"פרחים לאנה" (ספרד 2014)
 
דרמה. סרטם של ג'ון גריאנו וחוזה מארי גואנגה. אנה (נגורה ארנבורו), בת 40 פלוס, עובדת בחברת בנייה, מנהלת חיי זוגיות קרים ומשמימה עם בעלה. באחד הימים מגיע לביתה סידור פרחים יפה, שלא צוין ממי נשלח. והדבר מתחיל לחזור על עצמו בעקביות אחת לשבוע. הפרחים מגיעים לביתה של אנה משולח אנונימי והיא נרגשת מהמחווה הרומנטית, בעוד בעלה כעוס מהעניין, מסיבות מובנות.
 
בהמשך תיכנסנה לתמונה שתי נשים נוספות, לורדס (איטזיאר איטוניו), העובדת שגובה תשלום מנהגים בכביש אגרה וטרה (איטזיאר איזפורו), אמו של בעלה. אירוע טראגי בחייהן יגרום לכך שגם הן ייחשפו לזרי פרחים המגיעים ללא ציון שם שולח למקום בו מצא יקירן את מותו בתאונה. הגורל גם לכך שחייהן של שלוש הנשים יהיו שלובים זה בזה. 99 דקות.

"פרחים לאנה" - מועדי הקרנות
 
זהו אחד הסרטים הנדירים שמגיע אלינו מחבל הבסקים שבצפון ספרד ואף דובר בסקית. הוא מגולל סיפור אהבה מרומז ומעודן, שהיופי בו נובע מכך שהוא עוסק בהיה לא היה ולא מגיש לצופה עובדות ברורות כהווייתן. נרטיב הסרט נבנה באמצעות מוטיב העמימות המוכר באמנות, שיותר מעורר תהיות מאשר מציעה פתרונות ברורים. כשאנה מנסה לברר מי שלח אליה את הפרחים, כל רמז שנחשף רק מגביר את המסתורין ומוסיף נדבכים לא מפוענחים לסיפור. וכך קורה גם כשנכנסות לתמונה שתי הנשים הנוספות. "פרחים לאנה" הוא סרט יפהפה, אניגמטי, מסעיר וצופן סוד. 

פרחים לאנה (צילום: יחסי ציבור)

 
"מקס הזועם: כביש הזעם" (אוסטרליה-ארה"ב 2015) 
 
בדיוני-אקשן. סרטו של ג'ורג' מילר. בעולם פוסט אפוקליפטי שומם, בו המים והבנזין הם סמי החיים, ואלה ששרדו נלחמים עליהם בטירוף, מקס (טום הארדי) מתנהל לבדו, כשהוא נושא את צלקות העבר המשפחתי הטראומטי שלו, שלא מרפה ממנו.
 
איכשהו הוא מתפתה להצטרף לקבוצת רוכבים הנמלטים מפני השבט הלוחם של הקיסרית פיוריוסה. הוא מוצא עצמו אסיר במצודה הנשלטת על ידי אימורטן ג'ו (יו קיס ביירן) העריץ. כאשר פיוריוסה (שרליז ת'רון) יוצאת בשיירה בשליחותו לעיר הדלק, היא סוטה לפתע מדרכה, ומתברר כי היא מבריחה קבוצת נשים הרות למקום הירוק בו גדלה, ושם היא מאמינה צפוי להן ולילדיהן עתיד טוב יותר.
 
 אימורטן ג'ו רותח ושולח בעקבותיה את צבאו, כשמקס כבול לפרונט של אחת המכוניות כשסוגר על פניו. בתוך כדי המרדף המסחרר הוא מצליח להשתחרר, מצטרף לפיוריוסה, למרות חשדותיה בו, ומנסה לסייע לה להשלים את משימתה. 120 דקות.

"מקס הזועם" - מועדי הקרנות
 
הבמאי האוסטרלי ג'ורג' מילר קנה את עולמו בטרילוגיה הפוסט-אפוקליפטית "מקס הזועם", שיצר בסוף שנות ה-70 ובמהלך ה-80,  ואשר גם הזניקה לכוכבות את מל גיבסון. סרטיו האחרים, בהם "המכשפות מאיסטוויק", "השמן של לורנצו", "בייב" ו"תזיזו ת'רגליים", שוטטו בטריטוריות ז'אנריסטיות אחרות. כאן הוא חוזר, כ-35 שנה אחרי, להמשכון נוסף בסדרה העתידני-אפוקליפטית ועושה זאת בסטייל ובאופן הכי גדול ומשודרג שרק אפשר. גבוה יותר, רחוק יותר, מהיר יותר. "מקס הזועם: שביל הזעם" הוא סרט אקשן מבריק ומסחרר, שמספק קונצרט מסוגנן ועוצר נשימה, עם כוריאוגרפיה וירטואוזית של אלימות ובניית עולם מנומק של עתיד אל-אנושי אפל וחסר רחמים. השליטה של מילר באמצעים האמנותיים ובאפקטים אבסולוטית. הקצב שהוא מכתיב לסרט, בין היתר בצילום ובעריכה הספידיים שלו, מזכיר דהירה חסרת רסן של סוסי פרא בערבות הנצחיות. זה סרט מלא המצאות, דמיון ומעוף, שכל מי שמחובר לז'אנר חייב לצפות בו, ומייד. הוא גם יהפוך כנראה לסרט פולחן.          
  

"ניו יורק - סיפור אהבה" - מועדי הקרנות
 
יכול להיות שהרומן ממנו עובד התסריט מכיל גם סוג של סיפור אהבה לניו-יורק ולפניה המשתנות בעשור האחרון, בעיקר באזור הזה של ברוקלין, שנראה כמעט כמו שלוחה של גריניץ' ווילאג'. אבל מעט מאוד מזה עובר לסרט הרזה והמינימליסטי. סיפור מכירת הדירה הוא סטטי, ובעיקר דורך במקום ולא מתקדם לשומקום. תוך כדי הצפייה, שאלתי את עצמי שוב ושוב על מה הסרט ומה הייתה העילה לעשייתו? מי שמתעניין במחירי נדל"ן בניו-יורק רבתי אולי ימצא בו עניין, אבל הסרט וגיבוריו לא מצליחים לספק ולו מומנט רגשי אחד. למרות הניסיונות של הבמאי להחדיר בו אמוציות וסנטימנטליות. אמנם קיטון ופרימן הם שחקנים נהדרים, והכימיה ביניהם כאן מושלמת, אבל נראה שהתסריט הזה היה קטן עליהם ורק בקושי רב הם מצאו את ידיהם ורגליהם בו.