גרעין הרעיון לסיפור הסרט "10% ילדה שלי", לקוח מניסיונו האישי של  אורי בר-און, שזהו סרטו העלילתי הראשון באורך מלא. הוא מספר שלפני כעשור היה לו קשר רומנטי עם אישה שהייתה לה ילדה ממערכת יחסים קודמת. די מהר הוא הבין שעליו ללמוד להסתדר עם הילדה לא פחות מכפי שהוא מסתדר עם אמה.
 
בדברי הבמאי שלו לתקשורת הוא כותב: "לאורך כל ההיסטוריה, עוד מאגדות הילדים, האם החורגת או האב החורג הוצגו ומוצגים באור שלילי, חורשי מזימות, אלימים, רוצים את רעת הילד והנוחות שלהם, מנצלים וחומדי בצע.

"מספיק אפילו להיזכר מהשנה החולפת בסרט 'התבגרות'  שהיה מועמד לאוסקר. די. הגיע הזמן לנפץ את הסטריאוטיפ שעושה עוול למיליוני הורים חורגים ומשפחות חדשות. כי בחיים זה לא ככה. בישראל, זוג אחד מתוך כל שלושה זוגות מתגרש , רובם מתחילים מערכות יחסים חדשות. האם כל ההורים 'החורגים' רשעים?".

מסינדרלה ואילך
 
לא נסחפת קצת באפיון היחס החברתי לאבות החורגים?
 
"יש תחושה שתמיד בסרטים הקשר עם הורים חורגים מסתיים באופן שלילי. גם בסרטים ישראליים מהשנים האחרונות שהוצג בהם הורה חורג, כמו 'פרינסס' או 'הנותנת', שזה מסתיים באונס. אז אני חושב שבמציאות שלנו, שיש כל כך הרבה אנשים שמתגרשים, ויש כל כך הרבה פרק ב', ויש כל כך הרבה קשרים כאלה, מאוד ביאס אותי שאין ייצוג חיובי לזה, מה שיכול להיות.
 
"במציאות יש על הנושא הזה מראש עדיין איזו תווית שלילית. כי כשילדה מקבלת הורה חורג, או בן זוג של אימא, או איך שלא קוראים לזה, מראש היא מצפה שזה יהיה שלילי. כי כך זה הוחדר. כי כל הזמן זה ככה. מ'סינדרלה' ואילך. היה לי חשוב להציג סרט שהוא כמו בחיים, שזה לא חייב להיות ככה. יש ליחסים האלה את המורכבויות שלהם. זה קשה, זה מאתגר, זה מיוחד. אבל זה יכול גם להיות רגיש ואוהב".
 
בסרט ניקו (אודי פרסי) הוא בן זוגה של נועה, שיש לה ילדה בת שבע, פראני (יהלי פרידמן). קיים מתח ביחסים בין ניקו ופראני, וכשהיא מבקשת ממנו שייקח את הילדה מבית הספר ויעסיק אותה כל עוד היא בעבודה, הדבר רק מוסיף שמן למדורה.
 
ניקו מצליח למוסס את התנגדותה של פראני אליו, בין היתר בכך שהוא מציג לה את עולמו. ניקו הוא יוצר קולנוע המנסה למכור לערוץ הספורט סרט דוקומנטרי שצילם על הפועל תל-אביב. במקביל הוא עובד בערבים כמוזג בבר, ופראני מתוודעת למקומות האלה בחייו. שלא במתוכנן יוצא לה גם להכיר את האקסית שלו, מורן (ורד פלדמן), שסרט שלה התקבל לפסטיבל קאן. הקשר המחודש שלה עם ניקו יוצר שוב מתח בינו ובין פראני, שלא לדבר על תגובת אמה. ניקו מצליח להרגיע את הרוחות ומתחיל לצלם סרט על פראני, ברחבי תל-אביב. אבל אז נכנס לתמונה אביה האמיד ונוצר קונפליקט חדש".
 
העתקת את ההתנסות שלך מהחיים לקולנוע?
 
