כאשר פותחים ברעש גדול עונת אופרה גדושת הבטחות כדאי בהחלט לזכור לפני שיהיה מאוחר שהמשימה היא ביצוע מעולה של אופרות ולא תחרות של מפגני ראווה.
גחמה אקסטרווגנטית של בימוי
תוך חודש ימים, כתוצאה מחוסר תיאום בין האופרה הישראלית לתזמורת הפילהרמונית, או בגלל סירובן לשתף פעולה, עולה אצלנו "לה טרוויאטה ", האופרה המרגשת של ורדי פעמיים. על פניו מדובר באופציה של רווח כפול לקהל שוחר האופרות.
ההשוואה בין הביצוע הקונצרטנטי בהיכל התרבות לביצוע הבימתי במשכן לאמנויות הבמה היא לפיכך מתבקשת. ואולם, בפילהרמונית הגישו מוזיקה של ורדי ואילו באופרה הישראלית הגישו מפגן ראווה של זפירלי. משום כך לא יהיה זה נכון להמשיך בהשוואה.
למרבה הצער הנפילה המוזיקלית של ההפקה החדשה באה לידי ביטוי כבר בצלילי הפתיחה, כאשר התזמורת הסימפונית ראשון לציון נאלצה לגנוח באיטיות תחת שרביטו של המנצח מסימיליאנו סטפנלי, שמאותו רגע ועד לסיום אהב מאוד את התופים ואת הקרנות. הוא שכח כנראה שורדי, באופרה הזאת, לא כתב אום-פה-פה ולא ניסה להפיל את חומות יריחו.
סטפנלי לא ממש ניסה לנצח על מוזיקה. היא הייתה חסרת חיים, מעיקה ברגעים רבים, עוד הרבה לפני מותה של הגיבורה, וצעקנית - וכל זאת בהתאמה מוחלטת לגחמה האקסטרווגנטית של הבימוי ולתפאורה של זפירלי. האינטימי, המרגש והדרמטי, שלא לדבר על המוזיקליות, נאלמו ונעלמו תחת ידם של המנצח והבמאי גם יחד.
ג`ונתן סמרס – קרן אור יחידה
הזמרים בתפקידים הראשיים סיפקו כנראה את הסחורה שזפירלי, והבמאי השותף שלו מרקו גנדיני, היו מעוניינים בה: הם עשו מה שנאמר להם, כלומר נעו מפה לשם, והשמיעו את תפקידיהם.
זה מרגיז, כי אלנה מושוק, שאמנם איננה דיווה, הראתה במערכה השנייה שיש בה, בקולה, במוזיקליות שלה ואפילו במשחקה, פוטנציאל כזמרת וגם כבעלת יכולת לגלם את ויולטה ולרי, הגיבורה הטרגית של "לה טרוויאטה ".
הרבה מזה היה דווקא בזכות הפרטנר שלה במערכה הזאת, הזמר הוותיק ג`ונתן סמרס, שכבר כבש כאן את הקהל בהפקה הקודמת של "לה טרוויאטה " לפני כמה שנים. גם הפעם כמו אז הוא גנב את ההצגה בקולו, במשחקו המרגש, ובעיצוב המושלם של ג`ורג`ו ג`רמונט, האב שבא לחלץ את בנו מחיבוקה של ויולטה, יצאנית הצמרת חולת השחפת.
בתמונה הזאת נוסף לקולה של מושוק גוון מתכתי כהה, שהחליף את הסכריניות שאפיינה אותו במערכה הראשונה וגם בהמשך, וקטעי הזמרה החרישית שלה היו מרשימים. כאילו נוצר קליק בינה לבין סמרס, שחזר והראה מה זה זמר אופרה אמיתי, והיה לקרן האור היחידה כמעט בהפקה מוצפת האורות (שפליס רוס סיפקה בהתאם לצרכים של זפירלי ובהחלט לא בהתאם למוזיקה של ורדי).
