בזריזות מדהימה, בתוך כחודשיים, מספרת לי הלנה ירלובה, התארגנה ההפקה החדשה של "אופרה בגרוש", עיבוד מענג לקלאסיקה העל-זמנית של ברטולט ברכט וקורט ווייל (שמקורה הוא כידוע "אופרת הקבצנים", של המחזאי הבריטי ג'ון גיי). על הבימוי הופקד גלעד קמחי ועל התרגום – הכולל תוספות פיקנטיות-רלוונטיות לכאן ועכשיו - דורי פרנס.
 
כל כך מהר?
 
"לא היה לנו הרבה זמן. עבדנו הרבה. שיחקנו גם בערבים. אבל אתה יודע, זו לא הצגה ראשונה שאנחנו עושים יחד".
 
ירלובה, המופיעה במחזה-אופרטה על תקן ג'ני בורדלה מתכוונת לאנסמבל הגדול והמפואר של שחקני הקאמרי שרגיל לעבוד יחד. ברשימה בהפקה זו בין היתר איתי טיראן, גדי יגיל, עירית קפלן, כנרת לימוני, יוסי גרבר, תחיה דנון, גל וינברג ועוד ועוד. לדברי ירלובה: "אפילו מירב שירום, שהיא פולי (פיצ'ם, בתו של בעל העסק 'יד לפושט-יד' וכלתו של מקי סכין, אותו משחק איתי טיראן), שהיא הכי חדשה בצוות, היא בדיוק כמו שצריך. מדהימה, כשרונית. תענוג".

"אני לא סובלת תיאטרון פוליטי"
 
אני מניח שאת מכירה היטב את "אופרה בגרוש"
 
"כן. הייתי לפני די הרבה שנים בחזרות להפקה שלא יצאה לפועל בסופו של דבר, שם דווקא עשיתי את פולי. וראיתי שלוש הפקות. אני רוצה להגיד לך שכעת זו הפעם הראשונה, ולא כי עבדתי על זה, אלא כשאני רואה את זה מהצד – שהסיפור יוצא פה ברור. ולא משנה איפה ראיתי את זה: פה, במוסקבה או בלונדון - הסיפור היה קצת אפל".
 
את חושבת שיש כאן איזו אג'נדה, שמעלים את היצירה הזו, בעלת הביקורת החברתית הנוקבת, דווקא עכשיו?
 
"אתה יודע מה? לדעתי, אם עושים אמנות לפי אג'נדות – זה פלופ מראש! מה העניין בקלאסיקה? למה היא כזו? זה משהו שאני יכולה לחזור עליו שוב ושוב: קודם כל זה צריך להיות כתוב טוב, כי הכל מתחיל מחומר טוב. וקלאסיקה זה כמובן משהו שהיה רלוונטי פעם ורלוונטי גם עכשיו. לכן זה מחזיק מעמד. עם כל מה שקורה, זה מאוד עכשווי ומאוד מדבר.
 
"אני לא סובלת תיאטרון פוליטי, ולשמחתי אין כאן מסר פוליטי אלא מסר חברתי. אבל צריך לשאול את איתי (טיראן) וגלעד (קמחי) עד כמה הם מתעסקים כאן גם במסר פוליטי. אני יודעת שאני מבחינתי לא. מה שברכט בעצם רצה להגיד בגדול, נשאר פה: שכדי לשרוד אישה יכולה להיות גם זונה, וגבר פושע. אני מאוד לא סובלת גסויות על הבמה, כשזה לא צריך להיות. אני לא אוהבת דברים שנועדו אך ורק כדי למשוך את תשומת לבו של הקהל. לדעתי אין כאן גסויות. זה מה שברכט כתב בדיוק. אנחנו די נאמנים לחומר". 
 
אבל אי אפשר להימנע מהרלוונטיות לימינו אלה כאן בכתיבה המחודשת, בטח לא כשאיתי-מק, הנידון למוות, זועק: מה זה סכין לעומת משאבת גז
 
"יש שם ארבעה משפטים שאנשים מגיבים לכל אחד. וגם המשפט של גרבר, שאומר: 'אל תחפשו נוכלים בגרוש וחצי, הם כבר יקפאו לבד מקור ברחוב. חפשו את הגדולים שבצמרת'. ואנשים פשוט מתחילים להשתגע פה. האמת היא שדי הופתענו שהקהל במונולוג האחרון התחיל לצחוק. מתוך הזדהות. אתה יודע, צחוק זה לא תמיד בגלל שמשהו מצחיק. זו תגובה של הזדהות, מבוכה, או משהו אחר. והצחוק הזה בסוף זו פשוט תגובה חזקה".
 