"הסיפור שלי הוא ממש לא הסיפור הזה. אם כי עדיין יש לי בת זוג עם ילדה והקשר שלי עם הילדה מאוד משמעותי לי, וגם לה. היה לי חשוב להציג איזשהו סיפור שמתעסק בקשר כזה, אבל באופן אחר. כי גם כשזה לא מוצג באופן שלילי, זה תמיד אב שנקרע מילדיו או של אם שנקרעת בין זה שהיא צריכה לגדל ילד ובין זה שיש לה בן זוג חדש. רציתי לחרוג מנקודות המבט הרגילות ולספר רק על הקשר הזה. זו הסיבה שהוצאתי את האם והאב מהפריים".
 
זו בכל זאת החלטה אסטרטגית לא מקובלת - לא להראות אותם בכלל על המסך (האם נראית לחצי דקה בסצנה האחרונה, ובתמונת הפתיחה מצולמת מגבה, והאב רק בתמונות סטילס ובסאונד, בקולו של בר-און).
 
"היה לי חשוב להציג רק את הקשר שבין הגבר הצעיר והילדה ולייצר את נקודת ההזדהות של הקהל, שיהיו מחויבים להיות רק בתוך הקשר הזה. זה המרכז וצריכים להזדהות עם אחת משתי הדמויות האלה או עם שתיהן. אם הייתי פותח את זה, אני משער שבאופן טבעי ההזדהות הייתה יכולה להיות עם האם, או עם האב, ולי היה חשוב להתעסק רק בקשר שבין הבחור והילדה ולא ליצור דרמה משפחתית כללית. וגם, אני חושב שבחירות של צמצום חשובות לבמאים ולתסריטאים, כי זה עוזר להתפקס ולעשות דברים יותר מעניינים. אני אוהב למשל את העבודות של ז'ורז' פרק בספרות. אני מאמין שכשיש הגבלה, זה מייצר יצירתיות יותר גדולה".

 "מאחר שזה סרט שעוסק גם בקולנוע – ניקו עושה סרט גם על הילדה, ויש כאן בנוסף לכך את האופן שבו הוא רואה את המציאות – אז זה לאו דווקא המקצוע קולנוע, אלא הקולנוע כדרך חיים וחשיבה. זו דרך לראות את העולם.
 
"זה מה שמחבר בעצם בין ניקו ופראני. הוא מצליח להחדיר לה קצת מראיית העולם שלו, והוא הרי חי קצת בסרט. בעיניי, העובדה שהקולנוע נוכח כאן זה חיובי ומעלה את העניין בדרגה. אתה יכול לדמיין דברים, להסתכל עליהם ולומר שאולי הם קצת אחרת מכפי שהם נראים. דברים מהסוג הזה אני אוהב גם בחיים וגם בקולנוע".
 
מה תרם לנרטיב עניין הקשר של ניקו עם האקסית שלו?
 
"הילדה היא המשמעותית כאן והיה לי חשוב לייצר קונפליקטים שהיא תרגיש אותם. חלק מהעניין בקשר כזה הוא שהשליטה עליו לא תמיד היא בתוכו. כלומר, כיש לך קשר עם ילדה, אם תריב עם אימא שלה, היחסים האלה בבעיה. רציתי להציף גם את הבעייתיות של הקשר, לא רק את זה שהוא יכול להיות מקסים ומעניין. זה קשר שיש בו גם הרבה כאב וחרדת נטישה, משני הצדדים. זה יכול להיגמר תוך רגע, בגלל משהו חיצוני שלא תלוי בהם".




עשרה אחוז ילדה שלי (צילום: יעל לב רם)



"כשאתה מלהק ילד אתה מלהקת גם את המשפחה שלו"
 
הילדה יהלי פרידמן היא תופעת טבע. איך איתרת אותה?          
 
"אני מקווה שחברי האקדמיה יחשבו כך. אני בונה על זה שהיא תרוץ לתפקיד השחקנית הטובה ביותר, והמינימום הוא שתהיה מועמדת. כבר כשליהקתי אותה, לפני ארבע שנים, אמרתי לה שאם היא לא תהייה בחמישייה, אז זה כישלון שלי כבמאי. כשהיא הצטלמה היא הייתה בת קרוב לשמונה ועם סיום הצילומים כבת שמונה וחצי.
 
