אמש ,קרוב לחצות, עלה  דובי זלצר להודות ולברך את כל מי שהיה שותף במופע המסיים של פסטיבל פליציה בלומנטל למוזיקה  "מחווה לדובי זלצר" (9 במאי). 

תוך כדי הענקת מחמאות הודיע זלצר לקהל "מה שאתם שמעתם כאן הם אמנם שירים שאני כתבתי במשך שנים רבות, אבל השירים האלה בביצוע הזה היו בשבילי הפתעה גמורה. הפתעה במובנים שונים. אבל, הוא הוסיף לאחר פאוזה קצרצרה, זה היה יפה מאוד". 

במשפט זה, שאמר בעצם: "חיכיתי למשהו אחד וקיבלתי משהו אחר, אחר אבל טוב", טמון כוחו של פסטיבל. שהרי את שירי זלצר כמו יצירות  אחרות ניתן לשמוע בתכניות של זמרים, במופעים ובשידורים לאורך השנה. הפסטיבל מקנה לביצוע הנוסף מימד של חגיגיות, אכפתיות וניסיון לעשות משהו אחר.
 
ב"מחווה לדובי זלצר" ה"משהו האחר" בעיבודיו של משה זורמן היה ראשית כל העברת שירים מן הבמה ומן הרחוב  אל הסלון. "הורה היאחזות" כשלישיית פסנתר שמזכירה  שירי עם מעובדים של ברטוק, "שירי המגילה" של איציק מאנגר כיצירה לכינור ופסנתר ושיריו של אברהם סוצקובר לקול ופסנתר, בביצועה של שרון רוסטורף-זמיר שצובעים באורח בולט את איכויות ה"ליד" במוזיקה של זלצר. כל אלה נתנו את הצבע ה"אחר", הפסטיבלי, בנגינה משובחת.
 
אל משה זורמן, שניגן פסנתר לאורך כל הערב, הצטרפו יובל הרץ בכינור, אלה טובי בצ'לו וגלעד הראל בקלרנית. רביעייה קולית  (אביבית הוכשטטר, עידית ביגל, טל קוך וקדם ברגר) בעיבודים לשירי הלהקות הצבאיות ושלישיית גשר הירקון.

מקהלת הילדים "ענבלים" של קונסרבטוריון גבעתיים בשירי הילדים של זלצר. קרן הדר בצבעים עשירים  וששי קשת באיכויותיו ובבהירות ההגשה הביאו לערב את גוון הלהיטים הגדולים מתוך שירי המגילה, שירי חיים חפר "הנני כאן" "יש מקום" כשכולם שרים יחד מחרוזת מתוך המחזמר "קזבלן". כייף של ערב סיום.

שמחת הגילוי

גם קונצרט שישי בצהריים של זמרת הסופרן הדוויג פאוליג והפסנתרן פולקה גרסבק היה אירוע פסטיבלי מובהק. תכנית של שירים ויצירות לפסנתר של מוזיקה יפהפייה, סוערת ומרגשת שאינה קיימת בלוחות העבודה של אולמי הקונצרטים בישראל.
 
מדובר לכאורה במלחין ידוע ומוכר, ז'אן סיבליוס, מי שנחשב לאחרון הרומנטיקנים, מחברם של שבע סימפוניות גדולות, פואמות סימפוניות, קונצ'רטו לכינור ועוד. בשעה שאת יצירותיו התזמורתיות אנחנו שומעים מדי פעם בקונצרטי התזמורות השונות, הרפרטואר הקאמרי בעיקר היצירות לפסנתר והשירים הם כאמור בחזקת נעדר.

שמחת הגילוי היתה לא רק ביפי השירים, ובאיכות הגרפית של המוזיקה אלא בכך ששיריו של סיבליוס  שנכתבו לטקסטים בפינית, בשוודית ובגרמנית, ממוקמים על הרצף של שוברט, ברהמס, ריכרד שטראוס, ובמלים אחרות אינם זרים לאוזן המכירה היטב את התרבות המרכז אירופית.
 
תחושה דומה מעניקה ההקשבה ליצירות הסולו לפסנתר שאינן נשמעות בארץ לא ברסיטלים וגם לא בשלב הרסיטלים של תחרות רובינשטיין (הריכוז הגדול ביותר של יצירות פסנתר המושמע בישראל במסגרת אירוע אחד) וההפסד הוא בעיקר שלנו. ברגישות ובבהירות הובילה הדוויג פאוליג את התכנית למבחר מצבי הרוח לעושר הגוונים, היתה תחושה של ציורי מים בהירים בשירי הפרחים ובשירי האהבה שנכללות בתכנית.