ויש את החיבור והשותפות בין המאפיונר הכי גדול למפקד המשטרה. 
 
"שגם היו ביחד בצבא. וזה לא בכוונה. זה בדיוק מה שכתוב. לא המצאנו שום דבר. אם ברכט לא היה כותב את זה, אולי היה צריך לצנזר את זה... אבל הוא כתב את זה".

אופרה בגרוש (צילום: דניאל קמינסקי)

"אני לא פמיניסטית"
 
ספרי על הדמות שאת משחקת, ג'ני בורדלה. איך בכלל את עובדת על דמות, וקונקרטית במקרה הזה, שבו את חלק מאנסמבל?

"המקצוע שלנו הוא מאוד אינדיבידואליסטי, אפילו כשמדובר בעבודת אנסמבל. הגרעין הוא אותו גרעין. לא ראיתי עוד קבוצה, ועבדתי בהרבה תיאטראות, שכל אחד באמת רוצה שהאחר יהיה הכי טוב שהוא יכול להיות. זה מוזר אולי, אבל זה עובד.

"איך עבדתי? לא יודעת. אני תמיד עובדת בזהירות. קודם צריכה להבין. הרי ברכט לא מטומטם, לא סתם הוא כתב בשיר של פולי על ג'ני של הפיראטים, ולא סתם נתן לג'ני בורדלה וג'ני של הפיראטים את אותו שם. זה לא רק העניין של בחורה שעובדת בבר בסוהו, אלא של האישה על הספינה, שקודם כל היא המזרון, שזה מתחבר לג'ני בורדלה, כי היא זונה. מה זה עוד? מזל רע. היו למקי עם ג'ני יחסים אחרים. נכון שפה הייתה הנפילה שלו. אבל היו שם יחסים יותר רציניים מבחינתו, למרות שדווקא היא מסגירה אותו, ואפילו פעמיים. האישה תמיד נוקמת".
 
לא חיפשת בדמות שלה אפיונים פמיניסטיים?
 
"אם יש משהו שאני הכי לא סובלת בעולם, זה הקטע הזה. הפמיניסטי. אני לא פמיניסטית ולא מתכוונת להיות. יש באישה הרבה יותר מלסגור אותה רק בפן הפמיניסטי. זה מקטין אותה, מוריד אותה, מזלזל בה, לדעתי".
 
יש דמות במחזה, שיש לך אליה יחס מיוחד: מתיאס כספת.
 
"כן, אבל לא בהצגה... (מי שמשחק אותו, גיל ויינברג, הוא בעלה)".
 
זו כבר הצגה שלישית שבה אתם משחקים יחד. זו אמנם שאלה קלישאית, אבל להיות יחד על הבמה ואחרי זה גם בבית, זה עובד?
 
"עובד נפלא. כי קודם כל אנחנו אנשים מספיק מבוגרים ואינטליגנטים, אני חושבת, להיות ביחד אבל גם להיות כל אחד בעולם שלו כשהאחד לא מפריע לשני, אלא רק עוזר. משמח אותי שאני יכולה לראות אותו הרבה, ואני יודעת שזו עין אובייקטיבית שיכולה רק לעזור לי. אני מקשיבה לו ואוהבת לראות איך הוא עובד. בבית לא עבדנו יחד זה על התפקיד של זה, אבל דיברנו".



אופרה בגרוש (צילום: דניאל קמינסקי)

"הטקסטים של ברכט די שטוחים אבל על הבמה זה מוקצן ומסוגנן"
 
על במאי ההצגה גלעד קמחי היא אומרת: "הכרתי אותו לפני עשר שנים כשעבדתי ביידישפיל והוא היה הכוריאוגרף שלי. זה היה משהו בלתי נשכח. היינו נפגשים מאז פה ושם, ואני מאוד אוהבת את העבודות שלו. אבל כשעבדתי איתו עכשיו, גיליתי מחדש אדם מוכשר, בעל חוש אסתטי. אין דברים כאלה. ואמיר לקנר (שאחראי על הניהול המוזיקלי) יוצא מן הכלל. שלא לדבר על חבריי לקאסט, איתי, גרבר וכל האחרים. זו מתנה לעבוד עם צוות כזה, על עבודה כזאת. זה תיאטרון אחר.
 
