|
|
|
 ומה שמייחד את החוויה הקשה שהם עוברים הוא ההומור של מצבים או דיאלוגים, בהתבוננות עצמית או בהתייחסות לזולת. ההומור הזה הופך לביטוי המושלם של תהליך התאהבות, שבו דווקא מתרחש האימוץ המושלם, או הכמעט מושלם. ההומור שהוא המפתח למנעולים הסוגרים עליהם מכורח נסיבות חייהם. ההומור שנותן לכוח הדחף הדרמטי של העלילה, ושל ההצגה, את החיוניות שמתוכה הגיע שי גולדן להבאת הביוגרפיה הזאת לחיקו של הקהל"
|
|
|
|
|
סיפור האוטוביוגרפיה המשפחתית של שי גולדן זוכה בביצוע מרגש בגרסתו הבימתית בהבימה
מטיוטה להצגה
לפני כשנה וחצי העביר אלי שי גולדן טיוטה ארוכה של מחזה שכתב בעקבות ספרו האוטוביוגרפי ״הבן הטוב״ שיצא בהוצאת זמורה-ביתן ב-2008. הספר מתאר את התגלגלותם של שי ואחיו הגדול רן מבית היתומים שאליו נמסרו בינקותם וגדלו בו תחת שם המשפחה שטרן, בציפייה שאמם תבוא לקחת אותם.
תחת זאת, באפריל 1977, כשהם כבר בני שש ושבע, אימץ אותם זוג עולים חדשים מרומניה, חשוכי ילדים, אוולין ואריה גולדן. החיים במסגרת החדשה נעו בין שקרים, אמיתות, הרצון להתחבר והאינסטינקט להתנתק, אך המסע המפרך שנמשך שלושים שנה יצר מציאות שהכירה בקיומו של התא המשפחתי של ארבעת הגולדנים.
כאשר קיבלתי לידי את הטקסט של המחזה, שהיה הראשון ששי גולדן כתב אי פעם, התבקשתי לענות על שתי שאלות. האחת הייתה ״האם יש מחזה״ ועליה השבתי בחיוב, כי בתוך הטיוטה רבת ההיקף שבה הוא גם ״ביים״ את התמונות והדמויות אכן טמון מחזה, שייחשף לאחר עריכה. השאלה האחרת כבר נגעה לעתידו של המחזה ועל כך השבתי שגם אם הוא ייערך ויתקבל להצגה בתאטרון זה או אחר הוא ימשיך לעבור שינויים ועריכות עד שיגיע לנוסח שיוצג על הבמה.
אני מספר זאת כמובן כגילוי נאות של מעורבותי בשלב המוקדם ביותר של טיוטת המחזה, והביקורת תתמקד רק בנוסח המועלה בהצגה וכפי שביים אותה איציק ויינגרטן, עם תפאורת תכלת-אפורה שלילי בן נחשון עיצבה כחלל שבו עמודים וקורות מייצגים מיקומים משתנים, ויעילים לרצף העלילתי שהבמאי ביקש להשיג כדרמטורג.
התאורה של מאיר אלון סייעה לחילופי העתים והמיקומים, והמוזיקה היפהפייה של אורי וידיסלבסקי הוסיפה את הנשמה, את הכאב ואת החיוך של התהוות המשפחה הזאת. דליה פן עיצבה תלבושות מעניינות, תוך הדגשת הדומה והשונה בין שי לאחיו.
