חיבור אוהב מאוד
תכנית ערב המחול ״קרואסון על האש״ מאת שני רקדני להקת המחול הקיבוצית אייל דדון ומרטין הרייג הועלתה בסוף השבוע במסגרת המיני-פסטיבל המחולי של מרכז סוזן דלל שכותרתו ״גברים יוצרים״. שמו של האירוע הזה, המתרחש בשיא שבוע הגאווה, רומז בגלוי למדי לכיוון רעיוני, אך האידאה הבולטת לכל הפחות בערב הזה, שהגיע מקיבוץ געתון, הייתה של יצירה העומדת על רגליה שלה ואיננה נשענת על אירועים ורעיונות חוץ-מחוליים.
גם לא הייתה סיבה מיוחדת להתרגשות לכאורה מהעניין הזה של ״גברים יוצרים״, כשם שלא תהיה סיבה להתרגש מ״נשים יוצרות״. המגדר, הזהות או ההעדפה המינית כבר מזמן הוטמעו בעולם המחול, ויוצריו באים כמעט מכל רחבי היקום של אמנויות הבמה, ובכל חדריו.
אבל מה שהתברר בליל שבת הוא שבלהקת המחול הקיבוצית בניהול האמנותי של רמי באר וניהולה הכללי של אמירה תאומי יש חשיבה קדימה ולצד הבמה העיקרית, וגם לצד הבמה הצעירה, יש עתה מה שהם מכנים ״במה אחרת״, וזו ניתנה לטיפולם של דדון והרייג. כל אחד מהם יצר שתי יצירות קצרות, ואף השתתף בהן, אך לפחות בערב המשותף הזה הם ״מוכיחים״ כי שתיים ועוד שתיים הם חמש, ואפילו שש.
היצירה הראשונה, זו שפתחה את הערב המפתיע מראשיתו ועד סופו, לא הייתה רשומה בדף המפרט את היצירות. זה היה דו שיח מבריק בין דדון להרייג שניצבו מאחורי מנגל שעליו צלו כמה קרואסונים. דדון נופף מעל הגחלים, הרייג הפך את הקרואסונים ובתוך כך הציגו את עצמם - הרייג כצרפתי ולא נימול (דדון מיהר לאשר) שבקשתו ליצור כאן יצירה נדחתה בשל נתוניו ה״זרים״, עד שבגעתון נמצאה ישועה לגר החדש בלהקה. דדון ישראלי ממוצא מרוקאי, והחיבור בינו לצרפתי נראה אוהב מאוד. וזה תמיד טוב.
שפת הגוף השלווה, ההומור העדין, והקשר המיידי עם הקהל הבטיחו המשך טוב, ומהר מאוד, ובזו אחר זו, היצירות שלהם קיימו את ההבטחה במקוריות רבה ועם תפיסת אחדות שחיברה את ארבעת המחולות המוכרזים ליצירה אחת גדולה, השישית של הערב המצוין שהם יצרו עבורנו.
"על מה חושבים כשרוקדים?" - שיחה עם אייל דדון
יצירה אחת שלמה
תחילה היה דואט בשם ״פשפש״ שאייל דדון יצר, וגם את התלבושות וחלק מהמוזיקה, וגם רקד יחד עם תמר ברלב. זה היה דואט במלוא משמעות המושג הזה בתחום המחול וזאת הייתה זוגיות במשמעות הרחב של מהות ואיכות יחסים בין שניים, ובדואט הזה בין אישה וגבר.
התנועה, הרעיונות הכוריאוגרפיים והביצוע שטפו את הבמה וביטאו מגוון מוכר של מה שזוגיות חווה במהלכיה. משיכה, דחייה, מסירות, ניתוק וחיבור. היצירה הזאת נבחרה להופיע בסוף החודש במסגרת תחרות הכוראוגרפיה הבינלאומית הנובר 2015.
להקת המחול הקיבוצית, פישפש (צילום: אורי נבו)
ממנה, בישירות מתוכננת, עברנו אל היצירה השנייה, סולו בשם You man של מרטין הרייג, שגם רקד אותו וכתב לו את המוזיקה. כפי שהוסבר בדף התכנית הסולו היא עבודה בתהליך שתהיה חלק מערב שלם שכותרתו The Human show.
עם זאת, היצירה בביצועו המהפנט של הרייג נראתה כיחידה עצמאית, וככזאת כבר זכתה בפרס שני ובפרס הקהל בתחרות הבינלאומית של שטוטגארט ליצירות סולו.
להקת המחול הקיבוצית, you man (צילום: גיל נמט)
ושוב, במעבר מתוכנן היטב, המשתמש במוטיב תנועתי מהיצירה הראשונה, עברנו אל יצירתו השנייה של אייל דדון ״סוף סוף, כשנגיע״ לשלושה רקדנים - דניאל קוסטה, איליה ניקורוב ודדון. התנועה ביניהם זרמה בטבעיות ובהומור, הרעיונות הכוראגרפיים בנו תמונה שאם רוצים אפשר לייחס לה משמעות סיפורית על שלושה חברים, שהתחרות הטבעית ביניהם איננה מעוותת או פוגמת בקשר המשולש שלהם.
ההומור שהפציע ביצירה הזאת פלש בגדול מאוד אל היצירה הרביעית, שוב של הרייג, ״היפה והחיה״ - דואט משוכלל מאוד בכל פרטיו ובביצוע מקסים של פרידה סיידל וניב אלבז, שהצליח לעטות על גופו הצעיר ופניו הנאות את הכיעור, לכאורה, של החיה.
הדואט, על יפי הרעיונות שלו, השואבים מהקלאסי ומהמודרני, שנרקדו בטכניקה מצוינת, ובמשחק תאטרלי מובהק, ועם טקסט חכם של צדוק צמח, הרייג ושני כהן, שגם השמיעה אותו, הפך את סיפור האגדה היפה לאמירה חברתית ישראלית מקומית שהקהל ידע לזהותה ולהזדהות אתה.
וכך ארבע היצירות, יחד עם בונוס הפתיחה ליד המנגל, חברו להן יחדיו ליצירת מחול שלמה שכדאי לראותה וראוי כי תיכנס לרפרטואר הסדיר של הלהקה, וככזאת היא תהיה מהלך חשוב של התחדשות, תחת עינו הטובה של רמי באר, ותפתח את נתיבי הזהות שלה.