ביום ראשון הקרוב תעלה במרכז דוהל בתל אביב ההצגה "למה לא באת לפני המלחמה" של תיאטרון באר שבע, בבימויה של חגית רכבי ניקולייבסקי ובכיכובה של שירי גולן.

המחזה, שעובד לתיאטרון בידי עינת ברנובסקי על פי ספרה של ליזי דורון, מספר את סיפורה של הלנה, אם חד הורית וניצולת שואה חריפת שכל וחדת לשון, המתמודדת עם צללים קשים מהעבר תוך כדי גידול בתה אליזבת בתל אביב של שנות ה-60.

לאחרונה עברה ההצגה עיבוד מיוחד לבני נוער, ותעלה במסגרת תיאטרון הילדים החדש בבאר שבע, שייפתח על ידי שמוליק יפרח ורפי ניב, מנהלי תיאטרון באר שבע.

"העלאת ההצגה בפני בני נוער היא סוג של שליחות," מסבירה השחקנית שירי גולן (46), המגלמת את הלנה, "יש הצגות שיש להן יותר משמעות עבורי, כי הן מספרות סיפור שחשוב שיישמע. 'למה לא באת לפני המלחמה' היא הצגה כזו".


למה לא באת לפני המלחמה (יח"צ)

קבלת הפנים בארץ לא היתה קלה

 מה הערך החינוכי של ההצגה, שהופך אותה למתאימה לבני נוער?

"מערכת החינוך חושפת את הילדים בארץ לנושא השואה החל מגילאים מאוד צעירים - הסימון, הגירוש, הכליאה בגטאות וההשמדה, אבל לא עוסקת במה עלה בגורלם הנפשי של אלו שהצליחו לשרוד. חלקם איבדו בנוסף למשפחתם גם בני זוג וילדים, ולמרות שהקימו בארץ משפחות חדשות, זוועות המלחמה לא הרפו מהם. גם קבלת הפנים בארץ לא הייתה קלה, בלשון המעטה.

"בעיניי חשוב להעלות את הנושא הזה בייחוד עכשיו, כשבארץ זורמים גלים עכורים של גזענות והטחת האשמות. כמו שהנשיא רובי ריבלין אמר, יש כאן חלוקה לשבטים זועמים. ההצגה מאפשרת הצצה יותר אינטימית לחיים של אוכלוסייה שהיום מואשמת בחלקה כבעלת זכויות יתר, אבל בזמן אמת עשו לה כאן חיים קשים מאוד".

צעירים רבים בארץ לא מודעים לכך שהתאקלמות הניצולים בארץ הייתה קשה ומשפילה. הם לא התקבלו כאן באהדה.

"כן, הגזענות והביקורת לא נחסכו מהפליטים ששרדו את מלחמת העולם השנייה. האתוס הצברי לא היה יכול להכיל את הסיפור שלהם, והם נתפסו כקורבנות, כצאן לטבח, כחלשים. ההצגה עושה כאן איזשהו צדק. מצד אחד היא חושפת התלמידים להתנשאות והבוז שהיו מנת חלקם, ומצד שני, יש משהו מקרב בלהזדהות עם הכאב של האחר, כי אם נצליח להזדהות עם הכאב של מי ששונה מאיתנו נוכל גם לראות אותו כשווה לנו".

איך הם יכולים להזדהות עם הכאב הזה?

"החברה שלנו כעם וכפרטים מתמודדת עם פוסט טראומה ברמות שונות – הלומי קרב, עולים שהגיעו מתרבויות שונות, משפחות  שכולות, ניצולי פיגועים, זה חרוט עמוק בהוויה שלנו. רוב הנוער מכיר את זה ויכול ליצור חיבור בין הכאב שמדובר עליו בהצגה לכאב שהוא לצערי מכיר מהבית".

מה עוד בהצגה יכול לתקשר עם נוער שנולד בשנות האלפיים?

"הלנה בהצגה מדברת במבטא פולני כבד. אם אני הייתי רואה את ההצגה כשהייתי ילדה זה היה מצחיק אותי כי גדלתי לפני העליות הגדולות של שנות התשעים, אבל במציאות של ילדים היום השונות היא עניין אינהרנטי.  

"לצד הכאב והחמלה יש בהצגה גם הרבה הומור - יבש, עוקצני, נטול רחמים עצמיים - והומור זו דרך נפלאה להעביר תכנים לא קלים. בסצנה אחת למשל שואלים את הלנה במה היא עובדת והיא אומרת, 'אחות במחלקת תינוקות', ומסבירה: 'אני אוהבת להיות איפה שחיים מתחילים. איפה שנגמרים כבר הייתי'.

"יש עוד פן מרכזי  שמנגיש את ההצגה. מדובר ביחסי אמא ובת, בעובדה שמדובר באם חד הורית שגידלה לבד ילדה בגיהינום הכוונות טובות, שאולי הקשה בהן היא הסודיות המוחלטת שלה לגבי עברה ולגבי אביה של הילדה, וכל זה כמובן רק כדי לחסוך מבתה כאב. כמו שהיא אומרת בסוף: 'מה שלא יודעים לא כואב', ועל זה עונה בתה: 'מה שלא יודעים מאוד כואב אימא'.

