הם לא צריכים לומר (ובכל זאת הם טורחים לציין ולהדגיש זאת). ברור ש"בקסטריט בויז" הגיעו אלינו באיחור של כ-20 שנה.
 
למזלם, המעריצות שאז היו בנות 15 פלוס מינוס שמרו להם אמונים עדיין יודעות לקפוץ ולפזז באטרף, כאילו אין אלוהים, ולצווח בהיסטריה כמו שצריך - כשעל הבמה מתנועעת ומזמרת להקת בנים. אמרנו מתנועעת לפני מזמרת, כי בקונספט של הז'אנר, הלוק והכוריאוגרפיה, לא נעים להגיד, כמעט קודמים לשירה. ומי שיודע להתנועע וגם לשיר, אז הוא אוחז בחבילת שיווק מושלמת.

ממשיכים מכוח האינרציה
 
בראשית-אמצע שנות ה-90 (אז שימשתי כעורך בידור של שבועון הנוער ראש 1) להקות הבנים צצו כפטריות אחרי הגשם, כמו שאומרת הקלישאה. בצד האירופי של האוקיינוס היו אלה "טייק דאט", "ווסטלייף", "בויזון" ו"פייב" (בדוחק אולי אפשר להכניס פנימה גם את "איסט 17").
 
את יבשת צפון אמריקה, כלומר ארצות הברית, ייצגו "נערים חדשים בשיכון" (שקמו כבר באייטיז), "אן סינק" ו"בקסטריט בויז", ללא ספק הגדולה והמצליחה שבהן. מי שרשם את הפטנט על המותג להקת בנים, העריך מן הסתם שזוהי פורמולה שמגיעה עם מועד תפוגה. כמו תרופה שקונים בבית מרקחת. אלבום אחד, אולי שניים ובמקרה קיצון – שלוש. שנתיים-שלוש-ארבע של הופעות מפוצצות. ואז, בעיקרון, סוגרים את הבסטה.
 
אבל כמה מלהקות הבנים המשיכו, אולי בכוח האינרציה. אמנם לא באותו ווליום, לא ברצף מתמשך, אלא בפרופיל נמוך יחסית, עם מעט הופעות ועוד פחות אלבומים חדשים. אבל בכל זאת לא הכריזו על פירוק ולכן האפשרות שיחזרו מונחת על השולחן.
 
זה המקרה של "בקסטריט בויז". מאחוריהם שמונה אלבומי אולפן, שיתופי פעולה עם המון אמנים, בכלל זה "נערים חדשים בשיכון", וסיבובי הופעות היסטריים ברחבי הגלובוס.




בקסטריט בויז (צילום: אורית פניני)





פלייבקים במקום נגנים

זו פעם ראשונה שיוצא לי לסקר הופעה שנייה (והיום תתקיים גם שלישית – כולן סולד-אאוט) של להקה המופיעה כאן, ואמפי פארק רעננה עדיין כאילו ספוג ברשמיה של ההופעה הקודמת. רוב נשי כמעט מוחלט גודש את המקום. יש גם נערות צעירות הרבה יותר מגיל המעריצות לשעבר, שהתבגרו עם הלהקה. אולי האחיות הקטנות שלהן. יש גם בנים, כנראה הבויפרנדס של המעריצות לשעבר.

בשעה 21.00 עולים לבמה בצעדי ריקוד ניק קרטר, האווי דורו, אלכסנדר מקלין, קווין ריצ'רדסון ובריאן ליטרל. הם יותר גברים ופחות החבר'ה הנעריים של פעם, אבל עדיין שמורים במצב טוב. אנרגטים ודינמיים.
 
הם פותחים עם The Call, לקול מצהלות הבנות, ועוברים מייד לעוד להיט, Don't Want You Back. הריקוד שלהם נראה לי אנכרוניסטי, שייך לניינטיז, אבל מי אני ולמה שמישהו ישים על התובנות שלי. הבנות כאן כבר באקסטזה, בייחוד כשבאופן בו נעים החמישה על הבמה יש משהו טיזרי- מציף הורמונים בולט. אולי הן נזכרות בימי ההתבגרות המסעירים שלהן, או נכבשות בגל הנוסטלגיה.
 