"ברכט לא סתם כתב לפי הסיסטמה שלו. אם תקרא את הטקסטים שלו נטו, הם די בנאליים, די שטוחים. אבל על הבמה זה מוקצן ומסוגנן - וזה עובד. זה כבר משהו אחר כשנוגעים בדמות ורואים מה היא מרגישה. מעניין לגעת בתיאטרון גם מהכיוון הזה. לא מלמדים את זה בבתי הספר. זה פשוט מזל שיש אפשרות לעשות את זה".
 
ולהסתמך על התרגום של דורי פרנס
 
"דורי הוא ממציא, בדיוק כמו ששלונסקי המציא שפה משלו בגרסה קודמת. יש לי הרגשה, עד כמה שאני יכולה להגיד מהצד שלי, כשעברית זו לא שפת האם שלי, שדורי ממציא דברים, ממציא שפה אחרת. מכיוון שאני לומדת, מבחינתי זה לא משנה מה ללמוד, סופוקלס או דורי פרנס, ואני מרגישה וחיה את הטקסטים של דורי.

"אני גם חייבת לציין את העבודה של אולה שבצוב (אחראית על עיצוב התלבושות). בהפקה מסוגננת כזו חיכיתי כל הזמן לפאה ולבגד. ידעתי שמאוד חשוב איך איראה על הבמה. דיברנו על זה המון עם גלעד ועם אולה, ולדעתי העבודה שהיא עשתה פה - פשוט שאפו".




הלנה ירלובה (צילום: דניאל קמינסקי)

"אנחנו צריכים כל הזמן לתפוס את הדג"
 
ירלובה, 50, רשמה במרוצת שנות עבודתה כאן, מאז עלתה לארץ ב-1993, תפקידים משמעותיים גם בקולנוע ("חמש שעות מפריז", ""קדמה", "חלומו של הנרי") וגם בטלוויזיה ("תא גורדין", "המשרד").
 
ועדיין נראה שהליבידו האמנותי המרכזי שלך פורץ בתיאטרון.
 
"ברור. קולנוע טוב זה טוב וסדרה טובה זה נפלא. והיה לי מזל בזה באמת. אבל אני שחקנית תיאטרון. בקולנוע אני עושה משהו, אבל אחר כך במאי ועורך יכולים לקצר או לשנות אותו בדרכים שונות. ואני לא יכולה לתקן את זה. ובתיאטרון, אני כל פעם אני חייבת להתחיל מחדש. כל פעם אני יכולה להכתיב לקהל מה הוא צריך להרגיש ומה אני נותנת. ואם לא עשיתי משהו, אני יכולה לתקן ולהיות כל פעם מחדש בריכוז מלא".
 
ואת מרגישה שבכל הצגה את מביאה איזשהו אינפוט אחר לדמות?
 
"ברור. איך אפשר אחרת? הרי אם אתה ברוטינה ערב-ערב, ההצגה תמות תוך עשר הצגות. אני זוכרת שחשבתי על זה כשעשינו את 'היה או לא היה'. עשיתי במשך ארבע שנים 400 הצגות, וחשבתי איך? זה פשוט להתחיל כל פעם מחדש. למשל, היום קמתי והיה לי משהו טוב, או משהו פחות טוב. הרגשתי פחות טוב, היה לי כאב ראש. אז אני בכל זאת מביאה את זה.

"נכון שיש לי גבולות מסוימים - יש את העלילה ואת המקומות המסוימים שאני אמורה להגיע אליהם, ויש לי משמעת מקצועית להישמר שלא לצאת מהגבולות האלה – אבל מה שבתוך הגבולות זה שלי. אומרים שאי אפשר להיכנס פעמיים לאותו נהר. לא צריך. זה זורם ואני אחרת כל יום. לשמור על הגבולות זה חובה, אבל בפנים אפשר לעשות מה שרוצים".
 
מהי לשיטתך זיקת הגומלין בינך ובין הקהל?
 
"נכון שאנחנו עובדים בשביל הקהל, בסופו של דבר. בגדול. כמטרה סופית. אני, יותר מכל אחד אחר, יודעת מתי אני יותר טובה, או בעצם פחות טובה, שזה יותר מעניין. ואני לא משקרת לעצמי כשאני אומרת שאם אני מרוצה, אני יודעת שגם הקהל יהיה מרוצה. זאת אומרת, אני צריכה לא לרצות את הקהל - ואני באמת לא עושה את זה אף פעם - אני צריכה לעשות את העבודה. זה קצת מזכיר לי דייג. אנחנו צריכים כל הזמן לתפוס את הדג.
 
