אנדוסקופיה בגרון
 
למען האמת כשיצאתי מהארוע המסקרן הראשון של פסטיבל ישראל 2015 הייתי עדיין תחת הרושם המיידי שלו, ובשיחות המיידיות - דבר שבדרך כלל אני נמנע ממנו - נשמעתי מרוצה. או לפחות כך היה נדמה לי.

במחשבה נוספת נרגעתי, ובשורה התחתונה של הההתנסות אני יכול להגדיר את מה שראיתי כפרק מוזיאלי מעניין של תאטרון-מיצג עשוי היטב הנע ונד על בימות הפסטיבלים בעולם כבר 18 שנים, אך לפי הפרסום הוא עבר שינויים בעיקר מתוך התאמה לחללים שבהם הוצג.
 
שמו של המופע שיצר הבמאי האיטלקי רומיאו קסטלוצ׳י הוא  “Julius Caesar. Spared Parts” את חלקו השני של השם אפשר לתרגם כ״חלקים שנשמרו״ או שנחסכו, או שחסו עליהם ואפילו במידת שימוש נדירה יותר במשמעויות של מיותר, כחוש, זעום, רזה, צנום ודל. ואכן, את המחזה העשיר של  שקספיר לא תמצאו בו אלא רק פירורים ובראשם ההספד של מרקוס אנטוניוס המשסה את ההמון כנגד רוצחיו של יוליוס קיסר ומהלל אותו כמעט כפרק תהלים הפותח ב״ה׳ רועי לא אחסר״.
 
את המונולוג הזה ביצע שחקן שמחלה הותירה אותו נטול מיתרי קול, שמתוך החור המוליך אל קנה הנשימה שלו בוקע המונולוג בצליל חלקי, יבש, מלווה בחרחור. השחקן המבוגר מאוד ניצב כפסל. זרועו השמאלית ואצבע יגו מצביעות כלפי שמיים, ימינו נעשה ימינה ושמאלה בקצב המונוטוני של הדברים. ישבתי למרגלותיו וזה היה מרשים. 

קודם לכן בוצעה תמונת הפתיחה של המחזה המקורי - מפגש טעון בין סנטורים לאזרחים ציניים של רומא (משהו כמו מפגש בין חברי הכנסת שלנו עם אנשי המחאה החברתית) - כשהיא מבוצעת על ידי שחקן יחיד, שהכניס צינורית אנדוסקופיה מצלמת לתוך אפו ומשם כלפי מטה אל גרונו, ומה שהצינורית ראתה תוך כדי דיבורו הוקרן על מסך. אך בעוד קולו השתנה בהתאם לתפקיד - מיתרי הקול ושאר המראות מבפנים לא הצביעו על שינוי.

יוליוס קיסר (צילום: LUCA DEL PIA)

 
ניסוי וטעייה
 
זאת דרכו של קסטלוצ׳י בבחירת שחקנים ומשמעותה, לדבריו, היכולת שלו לעבוד ״עם גוף בו טבוע ניסיון החיים של השחקן״. הפעם הוא בדק אצלם את כני השיגור של המילים. בצאתי מהמופע התברר לי מהשחקן שנראה על הבמה כמי שמגלם את ד״ר ג׳קיל במעבדתו, שהתגית  VSKI על חזהו היא מה שנותר משמו של אבי התאטרון המודרני קונסטנטין סטניסלבסקי שדיבר על עבודת השחקן מהכיוון של השכל והרגש.
 
כיווןמ ששמו וטיב עבודתו המיוחדת של קסטלוצ׳י היו מוכרים לי בחלקם התאורטי, ולא ראיתי עבודות שלו בעבר, שמחתי מאוד על ההזדמנות לפגוש את יצירתו במסגרת פסטיבל ישראל, ולו רק כדי לסתום חור בקנה הנשימה התאטרוני שלי.
 
ואכן התרשמתי מהעיצוב - כולל זה של חלל האולם הקונצרטים של ימק״א - ולא נבהלתי מהעובדה שאשב על הרצפה או אעמוד על רגליי במהלך המופע הקצר שבפרסומים ובתכנייה נכתב כי אורכו 45, דקות אך לפני המופע כבר אמרו 40, ואילו השעון הראה כי בסופו של דבר זה נמשך רק 34 דקות.
 
קראתי אחר כך בתכנייה הסברים מרשימים של ד״ר דרור הררי על קסטלוצ׳י ועולמו הכוללים אוסף משפטים שהדגישו עבורי את הפער ההולך ומתרחב בין אמנות התאטרון החי ונושם, מרחיב גבולותיו ובמיטבו פורץ גדרות לבין האקדמיה המבקשת דווקא ללהגדיר אותו ולתחום את מהלכו.
 
ואם כך ואם באמת צריך הגדרות או אז התאור ההולם את התאטרון של קסטלוצ׳י הוא שמדובר במעבדת-ניסויים הפועלת על פי הכלל - המומלץ כשלעצמו - שהכל פתוח והרשות נתונה. לא רק משום שחופש הביטוי וחופש היצירה מחייב זאת, אלא בעיקר משום שכל הצלחה מסוג זה כרוכה גם בכישלון, על פי הכלל של ניסוי וטעייה.
 
כסהסתיים המופע עם התפוצצויות קלות של פנסי חנוכיית תשעת-הכנים שניצבה בצד הרגשתי שנותר בי ״טעם של עוד״. רק מאוחר יותר, במחשבה שנייה ושלישית, ואף תוך כדי כתיבת המאמר הזה, היבנתי שקסטלוצ׳י אמנם הצליח לעבוד עליי, אבל בסופו של דבר הוא רק שב ואישר כי התאטרון, גם כשהוא אילם, כשהוא עילאי או נחות, יכול לרמות את עצמו, אך לא את הקהל.