לראשונה בתולדותיו, בבחינת סוף סוף ובשעה טובה, נכנס הרוק הישראלי בשער הראשי של פסטיבל ישראל ירושלים.

שלום חנוך, הזמר והיוצר שמחזיק מניות יסוד ובכורה שבעיצוב פניו של הרוק המקומי, זכה לכבוד שהגיע לו מכבר. באיחור רב הפנימה הנהלת פסטיבל ישראל את התמורות במוזיקה הפופולרית הישראלית, ושנה לפני מלאות לו 70 (!), זיכתה את חנוך - ועמו את הרוק הישראלי כולו – בתעודת ההערכה הראויה. וגם בשי עצמי, להתנאות בו.

ואל תבלבלו בין שלום חנוך לבין "כוורת" שהיו במעמד הנעילה לפני שנתיים. מבלי להיכנס לניתוחים מוזיקליים ולהשוואות ז'אנריות, גם אם נתחים משמעותיים בדיסקוגרפיה העשירה של חנוך כבר נכנסו לתודעה הקולקטיבית כגעגוע וכנוסטלגיה, הוא עדיין יוצר פעיל ופורה, בועט ומגרה, שיצירתו מתחדשת ומנסה להיות אקטואלית ורלוונטית, כפי שיעיד אלבומו החדש "המקרה והטעות" - אם תרצו הסיבה העקיפה והתירוץ הישיר לכל המסיבה. לא פופ מתנחמד, מהוקצע ככל שיהיה, לא בידור לכל המשפחה, אלא רוק דוּך, הכי רוק שהפסטיבל יכול היה להרשות לעצמו.

ספיח מיותר

אני יכול להניח שבהנהלת הפסטיבל לא אהבו את הסערה המלאכותית ערב פתיחתו, שכללה "איום" מצדו של הזמר להגיב "בצורה חריפה" על נאומה הצפוי של מירי רגב, שרת התרבות והספורט החדשה, שביקשה להשתחל - די בצדק מבחינתה, כריבון המסבסד את פסטיבל ישראל - למעמד הפתיחה ואף לברך בו. נוצרה אווירה עכורה כנגד שרה שנמצאת עדיין בתקופת ימי החסד שמהם היא זכאית ליהנות. אולם חנוך נהג בסופו של דבר בחוכמה משבחר להתעלם, לא להגיב ולא להתייחס.

שלום יכול היה להיות חכם אף יותר לו נמנע מאיומו המתלהם והמיותר, והיה שומר לעצמו את זכות התגובה במהלך ההופעה מבלי לטפח ציפיות מוקדמות. והרי מלות "אנשים" אחד השירים הבולטים והרלוונטיים לתקופתנו באלבומו החדש, מתייחסות גם לפוליטיקאים ("אנשים אוהבים לדבר/ לספר על עצמם/ לועסים בלשונם את הזמן/ ...לא תוכל להשתיק אותם/ להשחיל מילה/ חייבים להסביר את עצמם/ הווה, עבר עתיד/ מה היית צריך להתחיל שאלה/ מלבד המואזין").

עוד שתי הערות בספיח מיותר זה. האחת: שריקות בוז הן הנשק היחיד שנותר בידי המפסידים בקלפי להביע את מורת רוחם (לא שאני מת על התבטאויותיה המתלהמות לפעמים של רגב, אבל כמי שכיהנה כדובר צה"ל, תפקיד רב אחריות במערך הצבאי, אין לזלזל בטרם עת ביכולותיה. ובתרבות, כמה קלישאי להגיד, היא תישפט על מעשיה יותר מאשר על דבריה); השנייה: אולי ההופעה של שלום לא היתה "של" הפסטיבל, אבל היא נהנתה משווי ערך שלא יסולאו בפז ביחסי הציבור ובשיווק שלו, למן הרגע שנכנסה בצל קורתו של הפסטיבל. כך שהניסיון לבדל וליצור מופע "פרטי" פשוט מוטעה ומטעה.



שלום חנוך (צילום: חן מנדלוביץ)

מכת אדרנלין

יאללה, מוזיקה. וכזאת לא חסרה בריכת השולטן בלילה הירושלמי הקר של פתיחת הפסטיבל. כ-140 דקות (שעתיים ועשרים!)  רצופות ב-27 שירים. רובם ככולם אבני דרך ביצירה השלום חנוכית, מקצתם יציאות מפתיעות, שהזכירו נשכחות, וגם ארבעה שירים מן האלבום החדש – ללמד שהוא רציני בקשר אליו בסיבוב ההופעות שהוא ניצב בפתחו, ואינו מתכוון למסמס אותו  ואת שיריו, על אף קבלת הפנים הפושרת כלפיו.

