תחנה ראשונה ב-Common Ground
 
מדי שנה בבוא האביב לברלין, לפחות על פי לוח השנה והתכנון המוקדם, מתכנסים בה הפסטיבלים הגדולים ויוצרים ריכוז מרהיב של יצירתיות, והשנה בלטו ב"מפגש התאטרונים" המציג את מיטב הפקות השנה היצירתה של יעל רונן Common Ground  והפקת יוקרה שערורייתית ממינכן של המחזה "בעל" מאת ברטולד ברכט בבימויו של הבמאי פרנק קסטורף (ועל כך ברשימה נפרדת). 

את Common Ground, בעברית אפשר לתרגם כרקע משותף או להקצין אל אדמה משותפת ואפילו אם מחפשים ניתן להרחיק אל ניו יורק ואל ה-Ground Zero של מגדלי התאומים, או אל היוזמה העירונית לדיור בר השגה. הכל בעיני השומע. אבל הרקע/הקרקע/ההרס/השיקום שעליהם נסבה ההצגה הדוקומנטית הזאת הם כולם בארצות הבלקן.
 
מתוך שלל האירועים הבינלאומיים הנזכרים כמצביעי מקום וזמן צומח הסיפור על ערים נהרסות, מחנות ריכוז, טיהורים אתניים, קבר אחים ובעיקר אנשים  שעדיין חיים ופוחדים. כאלה שרצחו או אנסו, כאלה שנעלמו ובעיקר בבוסניה, שאליה התנקזו כל  מלחמת האחים והעמים שמרדו בסרביה של סלובודאן מילושביץ בשנות ה-90 של המאה ה-20.
 
נקודת המפגש ברלין מזמנת אליה את נציגיהם הצעירים של תוקפים וקרבנות. אלה ואלה מחפשים מנוח לסערה, מבקשים לחיות בכבוד ולהתפרנס ולהקים משפחה. כמה מהם הם שחקנים צעירים שהגיעו מבלגרד או סרייבו, נובי סאד ושתי שחקניות מתברר באו מ- Prijedor והן מגלמות זו את זהותה של זו בהצגה עליהן ועל חבריהן שיצרו אותה יחד עם יעל רונן, ועם הדרמטורגית-התחקירנית אירינה שודרוק.
 
ההצגה מתמודדת ברצינות רצופת הומור בשאלה איך הם חיים היום בברלין את החוויה מהעבר. מה הרגישויות ההדדיות, מה קורה במפגש בין בני הקרבנות לילדי התוקפים, ויהיו אלה מצד זה או אחר. הם יצאו יחד, כחוויה בפני עצמה, לבוסניה, למפגשים עם חברים שלהם ובני משפחה שנותרו שם.
 
"הסכם דייטון" שהסדיר את סיום המלחמה ואת מהלכי העצמאות באזור אמנם ממשיך לתפקד, אך הוא מקרטע תחת רחשים תת-קרקעיים של דעות קדומות, איבה בין דתית או לאומנית ותרבותית, שלא נרפאו, כלעומת רחשים חדשים יותר של הכרה באשמה, של כפרה ומחילה על הטבח הנורא שהיה שם. ובעיקר הפחד. בשני הצדדים.
 
את כל המרקם המיוחד הזה הצליחה רונן לאגד כיצירה בימתית רבת רעיונות חזותיים בסיוע תפאורה המורכבת מתיבות עץ בגדלים שונים שהרכיבו קיר אחורי מרשים שהתפרק לגורמים, כמו יוגוסלביה לשעבר, ואחר כך שימשו לבניית תמונות שחלפו במהירות, עם תאורה ווידאו-ארט מרשימים, מוזיקה מרגשת של נילס אוסטנדורף,  והרכיבו את התחושה שהסיפור הבוסני שהשחקניות והשחקנים האלה מספרים לנו על נספחיו, הוא תמרור אזהרה מפני עתיד שביר מאוד.     

