לא כל אמן, ולא בכל גיל, חייבים לעשות קיסריה, הופעה שהפכה לתו תקן ולחותמת רשמית לאהבת המונים ולהצלחה קופתית.
כשאתה צעיר ולהוט, במיוחד אם הינך טיפוס תחרותי שחשוב לו להוכיח, המירוץ אחרי קיסריה נתפש כאופציה מעמדית נחוצה, במיוחד בקיץ וגם אם יש בסצנת ההופעות חלופות המוניות (וכלכליות) לא מעטות.
כשאתה אמן בשל ומנוסה, כזה שמוכר באופן שיטתי עשרות אלפי עותקים מכל אלבום והחללים שבהם אתה מופיע קטנים מלהכיל את הביקוש לאורך זמן, קיסריה עשויה להצטייר כממתק קייצי נכסף ומובן כלכלית.
התנהלות בטוחה ומשובבת
אבל לא בהכרח. לא כשעוברים את גיל השישים. במיוחד אם אתה גלי עטרי, זמרת אהובה שמכרה -לאורך יותר מארבעים שנות קריירה - מאות אלפי עותקים, אם לא מליונים, מאלבומיה (כולל תקליטונים בראשית דרכה).
המימוש הזה של פסגת החלומות ממלא בסיפוק את הנשמה, את ההוויה וגם את האגו. אבל גלי עטרי לא חייבת את הסטטוס המצייץ הזה. המוזיקה שלה, למרות האחווה הנשית מלאת ההשראה וההערצה שהיא מעוררת, היתה, עודנה ותישאר כמתאימה לחללים הופעה קטנים יותר.
זה לא אומר שלא היה כיף איתה בקיסריה הראשונה שלה. יותר מזה: היא שיחקה אותה על במת האבן הרחבה. אם היתה התרגשות, לא הרגשנו. ניסתה אמנם ליצוק חידוש בפתיחה, עם הלחן של "קה סרה סרה" (מה שיהיה יהיה), אבל לאחר שלא התאפקה לשחרר את השאגה המקובלת "ערב טוב קיסריה!", התגברה חיש קל על פיק הברכיים וחזרה להיות היא, ממש כמו בזאפה, בצוותא או בכל מקום שלא יהיה.
במקור, נועד המופע לקדם את מכירות "אהבה למרחקים ארוכים", אלבומה האחרון (השנים עשר?) שראה אור בקיץ של השנה שעברה. מבצע "צוק איתן" דחה את המסיבה, ניתק את הקשר בין האלבום להופעה וגם מהל את החגיגיות המוצהרת של בת 60 שמציינת 40 שנות קריירה באפרוריות היום-יום. ועל הדרך הוסיף עוד תשעה חודשים לניסיון הבימתי רב השנים שלה.
עם התנהלות בטוחה ומשובבת היא היתה מתוקה אמיתית. מגייסת את ההומור הדק שלה - בג'סטות גופניות, בהבעות פנים, בהתייחסויות מבדחות על חייה ועל שיריה, על העירום ב"דיזנגוף 99", על נטיית שיערה להסתלסל ועל נעלי העקב הגבוהות שלה - היא באה לכייף. באיזי, ללא טיפת זיעה, לשיר עם הקהל שלה. ועשתה זאת בסטייל עם שלושים ויותר מלהיטיה הגדולים (וגם כך נותרו בחוץ עוד תריסר לפחות) וחמישה מוזיקאים אורחים.
מ"אהבה למרחקים ארוכים", שאמנם הוא שיר לגבר שאיתו מנהלים זוגיות ממושכת, אולם בסיטואציה הזאת נשמע גם כשבחים לזוגיות הממושכת עם הקהל – לצליליהן של שתי גיטרות אקוסטיות, ועד "אין לי ארץ אחרת" א-קאפלה, כמעט שעתיים ורבע מאוחר יותר. היא כמעט ולא הציגה את השירים בשמותיהם. חבל לבזבז זמן על דיבורים וגם אין צורך בהם, מי לא מכיר את "בראשית", "רק אתמול", "סוף העונה", נפאל" ו"אזמרלדה".
"רגע של שקט" היה השיר החדש השני והאחרון מהאלבום האחרון (ודווקא "מישהו אוהב אותך" שזכה בו לשתי גרסאות, נשאר בחוץ), ואחריו שוב חזרה עטרי להפעיל את הקהל ולהינות משירת הרבים עם "שיר שיביא לך אהבה", "יש לך שמש" (הלהיט הראשון שלה מ-1970, כשהיתה בת 17), "שמש אדומה", "עוד מעט", "קסמים" ו"סתיו ישראלי", שלאחריו הציגה את תריסר מלוויה (עמוס בן דוד, כלי הקשה, עיבודים והפקה מוזיקלית; עמית הראל, פסנתר; נועם בורג ואיתמר מאירי, גיטרות; אלי בן שושן, תופים; בנצי גפני, בס; סלעית להב, אקורדיון וחליל; ליהי סעדי, חצוצרה; עודד מאיר, טרומבון; תהל שוהם, שירה כהן ואנה אקרד, זמרות ליווי) והזמינה את מתי כספי, הראשון באורחיה.