"מה ההבדל ביו אופרה ותיאטרון? מה זו אופרה? אמנות גבוהה. מי מגיע לאופרה? מי שמבין את זה, אוהב את זה או מי שרוצה לומר אתמול הייתי בפרמיירה של אופרה, שזה לא אומר שום דבר. תיאטרון זה משהו שכל אחד מבין. ואנשים באים בדרך כלל כדי ליהנות. ואם התיאטרון יותר גבוה מהקהל – וזה לא משנה עד כמה ההצגה אסתטית וטובה – זה לא שווה את זה. צריך כל הזמן לקחת אותם טיפה למעלה, להיות איתם אבל להקפיץ אותם טיפה למדרגה גבוהה יותר.
 
"כמו בדייג. אם אנחנו הולכים רק עם הקהל, אנחנו עלולים לטבוע. כי בכל זאת, טעם של קהל צריך לשפר. זה אולי נשמע לא טוב, אבל זו בעצם מטרתה של האמנות, לשפץ את הטעם, את ההבנה ואת היכולת, ולא סתם לתת תחת עירום וכמה צחוקים".

קיבלתם ביקורת מלמעלה, שאתם לכאורה לא מופיעים בפריפריה. אז איך תשפיעו על טעם הקהל?        
 
"נו, באמת! אני רוצה להגיד לך שאני הצבעתי ליכוד, ואני יודעת למה. אבל אני יכולה להגיד לך גם שבסופו של דבר כולנו רוצים את אותו הדבר. כל אחד רואה את זה טיפה אחרת, אז אנחנו עושים באלאנס אחד לשני. וזה שהצבעתי ליכוד לא משנה את זה שלטעון שאנחנו לא מופיעים בפריפריה זה אידיוטי.
 
"הרי התאונה שלי (ב-2009, אז נפצעה קשה בתאונת דרכים ופרפרה בין חיים ומוות) הייתה כשחזרנו מהצגה בטבריה. אנחנו פשוט חורשים את כל הארץ, מפה לשם, מדרום לצפון. וכל תיאטרון ישראלי שנמצא בתל-אביב נוסע כל הזמן. מי שאומר את זה פשוט לא יודע ולא מבין".
 
איתי טיראן יודע שהצבעת ליכוד?
 
"ברור. אני רוצה להגיד לך שאני מספיק מבוגרת כדי לא לשפוט אנשים לפי הדעות הפוליטיות שלהם. זה שאדם רואה את הדברים ככה ואני אחרת, לא אומר שום דבר. לכל אחד יש זכות לכל דבר. אני למשל שומרת כשרות, אבל לא מפריע לי שמישהו אחר לא, לידי. כי אני לא מסתכלת בצלחת של מישהו אחר, ולא מוכנה שמישהו יסתכל בצלחת שלי. זה אותו הדבר בעצם.
 
"אז אני אוהבת את איתי ואוהבת כל כך לשחק איתו. הוא בן אדם כל כך אינטליגנטי, חכם, ולוקח את עבודתו ברצינות. לא ראיתי בן אדם מוכן כל כך לחזרה, להצגה. כל כך שם תמיד. זה פשוט תענוג. הוא חבר מדהים".
 
את עושה כרגע עוד דברים במקביל?
 
"בתקופת חזרות זה בלתי אפשרי. למרות שפעם עשיתי את 'ריצ'רד השני' ו'ריצ'רד השלישי', והתחלתי לפני זה את 'אנשים קשים' בחיפה. אז עשיתי שלוש הפקות במקביל והסתדרנו עם זה. 'ריצ'רד השלישי' נשאר ו'איש קטן מת עכשיו' נשאר ו'אלקטרה' נשארה, ואנחנו טסים איתה בסוף יולי לפסטיבל בקפריסין ונוסעים עם 'סיראנו דה ברז'ראק' לסין באוגוסט. זה מקצוע נהדר". 

     

אופרה בגרוש (צילום: דניאל קמינסקי)



"אופרה בגרוש" תעלה ב-14, 15 ביולי , 20:30 בקאמרי 1 בתיאטרון הקאמרי. טל': 03-6060960.  
  

לרכישת כרטיסים