"גם אם הסממנים התקופתיים הנוסטלגיים של ההצגה זרים לצופים הצעירים, עדיין יחסי הורים ילדים אוהבים ופוצעים, על הקשיים והמחלוקות שבהם, מוכרים לכולם".

ומבחינה סגנונית?

"גם במובן הזה יש להצגה ייחוד. היא בנויה מפרגמנטים של זיכרון. אין כאן עלילה ליניארית במובן המקובל אלא פאזל שהולך ומתמלא של סיפורים קטנים, של אנקדוטות מצחיקות וכואבות".

יש תחושה שבני הנוער היום מוצפים מדיי בתכנים שקשורים לשואה. את לא חוששת שההצגה היא עוד נדבך שרק ימאיס עליהם את הנושא?

"אני חושבת שאין לנו מנוס מזה. זה יושב אצלנו בדי.אן.איי, וחרוט כל כך עמוק שזה נכנס אפילו לשיח הפוליטי. שם התואר 'נאצים' קנה שביתה בשיח חסר הרסן שהתפתח פה מאז רצח רבין. אנחנו אוכלים שואה לארוחת בוקר. לכן, כמו שאמרתי קודם, אני חושבת שההצגה מעלה דווקא זווית אחרת. לא מאבקי השרידה שם, אלא דווקא התמודדות עם מה שקרה פה. זה נושא שרק יצירות בודדות עוסקות בו.

"הסיפור הוא סיפורה האישי של ליזי דורון, שגדלה בשכונת ביצרון התל אביבית עם אמה הניצולה, והיא מתארת מאוד בדיוק את החיים שם, את הפער הבלתי נסבל בין הצברים, שניסו למחוק את העבר, לבין הניצולים, שלא היתה להם ברירה אלא לחיות אותו. הלנה והחברות שלה, שהפכו למעין קבוצת תמיכה אלטרנטיבית אחת עבור השנייה, עורכות טקסים סודיים שרק בהם מותר להתפרק ולאפשר לכאב לפרוץ בלי עכבות, כי הדרישה של החברה מסביב לשכוח ולהתחיל מחדש היתה בלתי אפשרית עבורן. חשוב שהנוער יבין את זה כי זה חלק בלתי נפרד ממה שקורה פה היום.

"מי שמנהל את המדינה היום הם ברובם דור שני של בני כל התפוצות, ודור שני נושא איתו את כאב ההורים. אני חושבת שזו אולי אחת הסיבות לפלגנות הקשה שיש בחברה שלנו".


למה לא באת לפני המלחמה (יח"צ)

"השדים היו מתפרצים בלילה"

הלנה היא דמות לא פשוטה. איך התכוננת לתפקיד?

"היו לזה כמה שלבים. קודם כל בורכתי בסבא וסבתא ניצולי שואה, ואחד הדברים שהכי נחרטו לי מהילדות זה ה'נרווים'. פתאום, בלי אזהרה מוקדמת עף הסכך. זה שימש אותי - זיהיתי בדיוק איפה הלנה חותכת את הדיאלוג עם בתה ומתי מגיעה ההתלקחות.

"חוץ מזה קראתי כמובן את הספרים של ליזי, ולמדתי את הנשים האלה דרכם. היא מדברת עליהן הרבה, על העמידות שלהן, ההליכה המהירה, האין-נחת, האין-שקט. הן כל הזמן היו בעשייה, כי זה עזר להן להדחיק או להתעייף. השדים היו מתפרצים בלילה.

"קראתי גם הרבה ספרים אחרים, ובעיקר הותירו בי את רישומם פרימו לוי ואמיר גוטפרוינד. כדי לדייק עם המבטא צפיתי בעדויות המצולמות בארכיון 'יד ושם'."

כמי שלמדה את הנושא, מה דעתך על המסעות לפולין של תלמידי התיכונים היום? הם עדיין נחוצים?

"זו שאלה מורכבת. יש עמדות לכאן ולכאן בנושא הזה. אני באופן אישי לא רואה בזה פסול".

היית מאפשרת לילדייך לנסוע?

"לדעתי חשוב שהם יעברו את זה ויחליטו בעצמם. לא הייתי חולמת לעצור את בתי, שהיא בת 16, מלנסוע. יחד עם זאת, ואני אומרת את זה מאוד בזהירות, אנחנו צריכים לשים לב שלא להעצים מדיי את מקום הקורבן באתוס הזהות שלנו. אסור לשכוח שבנסיבות מסוימות, גם אנחנו יכולים להפוך למקרבנים".

"למה לא באת לפני המלחמה" תעלה ביום  ראשון, 12 ביולי 2015 ב-20:30 במרכז דוהל בתל אביב. לרכישת כרטיסים: 08-6266442, ובאתר תיאטרון באר שבע.