ובאשר ליצירות הפסנתר, בתכניית הפסטיבל, טוען המלחין רון ויידברג שהיצירות "נכתבו בין השאר על פי דרישות המו"לים של סיבליוס וסייעו לו במקצת להתגבר על חובות כספיים גדולים." גם אם הוא "נאלץ" לכאורה לחבר מוזיקה קליטה יותר זו בהחלט יכולה להיות פריצת הדרך של המוזיקה של סיבליוס לקהל בישראל שאינו מכיר אותה והביצוע המבריק של פולקה גרסבק עוד עורר את התיאבון להכיר גם את יצירות סיבליוס  המורכבות יותר לפסנתר. 
 
פן אחר של סיבליוס שמענו יום קודם בביצוע חברי "הפרויקט הקאמרי הישראלי" שאירחו את החלילן איל עין הבר, בנגינה מרשימה של "אן סאגה" (יצירה המוכרת בנוסחה התזמורתי) של סיבליוס בגרסה לשביעייה. כמו השירים גם כאן תחושה חזקה של פוסט רומנטיות שאינה משאירה את המאזין, האמון על הקלאסיקה המרכז אירופית, אדיש. להיפך.

פולקה גרסבק (יח"צ), הדוויג פאוליג (יח"צ)  
  

בעיות בהגייה
 
הקונצרט "מחווה לויקטור הוגו" (6 במאי) כלל שירים לטקסטים של הוגו שחיברו שארל גונו, גבריאל פורה, רינלדו האן וכן אריה אחת מתוך האופרה "לוקרציה בורג'ה" של דוניצטי. אלה וסילביצקי, מזמרות הסופרן הבולטות בישראל ואיתה הפסנתרן האנגלי רוברט מרקהם.

מוזיקה יפה שגם היא, כמו המוזיקה של סיבליוס, חסרה ברפרטואר המוכר בארץ. עוד מעט עבודה על הגייה צרפתית היתה ללא ספק משדרגת את הופעתה של וסילביצקי.
 
בחלקו השני של הערב חברו עשרה שחקנים לביצוע קטעים מתוך המחזמר "עלובי החיים". מופע שניהל מוזיקלית גיורא ליננברג שגם ניגן ובפסנתר השני ניגן עשור אלקיים. מופע שהועמד היטב, של מוזיקה מוכרת שגם, כמו בחלקו הראשון, היה משתבח עוד באמצעות עבודה מעמיקה יותר על ההגייה ועל הגשת השירים.  

פאדו שובה לב
 
"קסם הפאדו" (7 במאי) עם הזמרים סנדרה קורייה ורודריגו קושטה פליקס והנגנים מרתה פיירה דו קושטה (גיטרה פורטוגזית), פלאוויו קארדוסו (גיטרה) ורודריגו סראו (קונטרבס). מול אולם מלא וגדוש ישראלים שהתאהבו ב"פאדו" הפורטוגזי יותר קל לדווח מלבקר.
 
סגנון הפאדו שובה הלב עשה דרך ארוכה מימיה של עמליה רודריגז הגדולה שהיתה כמובן הראשונה שהביאה את הפאדו לעולם ולישראל לפני כמה עשרות שנים. הפאדו ידע גם בפורטוגל עליות ומורדות, נסוג  בפופולריות שלו וחזר לבמה. בנושאים השונים שמטפלים הטקסטים -  משירי האהבה ועד שירי המחאה -  ההרכב על טהרת כלי המיתר (גיטרות ובס) והרכות המתנגנת במוזיקה ובשפה הפורטוגלית  והזמרה כובשת הלב של קורייה ופליקס מצאו מסילות ובצדק רב לקהל בישראל.
 
בצניעות המוזיקלית שמשרה נינוחות ולעתים יוצרת קונטרסט מרתק מול טקסט דרמטי טמון כוחו של ה"פאדו" והוא ניתן בשפע בהופעה של חמשת האמנים מפורטוגל.      

פאדו מפורטוגל (יח"צ)

גילוי נאות: הכותב הנחה שני קונצרטים בפסטיבל פליציה בלומנטל.  

9-4 במאי 2015 פסטיבל פליציה בלומנטל למוזיקה במוזיאון תל אביב לאמנות.