אמנם חנוך יכול להתגאות בדרכו היצירתית הבלתי מתפשרת, שאינה מתחשבת בטעם הקהל וכלל אינה מנסה להתחבר אליו. אולם גם הוא מבין שדרכו לצאת מסאונד הגיטרות השגור, הקפוץ ואף השחוק, ולהגיע לקהלים חדשים (קרי, צעירים יותר) חייבת לעבור בניסיון לרענן ולאוורר אותו, להופכו יותר רלוונטי לזמננו. מה שמסביר את צירופו של יוסי פיין, נגן הבס עם המוניטין הבינלאומי, ללהקת הליווי שלו.

תרומתו של פיין – כפי ששמחנו לגלות בהופעה (יותר מאשר באלבום) - קריטית ומכרעת לצליל המתחדש של שלום. העיבוד החדש, המהפנט ממש, ל"מה שיותר עמוק", עם נגינת הבס הממגנטת של פיין בפתיחה ובסיום, כמו ההתכתבות המרתקת שלו עם הפאנקי ב"אהבה שקטה", מזריקים דם חדש בעורקים ועימן אנרגיות מחודשות לצליל של שלום.

הנוכחות הצבעונית, תרתי משמע, של פיין, עשויה לקחת את חנוך למחוזות חדשים – בתנאי, כמובן, שהגווארדיה הוותיקה, שמונה בעיקר את משה לוי בפסנתר וקלידים ואת רוני פיטרסון בגיטרה החשמלית המובילה, תיפתח כלפי הניסיון הזה ותקבל בזרועות פתוחות  את ההתרחבות הזאת. הניסיון של פיין והתבלינים המקפיצים והמאתגרים שהוא מביא עמו, יכולים להעניק לשלום את מנת החמצן הראויה ואפילו את מכת האדרנלין הנחוצה לו בשלהי העשור השביעי לחייו ובפתח העשור השישי לקריירה שלו.

זה לא שמוקדם לוותר על אבות המזון בדמותם של לוי (הרוקאבילי המשובח שלו ב"רומן אמיתי", הפתיחה הדרמטית העוגבית ב"חתונה לבנה", הפסנתר האהוב והמוכר ב"האדם עץ השדה" או האקורדיון המשכר ב"אהבת נעוריי") ושל פיטרסון שכל נגיעה שלו בגיטרה מעיפה אותך על כנפי הדימיון וההרפתקה (ו"לא יודע איך לומר לך" הוא דוגמה מרשימה אחת מיני רבות). ולא נתעלם מחלקו של המתופף הוותיק אשר פדי במרקם הרוק החד משמעי של שלום. אבל ניעור רציני ומזיגה חדשה יכולים רק לשפר ולהיטיב עם סמלי ההיכר של חנוך.



שלום חנוך (צילום: חן מנדלוביץ)



סימני הזמן

ההתחלה היתה נינוחה יחסית. "אדם בתוך עצמו" רק עם גיטרה; "קח לך אשה" ו"מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", מתחילת הדרך עם אריק איינשטיין, מבלי להזכיר את שמו. "אני סוס עייף" מודה שלום ב"קח לך אשה" ואי אפשר שלא להבחין בסימני הזמן בקולו ובשירתו.

את "מה שיותר עמוק" הוא חיבר ל"תמיד זה עכשיו" החדש שזימן מפגש על של גיטריסטים, שכלל גם את אבי סינגולדה באקוסטית, כתרומתו באולפן. הבלדה המקסימה והכואבת הזאת, שנפרדת מן האנשים האהובים בחיינו (אבא? בן משק? חבר ליצירה?), מחכה לטעמי לביצוע מרומם בפיו של זמר שקולו עדיין עמו.



שלום חנוך ואבי סינגולדה (צילום: חן מנדלוביץ)

אולם שלום דוהר קדימה ומתעלה על המגבלות בעזרת קלאסיקות רוק כ"רומן אמיתי", "לא יודע איך לומר לך" ו"אהבה שקטה" (מ"תמוז"), אולי הרוק הכי כועס שנשמע אי פעם במסגרת פסטיבל ישראל. ומיד בעקבותיהם צפירת הרגעה בדמות "ילדים של החיים" אחד השירים המרגשים יותר ברפרטואר החנוכי.