עם כספי היא שרה את "ממריאה ברוח", בביצוע שובב של פאנקי לוהט, ואת "עוד יום" העל-זמני, שלביצועו נדחף בזריזות פסנתר כנף אל הבמה. את "דרך ארוכה" (מדיזנגוף 99) שרה לבד אבל ב"שלווה" (מ"הלהקה") אירחה את יובל דיין, בביצוע סטייל להקה צבאית (עם אקורדיון, כלי נשיפה והרמוניות קוליות מתבקשות).
דיין, ששיתופה לא היה מנומק (לעומת האורחים האחרים שהיו אחראים ללהיטים גדולים שלה), התכבדה בביצוע סולו של להיטה "אל תאמר", לפני ששלוש זמרות הליווי קיבלו צ'ופר בדמות "תני לו פרח", כשרק לקראת סופו חזרה עטרי לבמה עם טי-שירט לבן מאויר בדיוקן תימניה, פריט לבוש שהחמיא לה פחות מהחולצה השחורה המהודרת והנוצצת שלבשה קודם.
עם סגיב כהן שרה את "מהמרחקים" ו"בין האש ובין המים" שכתב למענה, ושניהם ביחד עם דקלון (אירוח דחוק משהו) ביצעו מחרוזת תימנית קצרה ומלהיבה.
עטרי אף השתדלה לציין, אפרופו השמעת השירים, יוצרים משמעותיים יותר בקריירה שלה (כולל יצחק קלפטר, קורין אלאל וקובי אושרת), אולם קיפחה משום מה את חלקו של אילן וירצברג. משום מה היא חלקה כבוד רק למוזיקאים שלחניהם שירתו אותה, ו"שכחה" לציין את תרומתם של פזמונאים ותמלילנים החשובים אף יותר בעיצוב דמותה כאמנית חשובה וכסמל של העצמה נשית, כשבמיוחד בלטו ב"היעדרם", אהוד מנור ז"ל ורחל שפירא תבדל"א.
היא סיימה את ההופעה עם "חזקה מהרוח", "הכל עומד במקום", "רק מה שאת אוהבת" ו"ולנטינו", וקינחה בהדרנים "מקיץ אל החלום" (בליווי עמית הראל), "גלגל ענק", "שיר לשירים", "ביחד" ו"הללויה" של "חלב ודבש" (באחרון התארח המלחין אושרת) וכאמור "אין לי ארץ אחרת" בא-קאפלה מרטיטה.
גלי עטרי (צילום: אוהד רומנו)
וי ענק
חשוב לציין את המחשבה שניתנה לניטרול חסרונות שעלולים היו להיחשף על הבמה הגדולה של קיסריה (אגב, זה תיאטרון רומי ולא אמפי תיאטרון!).
מצד אחד, במעמדים הקצביים והאנרגטיים יותר קולה ושירתה תוגברו על ידי שלוש זמרות הליווי ושלושה נגנים נשיפה שמוקמו, ולא בכדי, במרכז הבמה, ממש מאחוריה. מצד אחר, תצוגת הווידאו-ארט המרשימה- על צג רבוע גדול אחד בירכתיים ועוד 22 ריבועי לד קטנים יותר (מטר על מטר) - הוסיפה התרחשות, עניין וצבע לסטאטיות היחסית שלה. טוב, היא אף פעם לא בזבזה אנרגיה מיותרת.
עכשיו, אחרי שסימנה וי ענק, ברור עוד יותר שגלי עטרי לא צריכה את קיסריה למפגשי שירה בציבור עם אוהדיה (שרובם המכריע הם אוהדות...). כמי שבנתה באיטיות ובעקשנות קריירה יציבה ומעטירה, היא לא זקוקה לסממני סטטוס, לא מחויבת במעמדה ובגילה להתהדר בהפקה מנופחת תקציב והשקעה, ולבטח לא צריכה להיהרג על מאמצי שיווק וחרדת השתדלנות של מכירות.
כמי שהאופי ההמוני זר לאינטימיות המובנית שלה, אין לעטרי מה לחפש בקיסריה ובבמות מסדר גודל דומה. משכן האופרה והיכל התרבות יספיקו בהחלט. הם לכשעצמם אתגר ראוי ולא פחות מכובד.
גלי עטרי בהופעה. הגן הלאומי קיסריה. חמישי, 11 ביוני 2015