"היה לי מאוד חשוב לצלם ילדה בגיל הנכון, למרות שאמרו לי שלא כדאי להעמיס על כתפיים של ילדה כל כל צעירה סרט שלם, ושעדיף לקחת מישהי יותר מבוגרת. אבל לא רציתי. מאחר שאני בא מקולנוע דוקומנטרי, הייתה חשובה לי האמינות. יהלי הייתה כוכבת כבר לפני הסרט. בגיל ארבע הייתה לה כבר פינה אצל יצפאן, בתוכנית בערוץ 2, 'שלום אנד גוד איבנינג'. הפינה נקראה 'יהלי ודניאל', והם ראיינו שם פוליטיקאים, וזה היה מצחיק בטירוף. לא הכרתי אותה לפני כן, אבל היא עשתה אודישן מדהים. היום היא כבר בת 12. עבר זמן מאז צילמנו, ב-2011".     
 
היא מגיעה ממשפחה של אמנים?
 
"בהחלט. אימא שלה שחקנית ואביה צלם ועורך שעושה סרטי תדמית. כלומר, שניהם מרקע של עשייה יצירתית. וזה חשוב. כי כשאתה מלהק ילד, אתה מלהק גם את המשפחה שלו. מישהו מההורים היה על הסט כל הזמן, ואלה ימים ארוכים, הרבה שעות. יש למשפחה הזו ניסיון כי גם אחיה הגדול שחקן. הוא שיחק ב'טקסי דרייבר' ובעוד סדרה, אז הם יודעים במה מדובר.
 
"יהלי הייתה מקצוענית גמרי. הגיעה לסט וידעה את כל התסריט בעל פה. עשינו חזרות במשך שלושה-ארבעה חודשים, פעמיים בשבוע. אודי (פרסי) ואני נסענו אליה הביתה ועברנו על התסריט שוב ושוב. כך הצלחנו להגיע בסצנות לדיוק מאוד גבוה. אלא שבגלל שיהלי הייתה ילדה, הכל היה צריך לעבוד כפי שתוכנן. אי אפשר היה לשנות דברים באופן ספונטני".
 
איך בחרת באודי פרסי?
 
"הוא שחקן בשלב הפריצה שלו ומשחק בארבעה פיצ'רים שנראה אותם בקרוב. לפני כן הוא שיחק ב'חדר 514', ופרט לכך לא היו לו תפקידים גדולים. אני חושב שהוא הולך להיות כוכב גדול. בחרתי בו לאחר שעשיתי אודישנים למשהו כמו 80 או 90 שחקנים. האמת היא שלשלב הגמר הוא הגיע יחד עם עוד שני שחקנים מפורסמים, והחלטתי לבחור בו ראשית כי הוא שחקן מדהים ולא פחות חשוב מכך שיהיה כמו ניקו, וכמוני. כלומר, בשלב שבו אנחנו מתוודעים לציבור.
 
"לא רציתי מישהו שיהיה מוכר ומזוהה כבר מהרבה דברים אחרים. לא בא לי משהו נוסח 'רוברט דה נירו משחק תפקיד'. אודי הוא פשוט ניקו. העבודה איתו הייתה ממש כיפית, הוא שחקן נשמה, אדם שהשקיע את כל כולו בפרויקט הזה. יום הצילום האחרון איתו היה ב-2013, ובתוך כדי הצילומים המשחק שלו השתפר. הוא מדהים. הכוכב הבא בעיניי".

אודי פרסי ויהלי פרידמן, עשרה אחוז ילדה שלי (צילום: יעל לב רם)



מכירה מוקדמת של כרטיסים  
 
"10% ילדה שלי" הוא סרט עצמאי, בתקציב סופי של כ-400 אלף שקל, המתמודד על פרס אופיר בקטגוריית הפרינג'. "התחלתי לכתוב כבר ב-2006, התחלנו לצלם ב-2011. זה כאילו פרויקט חיים. הוא אמנם דל תקציב, אבל לשמחתי הרבה לא כל כך רואים את זה. השקענו הרבה עבודה קשה שהוא ייראה כך. לא ויתרנו על כלום. אז אנחנו אמנם מתמודדים בפרינג', כי כך הוא נעשה, אבל מקווים שהסרט יקבל את המקום שלו ככל סרט ישראלי רגיל".
 
גם גייסתם כסף מהציבור.
 
"לטובת שלב ההפצה, פתחנו קמפיין באתר Jumpstarter, כשהרעיון היה  מכירה מוקדמת של כרטיסים במחיר מוזל, ועוד מתנות, כדי לתמוך בהפצה של הסרט. תאריך היציאה הזה נקבע בגלל כל מיני אילוצים, וגיוס המשאבים נעשה כדי לפרסם את הסרט ושהוא לא יירד אחרי שבוע אחד. בינתיים זה הוכיח את עצמו.