כדואט השיר לא היה בחירה הכי מוצלחת אולם הבחירה בברי סחרוף כאורחו הראשון מבין שלושה, היתה מוצלחת פי כמה. סחרוף הסתער על חלקו בתאוותנות נשכנית. "ככה וככה" ("זה שיר של ילד מאוהב") היה כבר מוצלח יותר כדואט, ובתמורה לנדיבות שלם שלום תרם ברי את דהרת הגיטרה המפורסמת שלו.


בכלל, אורחיו של שלום היו עסקת חבילה של קול וגיטרה חשמלית. דני סנדרסון הביא נגינה מלבבת אופיינית ל"תפסתי ראש על הבר", ולא הצליח להסתיר את התרגשותו מהכבוד שנפל בחלקו לשיר את המלים "זלא גברת זה אדון" (מעניין איך שלומי שבן היה עושה אותו). כמו זכייה בפיס, להבדיל. ב"שיר דרך" חלוקת התפקידים בין השניים נשמרה פחות, מה שלא הפריע לשיתוף הפעולה בין סנדרסון לפיטרסון ולהנאה הכללית מן הביצוע.

שלום חנוך וברי סחרוף (צילום: חן מנדלוביץ)


שלום חנוך ודני סנדרסון (צילום: חן מנדלוביץ)

קודם לו חיבר שלום בין "האדם עץ השדה" וותיק ל"חרש נושבת" החדש, באותה אווירה ובאותה התכוונות לקווי הדימיון שהוא מוצן בין הטבע הדומם לטבע האנושי. מגע הקלידים של טל אבירם ותוספת הצ'לו של נועה איילי, רק הדגימו את כשרונו של חנוך כגדול במחברי לחנים למילים במוזיקה הישראלית. ואת "פנס הרחוב" מ"תמוז" - עם פיין בתפקיד אריאל זילבר, בנינוחות מפעימה ומפעילה קצב פנימי מרתק – עם "אנשים" החדש, שראוי כבר עתה להיכנס לקלאסיקות הרעש שלו.

יהודה פוליקר, שהשתלב בשלהי ההופעה, רק שפך שמן על מדורת ההתלהבות. קהל האלפים שקם על רגליו ב"אמא שלי" (מן הסתם גם כדי להתמודד עם הקור הבלתי נסבל) ושמח לשיר את "חתונה לבנה", גילה ש"המקרה והטעות", שיר הנושא מהאלבום החדש, משתלב נהדר ויושב יופי בהופעה. מבעו הדברני שמזכיר את "אני רוצה גם" של פוליקר, כמו בישר את בואו של האיש עם ההבעה הים תיכונית.

את "למה לי לקחת ללב" הוא לקח לשירה נינוחה ומעוגלת שהתקוטטה עם נגינת הגיטרה הדיסטורטית שלו, שהתאימה הרבה יותר ל"לך לפסיכיאטר", רוק'נרול שכוח מהבוידעם, שהצגתו היתה כיף טהור.



שלום חנוך ויהודה פוליקר (צילום: חן מנדלוביץ)



דרך חדשה

החלק הרשמי של המופע הסתיים בקרשנדו רוגש ומשולב של "מחכים למשיח" הנשכני תמיד ו"בגלגול הזה" האופטימי, שבהשפעת יוסי פיין חוזר להיות נאמבר אר.אנ.בי. מופתי. היו חסרות רק זמרות ליווי.

ואם כבר חסרון, במעמד הזה של מטריית הפסטיבל, חסר לי מתן הזדמנות לאמן צעיר. כזה ששלום יכול לסמן כממשיך דרך או כזה שהוא רואה כפוטנציאל לעתיד הרוק הישראלי. לא שלומי שבן וגם לא אסף אבידן, ששני הפסטיבלים הקודמים חגגו על חשבון יכולותיהם, אלא כישרון אחר, תגלית של שלום. האם אין כזה?

ההדרנים כללו את "אהבת נעוריי", אולי הלהיט הגדול האחרון של שלום (מ"אור ישראלי", שנת 2003); "הדרכים הידועות", אולי השיר מכונן הקריירה החשוב ביותר שלו וגם הדלק שלה ("...עליתי לבמה לשיר מחפש קהל/ אין חשש, פותח דף חדש"); "סוף עונת התפוזים", ללא ספק שם נרדף, סמל של תקופה ומאפיין צליל מובהק; ו"מאיה" העל זמני והבלתי נמנע.

כשתסתיים תרועת הפסטיבלים ייצא שלום חנוך לדרך חדשה ולסיבוב הופעות נוסף. יריית הפתיחה היתה מסקרנת ומבטיחה.



שלום חנוך (צילום: חן מנדלוביץ)



שלום חנוך פותח את פסטיבל ישראל. בריכת השולטן ירושלים. חמישי, 28 במאי 2015.