לא בטוח אם רשת מועדוני זאפה שיצאה לדרך לפני 11 שנים, אחראית ללידת המופע "נפגשנו", שיתוף הפעולה הבימתי של אלון אולארצ'יק, אפרים שמיר ויצחק קלפטר. אבל קשה לראות איך שלושת הווטרנים של הפופ הישראלי היו חוגגים בימים אלה עשור להופעתם המשותפת, אלמלא מתכונת הבילוי  ש"המציאה" זאפה, ושחללי הופעות נוספים העתיקו אותה בהתלהבות.

ואיך, בדרך אחרת, יכול קהל של גיל העמידה להמשיך ולצרוך רוק'נרול, אם לא בישיבה? ועדיף סביב שולחנות כחלק מבילוי שכולל גם אכילה ושתיה. פעם, לפני שניים-שלושה עשורים, זה לא היה עולה על הדעת, שאפשר – ויותר מזה, מותר – לחוות ולהינות מהופעת מוזיקה פופולרית באופן שכזה. מה שגרם לאוהדי רוק מתבגרים לוותר על הכיף המפוקפק שבצפייה בעמידה ובחלל מעושן. גם להם, כלומר לנו, מגיע. בטח במדינה שנוסטלגיה היא ערך עליון מבחינתה, כמעט קדוש עבורה, ושאזרחיה עורגים וסוגדים לעברה.

כל זה כדי להסביר ולנמק את ממוצע הגיל הגבוה של הצופים בהופעת "נפגשנו". רובם המכריע בני גילם, ויותר מזה, של שלושת האמנים, שכולם חצו זה מכבר את סף השישים. היו גם צעירים יותר, אבל לא ממש. ובפירוש לא ילדים, למרות החופש הגדול ועל אף הייחוס הנחשב ל"כוורת", בית הגידול המשותף של אולארצ'יק, שמיר וקלפטר.

בגרות היא מילת המפתח

הם יכלו לעשות זאת קודם, כבר אחרי האיחוד החד-פעמי הראשון של "כוורת" (ב-1984) ולבטח אחרי סיבוב האיחוד השני, שש שנים מאוחר יותר. אבל כנראה היו צריכות לעבור עוד כמה שנים של הפנמה שהם לא "כוכבים" כדני וכגידי, והבנה שביחד גם להם יש מותג חזק - הקריירות הפרטיות שלהם, "הצעירות"  יותר מאשר עברם הרחוק המשותף ב"כוורת". ובדיעבד: אם לא בנפרד, מול קשיי השוק המקומי, למה לוותר על האפשרות להציג ביחד את השירים הנהדרים שלהם, וגם להתפרנס יפה מזה?

בגרות היא מילת מפתח ב"נפגשנו". שלושה חברים ותיקים משאירים את האגו בבית, נפגשים לשעה וחצי (ויותר) של מוזיקה בניחותא, עם הרבה התבדחויות (בעיקר מצידו של שמיר, ציניקן שנון ומושחז, שאחראי לקטעי הקישור) וחיוכים, וגם שני נגני ליווי מעולים - כאמיר ברסלר בתופים ועמית הראל בקלידים.

השירים שלהם מעורבבים, אולם הרושם הוא שיש הבחנה יצירתית תמאטית ביניהם. אולארצ'יק אחראי לקלילות, לשירי ההומור, המשובה והדאחקה. "בא לשכונה בחור חדש", "בואי נגיד שאני שלך", "בואי נתחבק (בסלואו צמוד)" (שכתבה חנהגולדברג), "כל דבר קט (מותק)", "היא הולכת בדרכים" ו"נערה במשקפיים" (שכתב יהונתן גפן).

שמיר, שנעזר יותר בכתיבתם של פזמונאים אחרים, הוא איש הרומנטיקה ושירי האהבה: "עברתי רק כדי לראות" (שכתבה אשתו לשעבר אסתָר שמיר), "הידעת את הדרך (אל בית אהובתי)" ו"רוקד לקול הבנות" (של עלי מוהר), "ערב של יום בהיר" (יהונתן גפן) ו"נכון את יפה" (היחיד שהוא כתב גם מלותיו).