השיריקוד הבא הוא Incomplete. לכל אחד מהנאמברים הקהל נענה בשירה אדירה. הבויז מדברים המון בין השירים. מחמיאים לקהל, מתנצלים על שלא הגיעו לפני 20 שנה ומבטיחים שזה רק ביקור ראשון מיני רבים, שעוד יבואו. הבחורים מראים שהם התאמצו ללמוד שתיים וחצי מילים בעברית. בלה, בלה, בלה. הבמה מושקעת, אפקטים ותמונות מתחלפים ברקע.
 
והסאונד? טוב, זו כבר אופרה אחרת. הסאונד נשמע טוב, אבל זאת משום שמדובר בסאונד-סיסטם, כלומר בפלייבקים. אין נגנים על הבמה והבויז אומרים בפה מלא: "אלה רק אנחנו כאן, שרים ורוקדים".

בקסטריט בויז (צילום: אורית פניני)


חבורה נחמדה
 
האמת? למרות הזמן שעבר מפאזת הבראשית, הם לא איבדו את כושר התנועה וגם ההרמוניות הקוליות שלהם מצוינות. כמו פעם. השירים קצביים ברובם - פה ושם מושחלת בלדה - והם בעלי מלודיות סוחפות וממכרות. ולמרבה המזל, הבחורים עדיין חטובים וגמישים וניכר כי לא העלו על עצמם מעטפות שומן מיותרות.   
 
בהמשך יבוצעו Permanent Stain ו-All I Have to Give. מובילי השירים מתחלפים, וכל אחד מקבל את הנתח שלו גם בניהול הדיאלוג עם הקהל. הדיבור שלהם אכפתי, של אמנים שרוצים שקהלם יקבל תמורה מלאה לכספו ולא יתאכזב חלילה. לדבריהם, הם מציינים לא רק 20 שנה מאז צאת אלבומם הראשון, שנשא את שם הלהקה, אלא 16(!) שנה מאז צאת אלבומם השלישי, המאוד מצליח, "מילניום". שיהיה.
 
החגיגה נמשכת עם As long as you love me ולאחר מכן הם טורחים להזכיר שהם בעצם מקדמים אלבום, In a world like that, שיצא כבר   ב-2013. מתוכו הם מבצעים את Shoe em what you are made of, לא לפני שהם מייעדים אותו לחברי הלהקה שהינם כבר אבות.
 
להקת נגנים אמנם אין, אבל ניק נוטל לידיו גיטרה אקוסטית והלהקה מבצעת כמה שירים כשהוא פורט עליה. בשלב מסוים מועלות לבמה כמה נשים מאושרות. מושיבים אותן על כיסאות מאחורי חברי הלהקה והן שרות-ממלמלות-מגמגמות איתם בהתרגשות כמה שירים. סיפרו לי שהצ'ופר הזה הוא מנת חלקן של כאלה ששילמו הרבה כסף, עבור חבילת VIP מיוחדת.

רצף השירים המענגים את הקהל נמשך עם The One, Love Somebody ו-Shape of my Heart. אחרי In a world like this ו-I want it that way, המושרים כשהבויז מנצחים על מקהלת הקהל. להדרנים נשמרו שני שוסים, שיעלו את מדד ההנאה והאקסטזה בעוד אוקטבה. או יותר. מדובר בהמנון Everybody ובLarger Than Life, שאף הם מושרים על ידי ששת או שבעת אלפי הצופים שבפארק רעננה בדבקות.
 
ה"בקסטריט בויז" הם חבורה נחמדה, שבאה לעשות לנו תיקון, לאחר שפסחו עלינו בזמן אמת. למרבית הבנות בקהל נכונה חזרה קסומה במכונת הזמן לשנות ה-90 העליזות. מי צריך יותר מזה?




בקסטריט בויז (צילום: אורית פניני)








בקסטריט בויז (צילום: אורית פניני)




ה"בקסטריט בויז", 20 במאי 2015, אמפי פארק רעננה.