"פרסמנו מודעות ב'7 לילות', שלפני כן לא היה לנו כסף בשביל זה, וגם המכירה המוקדמת, לסינמטק תל-אביב, הוכיחה את עצמה ובינתיים האולמות בתל-אביב מפוצצים. הסרט מוקרן גם ביס פלאנט, גלובוס מקס ובמקומות אחרים. 11 בתי קולנוע בסך הכל".
 
צילמת בהמון לוקיישנים תל-אביביים מזוהים. זה סרט תל-אביבי.
 
"ברור. זה סרט תל-אביבי. אני תל-אביבי ואני אוהב את תל-אביב והיה ברור שאצלם רק בתל-אביב. היה מישהו שאמר לי, בוא נעביר את ההפקה לירושלים ונקבל אולי כסף מהמיזם שם, אבל לא הסכמתי. הרגשות שלי הם בתל-אביב. אבל יש בסרט גם לוקיישנים פחות שכיחים, שבהם תל-אביב נראית קצת אחרת. היה לי חשוב להראות את הישן ואת החדש".

אורי בר און (צילום: יעל לב רם)



סופר שהפך לסרסור ושתיין
  
בר-און, 40, יליד ארה"ב, הוא תסריטאי, במאי, מרצה לקולנוע ב"מנשר" ובמרכז הבינתחומי בהרצליה ויזם תרבות.  הוא בעל תואר ראשון בספרות כללית ומנהל עסקים ותואר שני בקולנוע וטלוויזיה, מאוניברסיטת תל-אביב. מאז 2002 הוא פעיל בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע בארץ כבמאי ותסריטאי. סרטיו השתתפו בפסטיבלים ברחבי העולם, בהם סאנדנס וטרייבקה, זכו בפרסים ושודרו בערוצי טלוויזיה בארץ ובחו"ל.
 
בר-און שימש כתסריטאי פיתוח עלילות וכתסריטאי ראשי בסדרות "מתים לרגע" ו"האלופה 3", כתב וביים סרטים עבור הערוץ הצרפתי-גרמני "ארטה",  ביים שני סרטים דוקומנטריים באורך מלא, "52-50", ו"המלך לאטי הראשון" ועוד שישה סרטים קצרים, בהם "72 בתולות", "נשיקה היא נשיקה" ו"שיר אהבה אחר". הוא גם נמנה עם יזמי "קיפוד - מקום לקולנוע ישראלי", מיזם בהתהוות שיקדם את הקשר בין הקהל לקולנוע הישראלי.
 
יש כבר מחשבות על הסרט הבא?
 
"התסריט שלו, 'ג'יימס דין בתל-אביב', הוא בתוך המעבדה של פסטיבל טורינו.  זה סרט תקופתי, המתרחש בסוף שנות ה-50, מה שיצריך תקציב גדול. קרן הקולנוע הישראלי נתנה תקציב פיתוח ובפסטיבל טורינו יהיה בנובמבר פיץ' למפיקים פוטנציאליים מרחבי העולם. נראה מה יהיה.
 
"התסריט מבוסס על סיפור אמיתי אודות סופר פולני נודע בשם מארק חלאסקו, שהוגלה ממדינתו בסוף שנות ה-50 ומצא את עצמו בתל-אביב, אף שאינו יהודי. הוא לא הצליח לכתוב מילה כאן. התברר לו שהוא לא מסוגל ליצור מחוץ למולדתו. הסרט עוסק בהידרדרותו. הוא הגיע כסלבריטי, כשהכותרת הראשית ב'מעריב' באותו יום הייתה על דבר הגיעו.
 
"הוא בא לשבועיים, נשאר שנתיים, התדרדר והפך לסרסור זונות ושתיין, ואף בילה בכלא. זה למעשה גם הסיפור של המערב הפרוע של יוצאי השואה בסוף שנות ה-50 בתל-אביב. חלאסקו אמנם לא היה יהודי, אבל התחבר ליוצאי שואה שהפכו פושעים, ושהאידיאולוגיה הציונית לא הייתה מרכז חייהם. זה משהו שמאוד חסר בעיניי בתיעוד של התקופה ההיא".