Common Ground - דף ההצגה באתר תיאטרון גורקי 
 




העיקרון של קולהאוס (צילום: Esra Rotthoff, Ute Langkafel MAIFOTO)





התחנה המרכזית - העיקרון של קולהאס
 
ואת מה שרק נרמז ב-Common Ground כבר שמעו כולם ב"עיקרון של קולהאס" שעלתה בסוף השבוע במסגרת הרפרטואר עם הפנים לקלאסיקה של  תאטרון גורקי. יעל רונן בחרה בנובלה הקלאסית של "מיכאל קולהאס" מאת היינריך פון קלייסט, שאליה התוודעה בנעוריה כאשר אביה אילן רונן ביים את ההצגה בהצלחה מיוחדת בקאמרי ב-1987, ואף התלוותה אליו במסע ההופעות של ההצגה בגרמניה.
 
הנןבלה מיכאל קוֹלהאס ( Michael Kohlhaas) פורסמה בשנים 1808- 1810. והיא מבוססת על סיפור אמיתי שארע בתחילת המאה ה-16. בנובלה מתאר קלייסט איך סוחר סוסים הגון וישר נופל ברשת שחיתות השלטון ובקשתו לסעד בית המשפט נדחית והוא מחליט ליטול את החוק לידיו ובאלימות בעזרת קרבנות אחרים של השלטון. רצח, הרס ושריפות מביאים לדתי תוצאות בסופו של המאבק הזה: קולהאס זוכה לצדק אך משלם בתלייה על פשעיו. 

הנובלה עובדה לתאטרון ולקולנוע והסרט הישראלי "תנועה מגונה" של צחי גראד זכה ב-2006 בפרס הפסטיבל הבינלאומי בחיפה. כעבור שנה, בפסטיבל התאטרונטו זכה בפרס השחקן נבו קמחי שהופיע במונודרמה שכתב יהושע סובול בזיקה לסיפורו של קולהאס. 
 



העיקרון של קולהאוס (צילום: Esra Rotthoff, Ute Langkafel MAIFOTO)



הגרסה של יעלי רונן בתאטרון גורקי מוגדרת כ"עיבוד חופשי על פי פון קלייסט" והחירות היצירתית שלה, של הדרמטורגית אירינה שודרוק, העתיקה את העלילה לשני מקומות נפרדים - גרמניה של אנג'לה מרקל וישראל של השב"כ ומעבר הגבול לרמאללה - והם חוברים זה לזה בזכות תביעת הצדק של קולהאס החדש, ומתכנסים למסע הנקמה המתרחש בגרמניה תחת כנפי משל פראי על עורבי-טרף שחורים. הצדק של קולהאס מנצח, החוק של גרמניה גוזר עליו מאסר עולם.
 
עלילת העיבוד של רונן מתארת תאונת דרכים שבה מכונית ב.מ.וו משוריינת כטנק ("יש רק שש כאלה. אחת מהן של מרקל") ובה ברון מיליארדר פוגעת בקולהאס, רוכב אופניים - שהוא היזם של תפוצתם הרחבה. לתאונה שבה נפגע גם בנו בן החמש יש רק עד אחד, המזדהה כמיכאיל. בקפיצה מהרחוב הברלינאי למחסום צה"ל בגדה מתגלה כי הוא פלסטיני שהשב"כ הסדיר לו מעבר לברלין אחרי סדרת אירועים שהחלה במחסום כשביקש להעביר במכוניתו כמדי שבוע את הגבינה שהוא מייצר במיוחד עבור מפעל כנאפה ברמאללה.
 
ההצגה מתחילה באחד מסימני ההיכר של רונן - סטנד אפ מוטרף הומור שנושא שחקן אחד, דמיטרי שאד, הנעזר בהמשך בארבעת חבריו. הם מתארים את גרמניה כמי שרק היא יכולה להכיל בתוכה חמישה טיפוסים כמוהם. הטקסט מתכתב עם פוליטיקה, דת, מין ותאטרון ועל פניו הוא מצייר את גרמניה השלמה והמושלמת כגן עדן עלי אדמות למהגרים ולבוחרים במרקל שוב ושוב.
 