ואילו קלפטר הוא האיש החולם, התלוש, החופשי, שנושאיו ורעיונותיו ערטילאים ועדיין ברומם של החיים: "דימיון חופשי", "שיר אהבה בדואי" (שכתב איציק ויינגרטן), "אם אתה בסביבה" (שאריק סיני ביצע לראשונה), "צליל מכוון" ו"האהבה שלי היא לא האהבה שלו" (יהונתן גפן).

קלפטר אגב, נעדר בשנים האחרונות מהופעות של "נפגשנו" , בשל מצבו הבריאותי בתקופה זו, אך לרגל סיבוב העשור הוא שב לשש הופעות (שלוש מאחורינו, נותרו עוד שלוש - בבר'לה, בגבעת ברנר ובזאפה תל אביב). שני עמיתיו נוהגים בו כבוד. אלון בבס, אפרים בחשמלית, מרבים לתמוך את יצחק, ששירתו נסוגה (ב"צליל מכוון" למשל, הוא מעדיף לתת לקהל לשיר. בשביל זה הם באו והוא דווקא מבסוט).

כנגן גיטרה הוא עדיין מכשף. אמנם בישיבה, בכל זאת, שעה וחצי הופעה, אבל אין על הסולו'אים שלו. גם הקהל דומה, מתוך מודעות לתלאות ולקורות אותו, מפרגן במיוחד לקלפטר. מכבד אותו במחיאות כפיים נלהבות ויצחק הנרגש מודה לו שוב ושוב על שהגיע להופעה...

ככלל, כל אחד מהם מבצע את השירים המזוהים עמו והאחרים ממלווים אותו או משתדלים לא להפריע לו. את "בואי נגיד שאני שלך" אולארצ'יק פותח עם ידיים בכיסים. שני בתים רק הראל מנגן. הראל גם פותח את "כל דבר קט", נותן ביטוי לנטיות הג'אזיות של יוצרו, ובהמשך הישר מתפתח לרית'ם'נבלוז מסחרר, וב"נערה במשקפיים" (אותו מבצע אלון עם הגיטרה החשמלית של אפרים) מתכבד הראל בסולו פסנתר משועשע. בשלהי המופע, דווקא שמיר אחראי להתקשחות הסאונד לרוק'נרול. תחילה עם "נכון את יפה", ובסיום האנרגטי והטמפרמנטי של "(כשאני מתנועע) רוקד לקול הבנות".


"נפגשנו" (ניקול דה קסטרו)

דו קרב גיטרות

ואיפה "כוורת"? תשאלו ובצדק. הלהקה מקבלת ביטוי פעמיים. לראשונה באמצע הדרך, כמעט במחצית המופע. קלפטר ושמיר - שני גיטריסטים פנטסטיים  - מובילים את "התמנון האיטר", היצירה האינסטרומנטלית המשלהבת של דני סנדרסון (בסיומה ברסלר מתכבד בסולו תופים), ובעקבותיה שלוש קלאסיקות מוכרות: "פה קבור הכלב" - כשאפרים ואלון משתעשעים באיגיון על חשבון הזיכרון, "היא כל כך יפה" (של סנדרסון וקלפטר) ו"שיעור מולדת" (של מוהר ושמיר) שנשאר נאמן להרמוניות הקוליות של להקת האם.

בשנית, בפרק ההדרנים. "ילד מזדקן" (של אולארצ'יק וסנדרסון) בביצוע יוצא דופן, מעניין וייחודי, של אלון בבס ואפרים בחשמלית. רק שניהם. לכמה רגעים האווירה מתקדרת, והשיר נשמע ממש כמו הספד. ו"יו יה" - איך אפשר  בלעדי השיר שכתבו אולארצ'יק, סנדרסון וקלפטר: אלון מוביל בשירה, אפרים ויצחק מנהלים דו קרב גיטרות, לפני שהראל וברסלר מתקוטטים מהעמדות האחוריות של הקלידים והתופים, וברסלר מנצח במפגן תיפוף מרהיב.

דווקא שיר הנושא, שכתב והלחין יצחק קלפטר, נעדר מההופעה. ואיכשהו חסרונו לא מורגש ולא מפריע. באנו, נפגשנו, שרנו ונהנינו. מאוד.

נפגשנו – אלון אולארצ'יק, אפרים שמיר ויצחק קלפטר. זאפה הרצליה. חמישי 16 ביולי 2015 .