את תפקיד אלפרדו שר לוקה קנוניצ`י זמר איטלקי צעיר. לא שאיטליה ניכרה בזמרתו. גם לא צרפת, שבה מתרחשת העלילה שרקח אלכסנדר דומא ברומן "הגברת עם הקמליות". התווים היו שם בדרך כלל, הקול היה צעיר וסביר, אבל הופעתו הצטיינה בעיקר בשיממון חסר חיים, שלא לדבר על שרמנטיות.
מבין הזמרים שהופיעו בתפקידי המשנה הרבים, שלכל אחד מהם יש רגעים קטנים ובודדים של נוכחות, רק נח בריגר היה מוצלח בתפקיד הברון, מאהבה ופטרונה של ויולטה. לקריגר סייעה העובדה כי בניגוד למקובל באיוש התפקיד הזה, הוא לא היה מיליונר מזדקן אלא דווקא גבר צעיר ונאה עם קול חזק וצלול.
פרספקס וקלעים מפלצתיים
אבל כל זאת, וכן צעקותיה של מקהלת פילהרמוניה, לא הטרידו את זפירלי ושותפו. מה שעניין אותם זה השואו. והם אכן יודעים להפיק שואו, כפי שראינו בשנה שעברה ב"פליאצ`י". ואולם חוש המידה שאפיין את מה שנעשה אז נעלם כליל בהפקה הזאת.
הצהרת הכוונות הייתה ברורה מיד עם עלות המסך על המערכה הראשונה. על הבמה הגדולה ניצבה תפאורה מגוחכת לתפארה. המסגרת החיצונית הייתה מין יציקה צבועה של מסך ענק, עם קלעים שנראו כמו רגלי אריות שנקלעו למקום כי נודע להם שעושים אופרה. ברקע המרוחק היה ניתן להבחין במסך מצויר בקווים עדינים יותר.
בתווך, על גרם מדרגות שחורות סובבו חמש או שש במות מסתובבות, זו בתוך זו, ועליהן קטעי קירות מעוגלים שקופים גבוהים מפרספקס עבה. זפירלי הניע אותם הנה והנה, בעיקר כדי להרשים, ועשה זאת גם באריות של ויולטה, ללא צורך או קשר לנאמר, כאומר התפאורה שלי היא היא המוזיקה שבאתם אליה הפעם.
ולא שהוא אינו יודע את מלאכתו כמעצב תפאורה. אלא שהפעם משהו השתבש, כפי שמעיד יופיו של עיצוב התפאורה במערכה השנייה, המתרחשת בגן של בית כפרי. אלא שגם בה התפאורה הייתה מנוגדת לאופי האינטימי של המתרחש במערכה הזאת. היא הייתה גדולת ממדים, עם אותן מדרגות, פרספקס וקלעים מפלצתיים, ועם תמונת נוף פסטורלי ענקית ברקע. בקדמת הבמה משני צדדיה הרחוקים זה מזה, היו כורסה מזה ושולחן כתיבה מזה.
במערכה הרביעית, זו המתרחשת בחדרה של ויולטה הגוססת, התפאורה הגיעה לשיא הכיעור, ובמערכה הראשונה והשלישית המפלצתיות שירתה בעיקר את תאוותו הבלתי מתפשרת של זפירלי לתמונות המוניות. רק שהפעם הן היו כל כך מוגזמות, ואפילו מגוחכות, עד שהעין נאלצה להשפיל מבט.
למעט הרגע שבו פרצה אל הבמה להקת מחול חביבה מספרד בכוריאוגרפיה ספרדית טיפוסית (זה כבר לפי מה שכתוב באופרה). שלוש דקות של בזבוז משאבים, בעיר שיש בה יותר מלהקת מחול אחת שגם הייתה עושה את הנדרש וגם זקוקה לפרנסה.
הנה כך, בסופו של דבר, חלפה לה באופרה הישראלית האפשרות לפתוח את העונה המבטיחה שלה עם הפקה ראויה ומתאימה ליצירתו הגדולה של ג`וזפא ורדי. במקומה קיבלנו את פרנקו זפירלי, ולא בשעתו הגדולה.
לפרטים נוספים
28/11/2005
:תאריך יצירה
|