אלא שסדק קטן בהסדר המושלם תמיד מקלקל את התמונה, ואת האידיליה של הפתיחה קוטעת לפתע נפילה ממרומי הבמה של חפצים מתכתיים ואחרים שבולטות בהם דלתות של מכוניות. זהו, ההצגה, העלילה, שחמשת השחקנים יגלמו את גיבוריה, עוברי אורח, שליטים ואביונים, טורפים ונטרפים. רק את הבן דל קולהאס תגלם בובת ילד שחור בסיוע ג'רי הופמן האפרו-אמריקאי בתפקידו כבובנאי.
 
ההצגה כולה היא קפיצת ענק של רונן למים עמוקים מאוד של הפקה שמתגאה בתפאורה עשירת רעיונות והמצאות, וידאו ארט רב שכבות, תאורה ומוזיקה בשכלולים מרתקים. בבימוי המצטיין ברעיונות מרתקים, היא מביאה את ההצגה ואת השחקנים לשיאים מדהימים בתמונות העורבים והמרד הגדול נגד חבורת ההון-שלטון-נפוטיזם ושחיתות המשטרה ובתי המשפט. קולהאס מגיע לאקסטזה בנוסח מיק ג'אגר ועל ענני העשן הפולשים לאולם מותזים אפקטים ויזואליים ואש חיה מאחור ומלפנים. 
 
אבל מעל ומעבר לאפקטים החזותיים ניצב האפקט של העיבוד הרעיוני כיצירה הומוגנית על המציאות ועל אמנות התאטרון גם יחד שמתקיימת בדיאלוגים פנימיים השזורים אלה באלה במודעות גמורה. הטקסט שנראה כמתקיים במרחב דוקומנטרי ייחודי הוא למעשה מחזה במתכונת קלאסית, שהקהל יכול שיאבד את המודעות למרחביו, ומשום כך כדאי בהחלט שיופיע בדפוס או כספר און-ליין וייערך כך שניתן יהיה בעתיד להמשיך ולהציג אותו גם במקומות אחרים, בתרגום ובהתאמה לשחקנים אחרים.
 
הסיפורים האנושיים בעיבוד הם של קולהאס ובנו, שנפגע בתאונה וחייו בסכנה, ושל מיכאיל הפלסטיני הנרדף על ידי השב"כ ונחשד כמשת"ף בקרב אסירים בטחוניים זועמים, ואחר כך כמהגר בלתי חוקי וכמחבל בברלין. הסיפורים מתחברים במחזה החדש ובהצגה בצורות מפתיעות ובמידה מדויקת של הומור הנדרש, כמו בחיים, כדי להתגבר על הלחץ המדכא של המסופר. וזאת אם כי ברור שהון-שלטון-שחיתות-אליטות זה היקום העכשווי וכל מה שיתרחש בו כאן או שם יהיה בחזקת דיכוי החירות, החוק, והכבוד האנושי. 
 
משל העורבים הטורפים שרונן שולפת - אם כי רמז לכך כבר ניתן מיד בהתחלת ההצגה - הוא הביטוי המהפנט, גם בביצוע וגם בעצם קיומו, למועקה האוניברסלית של הגירה והגירה בלתי חוקית וגזענות ופשיעה ושל טירוף מערכות כאוטי ושותת דמים רבים.

כישראלי נדדו מחשבותי אל מחנה המעצר שבחולות הנגב, וגם אל הנובלה "עיטים" של יורם קניוק. ובהחלט אל "נקם ושילם" נוסח שיילוק של שקספיר. כתל אביבי מחשבותיי מיהרו לעבר נחילי הפליטים שהגיחו הנה בתקווה למצוא מרגוע. ואין מרגוע.
 
התשואות הרמות בסוף הצגת הבכורה החזירו לבמה את תריסר השחקנים, את יעל רונן ואת כל שותפי ההפקה הגדולה. אני מתגאה בנוכחותי בערב התאטרון המיוחד הזה בתאטרון גורקי, שכל הצגותיו מוגשות בליווי כתוביות תרגום באנגלית משני צדי הבמה.

Das Kohlhaas - דף ההצגה באתר תיאטרון גורקי