הבן הטוב (צילום: ז'ראר אלון)
אימוץ כתהליך של התאהבות
ואמנם, בלב המחזה ניצבים הבדלי הגישה בין שי ורן ביחס לאימוצם, כפי שהדבר מתבטא בחילופי דברים מכאיבים לשניהם השבים ונשנים במצבים שונים. הם מתומצתים בדיאלוג שבו שי, המבקש שתהיה לו אמא, גם אם היא לא זו שילדה אותו, שואל את רן ״איך זה שאני יתום ואני מפחד שאמא שלי תמות?״ ורן, סרבן האימוץ, עונה לו בשאלה ״איך זה שאין לי אמא וכל מה שמפחיד אותי הוא להישאר בלי אמא?״
אבל התהליך הדרמטי מורכב יותר מצמד השאלות האלה שהמחזה מנסה לענות עליהן בדרכו. יש בו התבוננות אל סבלם של אריה ואוולין, אל חולשותיהם ההוריות, אל ההונאה שנקלעו לתוכה מתוך רצון כן ונוגע ללב לכפר לעצמם על אובדן יקיריהם בשואה ועל מות בנם העולל לפני שעלו לארץ. המפגש בין זוג הילדים לזוג המבוגר, כל זוג עם הרקע המיוחד לו, הוא התיקון שהם מחפשים לנשמותיהם התועות והתוהות.
ומה שמייחד את החוויה הקשה שהם עוברים הוא ההומור של מצבים או דיאלוגים, בהתבוננות עצמית או בהתייחסות לזולת. ההומור הזה הופך לביטוי המושלם של תהליך התאהבות, שבו דווקא מתרחש האימוץ המושלם, או הכמעט מושלם. ההומור שהוא המפתח למנעולים הסוגרים עליהם מכורח נסיבות חייהם. ההומור שנותן לכוח הדחף הדרמטי של העלילה, ושל ההצגה, את החיוניות שמתוכה הגיע שי גולדן להבאת הביוגרפיה הזאת לחיקו של הקהל.
הבן הטוב (צילום: ז'ראר אלון)
הסיפור שלנו
איציק ויינגרטן ביים במיומנות המיוחדת שלו לעיסוק ביחסי הורים ילדים והוא היטיב לעצב את מערכות היחסים הפנימיות של כל זוג, ולחבר אותם למערכת היחסים ההיקפית-משפחתית. עם זאת, נראה לי כי הוא חרג מכך בהחלטתו לעטר כמה מעברים בין התמונות בשעשועים של האחים, בעיצובה של גליה פרידקין, אך הם מנוגדים לאופי יחסי התלות ההדדית בין השניים.
עמוס בוארון ענייני כמנהל בית היתומים וטוב בביטוי החמלה האנושית שלו. רוברטו פולק מעניק לדמותו של אריה את מאפייניו, במידתיות נכונה כשהוא מסור לאשתו, מתמסר לתפקידו כאב, ונאבק על ההכרה בכך מול רן, וברגעי ההומור שלו במשברים הוא דווקא נוגע ללב. טטיאנה קנליס-אולייר חיה ונושמת בכל רגעי משחקה את דמותה של אוולין, והיא מכאיבה בתיאור העבר, כשם שהיא מגוחכת במלחמתה נגד השקרים של שי. היא מצוינת במיוחד כאשר אמהותה זוכה להכרה.
יובל שלומוביץ הוא רן, האח הבכור, והוא חד ובכאבו כמי שעומד על משמרת האמת ואינו מסוגל להשלים עם היעדרותה הנמשכת של האם הביולוגית. הוא מרגש במיוחד כאח הבכור והדואג, והוא רגוע וחכם כאשר הוא משלים עם המציאות ונוטל על עצמו את אדרת הבן הטוב. ניר זליחובסקי מעצב במשחקו החם את ההתפתחות של שי מילדותיות מבוהלת בתחילת המסע לבגרות מפוקחת בהמשכו, ומשטרן לגולדן, שיכול להביט על המתרחש ולספר את רחשיה העמוקים של משפחתו המתהווה.
הבן הטוב (צילום: ז'ראר אלון)
בשתי ההצגות שראיתי נכחו לצדו של שי גולדן אביו אריה ואחיו רן, ובני המשפחה ששי הקים בבגרותו. אני מציין זאת משום שהנוכחות הזאת הדגישה את הממד האנושי המיוחד של המחזה וההצגה, מעבר לפרטי העלילה, ומעבר לזהות הפרטית. או כפי שאמר שי גולדן באחד המשפטים הזכורים לי מהטיוטה שקיבלתי שהסיפור שלו הוא אולי גם הסיפור שלנו, הצופים.
10/06/2015
:תאריך יצירה
|