גרסה בימתית טבעית
 
בעיר הרפאים הפתוחה לרוחות ולחלומות נואשים שבנה סשה ליסיאנסקי על בימת קאמרי 2 ותחת כישופי התאורה שעיצב לה נדב ברנע נע-מיטלטל אדם נואש לאהוב. שמו ויקטור, הוא בשנות השלושים לחייו והוא עדיין חי בבית אמו. הוא פנטזיונר שבונה לעצמו ולחבריו סיפורים נועזים, מסוג סרטי הפורנו שהוא מגניב לשידורי הסרטים הטורקיים שהוא מגיש מתחנת הטלוויזיה הפירטית שלו.
 
יום אחד הוא מתעורר כאשר לשכונה מגיעה בחורה חדשה, מיכאלה. הוא מתאהב, מתחיל לחזר, נהדף, מטריד בנאיביות של אמונה כי הקשר שנוצר הדדי, ומוצא עצמו בבית החולים הפסיכיאטרי הסמוך. שם, בקרב הכאבים השפויים, הוא יתנחם ויגלה אהבה אחרת. ובלי רצון, ייכנע לה בסופו של דבר. כי את הרגש הזה של אהבה שנוצר בו ועיצב אותו לא ניתן לכבות.
 
זהו בקצרה סיפור העלילה של ״חולה אהבה בשיכון ג׳״ של שבי גביזון, שלפני 20 שנה כבש את בתי הקולנוע והפך לאחד מסרטי הפולחן האיכותיים של תעשיית הסרטים הישראלית, מעוטר בשמונה פרסי אופיר שלה. ייחודו, בין השאר - ולצד משחקו הבלתי נשכח של משה איבגי - היה ברוך המיוחד שלו. כל מה שנראה ותואר - היחיד והכלל, הפריפריה והעגומה החברתית והאנושית - היה צנוע. עד כי הציטוט המובהק שיצא ממנו היה צמד המילים של הזעקה ששבה ונשמעה - ״אוולין, אל תלכי!״
 
ההחלטה של התאטרון הקאמרי להעלות גרסה בימתית של הסרט נראית טבעית כשהיא ממשיכה את הגרסה הבימתית של ״תעלת בלאומילך״ שאהבתי. אבל ההבדל בין שתי ההצגות הוא בכך שהפעם גביזון אחראי לנוסח המחזה שהפקיד בידיה האמונות של עדנה מזי״א ושל להקת השחקנים שלה.
 
לפיכך אפשר לקבל ובלי לבכות כל שינוי ממה שהיה בסרט, כמו הורדת רמת האלימות - בסוף המפגש הכואב בין ויקטור למיכאלה במועדון (בסרט זה היה במטבח) של בית החולים, וגם בתמונה שבו המאכר המקומי ועוזרו מנסים לשכנע את ויקטור ברחוב (בסרט במכונית ואח״כ בחוץ) למכור את התחנה הפירטית שלו. כך גם גם ביחס לשינויים קלים בטקסטים (פה ושם משיק לחנוך לוין), שאולי הדגישו יותר את ההומור הדק שלהם.

בורקס נטול אינטגרציה - שבי גביזון על "חולה אהבה בשיכון ג'"

חולה אהבה בשיכון ג׳ (צילום: ז'ראר אלון)

שפת משחק נקודתית
 
השינויים נדרשו ונבעו בעיקר מהמעבר מצילום ועריכה של סרט למשחק חי על במה הכולל גם את המשחק המצוין של התפאורה שאיפשרה תנועת מיקומים, ושל התאורה שיצרה מצבי זמן ואווירה. כמוהם גם הווידאו של נמרוד צין שיצר אזכור פילמאי מחויך, וכמובן המוזיקה המקורית הנהדרת של יורם חזן ועמי רייס  מ״כנסיית השכל״.
 
עדנה מזי״א ניצלה את המרחב הטקסטואלי והבימתי ליצירת שפת משחק נקודתית כלומר לכל דמות חולפת יש נוכחות והארה על ויקטור: עזרא דגן המופלא בתמונת הפתיחה, לפני שהוא מת וכבר לא יכול להתפעל מסיפורי ויקטור, ואחר כך כרב שמואל המחזר יפה אחרי אמו של ויקטור, בגילומה המדויק של תחיה דנון; קובי פרג׳ כחרפוף המתגעגע אל ויואן, גם כשבמשחק עדין של הגר דנון היא חוזרת במפתיע.
 
וכך גם יואב לוי הגמלוני כשוטר הבא להפריד וחזק כאליהו המאכר (אני בוחר בתואר הזה ולא במאפיונר בזכות עיצובו) וליאור חקון המשדר את האלימות שעודנה כעוזרו בבר; ליאור זוהר כפסח המתעקש ש״חדר האוכל הוא שם״, דורון צפריר כפציינט ומעריץ של סיפורי ויקטור; אורטל חאיק המוכרת בספריית הווידאו; אסף שגב כשליח עקשן של זרי הפרחים שצריך לקחת אותם בחזרה מדירתה של מיכאלה.  וגם אסף סלומון נעים הגישה, כגדי החבר של  מיכאלה וכד״ר לוי מנהל בית החולים.
 
דנה מיינרט, כמעט ללא טקסט, נלבבת וחביבה כמיכאלה המעוררת את האהבה, ומנסה לסלק אותה בעדינות מסף דלתה וחייה; ואולה שור-סלקטר שיוצרת תפקיד מלא גוונים ומשמעות מדמותה של לבנה המוטרפת בשפיותה, החל מהתמונה במקלחת המזכירה לי את סצינת הנזירות והפועל האילם ב״דקמרון״ של פייר פאולו פאוזוליני וכלה בשנת-ההמתנה לשובו של ויקטור אל חיקה ואהבתה, והחיוך העדין כשזה קורה.
 
במרכז המעגל האנושי הזה ניצב שלום מיכאלשווילי, שמשחקו העדין והמדויק כויקטור, עצור, אבל חי מאוד עד האישפוז בבית החולים. השינוי המשמעותי במשחקו מתרחש בהדרגה במפגשיו עם המאושפזים שהוא לומד להכיר ולסגל עצמו לעולמם, ובמיוחד הוא מצליח לעצב את השקיעה העמוקה לתוך השתיקה, הדכי והדווי של אדם שמבין באיטיות את השווא של אהבתו, ויודע למצוא את נחמתו ותקוותו האחרת.   

חולה אהבה בשיכון ג׳ (צילום: ז'ראר אלון)
  
 
בסיכומו של דבר ובשורה התחתונה הגרסה הבימתית של ״חולה אהבה בשיכון ג׳״ מצליחה לשמר בדרכה את האיכות המופנמת המיוחדת של הסרט. וזה בהחלט הישג ראוי להתכבד בו, וגם, כמובן, לצפות בו בהנאה.