|
|
|
 נושאת הדגל הלבן, הרקדנית אוליבייה אנקונה, שמהרגע הראשון של פתיחת המסך על במת סוזן דלל ועד החשכת הבמה בסופה, רצה על מסילת הליכון סמוי בעומק הבמה, ונראית כדורכת במקום. בשמלתה הכחולה היא הייתה אולי אני ואולי אנחנו ואולי המדינה והציונות. אולי. מי חכם ויידע לבו של נהרין, שאינו חוסך בשתיקה כשהוא מתבקש לפרש את מה שהקהל נהנה ממנו
|
|
|
|
|
יצירתו החדשה של אוהד נהרין סוחפת את להקת בת שבע אל שיאים שאחריהם יבואו חדשים
מנשרים קלו
דגל לבן מונף בסופה של היצירה הפוליפונית החדשה של אוהד נהרין, ״עבודה אחרונה״, ששמה מעורר מיד תמיהות ותהיות על מה הוא רומז, אם בכלל. דגל לבן מעיד על כניעה בסופה של מלחמה, אבל אם זו מלחמה ייתכן שהדגל רק מעיד על הצורך לחלץ פצועים בשני הצדדים, ואולי אפילו הרצון של אלה להתארגן מחדש לקראת המשך המערכה.
אולי זו הבשורה - שהרי לא בשורת שלום היא - של נושאת הדגל הלבן, הרקדנית אוליבייה אנקונה, שמהרגע הראשון של פתיחת המסך על במת סוזן דלל ועד החשכת הבמה בסופה, רצה על מסילת הליכון סמוי בעומק הבמה, ונראית כדורכת במקום. בשמלתה הכחולה היא הייתה אולי אני ואולי אנחנו ואולי המדינה והציונות. אולי. מי חכם ויידע לבו של נהרין, שאינו חוסך בשתיקה כשהוא מתבקש לפרש את מה שהקהל נהנה ממנו.
מבחינת התנועה שמגיעה לשיא התרגום הבימתי מחולי של שפת הגאגא שלו, נהרין נתן הצהרת פתיחה נוספת כאשר אור מאיר שרייבר נכנס מימין הבמה בחצי זחילה אטית, ברכיו מוליכות את הגוף השפוף, יד אחת נשענת על אחת מהן, וברגע מסוים הוא מזדקף לסולו הראשון של היצירה. ידו האחת עדיין על הברך וזרועו האחרת מונפת כנושאת לפיד. הסולו המתפתח הוא אחד היפים שראיתי, מדויק ומבוצע בעוצמה של בדידות.
אבל זאת רק ההתחלה כי משם ואילך לא תיפסק תנועה על הבמה, רקדנים ורקדניות יבואו וייצאו, יפלשו וייעלמו, לבדם, כאייר אלעזרא וזינה (נטליה זינצ׳נקו, או אורי משה עופרי, שאמל פיטס או מעיין שינפלד, או בהקבצות שונות של דואטים מקריים חולפים, שלשות או ערב רב של מפגשים שגם יתאגדו לקבוצה אחת גדולה במין מארש צבאי כשזרועותיהם משדרות ״מנשרים קלו ואריות גברו״ שאנחנו אוהבים מאוד.
עבודה אחרונה (צילום: גדי דגון)
לכודים בתכריכים לבנים
אחר כך יוסיף נהרין שכבות חדשות, ירגיע את המתח וירפה להפוגות קצרות, ייתן עוד סולואים ודואט אחד מרגש של רייצ׳ל אוסבורן ואיאן רובינסון, ובחלק השלישי יחליף להם את תלבושותיהם הכהות בלבנות, ואפילו בגלימות נזיריות - שאת כולן עיצבה יפה ארי נקמורה, שעד כה רקדה בלהקה.
וכמו התלבושות, וכרגיל אצלו, יש גם בגדי תאורה בגוונים המיוחדשים של המעצב אבי יונה בואנו (במבי) ועיטורי פסקול שערך ועיצב מקסים וואראט (כן, נהרין) עם קטעי מוזיקה שונים, ובמיוחד המוזיקה המקורית של גרישה ליכטנברגר .
פיענוחה הפוליטי האפשרי של היצירה איננו צריך להפתיע ואי אפשר שלא להגיע אליו כאשר חלקה השלישי של היצירה מעלה דימויי קרבות ולוחמה. ולא צריך להיות מטורלל כדי להבין ששרייבר והאם-16שבידו - תחילה בגבו לקהל כמאונן נחבא בין השיחים - נותן את הירייה שאחריה הסערה מתפרצת עם עומרי דרומלביץ׳ שעד כה נשמר מאחור - פורץ קדימה בתזזית של צרורות ממחסנית מלאה, ועדי זלטין כמי שסופגת אותם.
והנה שוב הנשרים והאריות במאמץ אחרון שנעצר כדי שרובינסון, שהקים אוהל צבאי בנייר דבק של אריזות, ימשיך לארוז גם אותם, בזה אחר זה, בכיוונים שונים, עד שכולם לכודים קפואים מפוחדים כעדת חיילים בתכריכיהם הלבנים. עד שיבוא הדגל הלבן האחרון שהוא יגיש לאנקונה הממשיכה עמו את ריצתה הלאה.
וואולי כל זה רק בעיני המתבונן. אולי נהרין רק יצר מחול יפהפה שהוא, לצד ״חור״ הייחודי, גם שיא יצירתו בשנים האחרונות ומשלים לטריפטיך מחולי את מה שראינו ב״שדה 21״ או ב״הורה״. כי ״עבודה אחרונה״ היא בהחלט הרבה יותר מסך כל הישגיה הנקודתיים, ולא בכדי היא סוחפת את להקת בת שבע אל אתגר השיאים החדשים שיבואו. אל תחמיצו.
עבודה אחרונה (צילום: גדי דגון)
04/06/2015
:תאריך יצירה
|