרים איתה. "כל כך עמוק" שלה, כשהשירה שלו תורמת איכות אחרת, שונה ומפתיעה, בדרך לדואט מרשים. ו"משחק של דמעות" הקלאסי של "נקמת הטרקטור", שנפתח עם פרשנות יפה שלה, הרבה יותר איטית ומהורהרת, ואילו בחלקו היא מגלה יכולות רוקיות לא מבוטלות.

היא חוזרת לאלבום עם "האם תאהבי אותי", התרגום שלה לסיפור אדם וחווה בגן עדן, שהוא בעצם האהבה במבחן המציאות אחרי שמיצתה את טעם גן העדן. ונועלת את המופע בעליצות של קאנטרי-פולק, עם "סיבות להישאר", כשרוזנברג ואהרון מלוות קולית את בלס, וממשיכות בקולות גבוהים ומבודחים גם ב"המאוורר", כמתבקש מאופיו הזחוח של השיר, שמארח בביצועו שת עומר לשם במנדולינה. ועם "אני לא כועסת", שכאמור לעיל, ממשיך להזין את העניין והדרמה שהיא עושה מאהבותיה.

עם שיפורים נדרשים (בקטעי הקישור למשל) והכרחיים (בצניעות  העיצוב) וניהול נכון בלס עשויה להנעים את זמננו לא מעט.

לימור בלס. בפני עצמי (עצמאי)
לימור בלס בהופעה. תמונע תל אביב. שלישי, 4 במאי 2015