הצפיה ב"איימי" סרטו של אסיף קפדיה (שביים גם את הסרט התיעודי המוערך "סנה", אודות נהג המרוצים האגדי) היא כדהירה ארורה ברכבת הרים. רגע אחד את נוסקת מעלה, נישאת על גלי קולה העצום של איימי ווינהאוס, ורגע אחר טובעת מטה במצולות הים השחור שבתוכה. יצאתי ממנו מטולטלת, ובתחושת עצבות כבדה.

כך שאין ספק ש"איימי" מרתק, וחודר פנימה. יש לו גם ערך עיתונאי, בהצבעה אמיצה על האשמים במותה, והוא אינו לוקה במחלה הסגנונית, ממנה סובלים סרטים תיעודיים רבים, הנראים כמו כתבה מצולמת, ולא כמו סרט קולנוע.

ברית נשמות פצועות

חציו הראשון של "איימי" - נהדר. הוא שובר את כל מה שידענו עליה מרחוק: ג'אנקית כחושה שלא הייתה בה מספיק משמעת או רצינות כדי לעמוד בדרישות המקצוע. בפתיחת הסרט היא בת 16. נערה מלאת חיים ועוצמה, עגלגלה, בעלת חוש הומור אדיר, פלאית וכובשת.

התיעוד בפרק זה לקוח מחומרים ביתיים. כמו גם בסרט על קורט קוביין, "מונטאז' של תסכול",  הארכיונים הביתיים, הם מקור העוצמה של הסרט. אלו חומרים חובבניים, שצולמו ללא כוונה מכוונת - מישהו תפס מצלמה ביתית, מתוך שעשוע, והתחיל לצלם. התיעוד החובבני, שאחר כך נאסף בפינצטה על ידי הבמאי משלל מקורות שונים, מייצרים את התחושה החזקה ביותר של אותנטיות.

עוד השכיל קפדיה לא להשתמש ב"ראשים מדברים". הריאיונות המסודרים מופיעים כקול בלבד, ומונחים על תמונות סטילס וקטעי וידאו. מלבד ריאיונות קפדיה משתמש בפסקול במגוון נוסף של מקורות לא צפויים, למשל הודעות שהשאירה איימי במזכירות אלקטרוניות של חברים. אלו נהדרות במיוחד ומפתיעה עוד יותר העובדה שנשתמרו.

החלקים המעניינים קולנועית הם אלו בהם נעשה חיבור יצירתי בין הקול לתמונה. למשל בסיפור הפרידה הראשונה מבעלה בלייק סיביל-פלדר, הבמאי בחר תמונת סטיל שצולמה בחשיכה. בזמן הצילום נעשה שימוש בפונקציית "ראיית לילה" שהפך את הצבעוניות לשחורה- ירוקה. הצילום המבהיל הזה של איימי, דוממת ירוקה באפלה, עיניה בוהקות כשל ינשוף, הוקפא על המסך לזמן שנדמה כנצח, וברקע נשמע קולו של אחד מחבריה, מספר על התרסקותה עקב הפרידה.

ישנם עוד מקומות בהם העבודה עם תמונות סטילס מרשימה. למשל ההתאהבות בבלייק. זו מומחשת ברצף צילומים מצהריים אחד של בילוי בפארק. מהלבוש המוזנח, השיער המלוכלך, הרזון החולני – של שניהם, ניכר שמדובר בשתי נשמות אבודות הכורתות ביניהן ברית של נשמות פצועות.

                       


איימי (צילום: יחסי ציבור)

החיות שטרפו אותה חיה

בחלקו האחרון  של הסרט, הרגשתי  חוסר נוחות עם בחירות הבמאי. לטעמי, החלק שבו מסופר על מותה, והימים שלפניו, אינו מכבד את זכרה, והיה מיותר לחלוטין. בכך קפדיה חטא כלפיה, בדיוק כמו שהתקשורת הבריטית - המוצגת על ידו כאשמה במותה – חטאה כלפיה.

צילומי הסטילס האחרונים, האיומים, הנראים על מסך, כשאיימי בשיא רזונה וחיוורונה, משרתים את הצורך בהקצנה. אולי גם אלו תמונות נדירות שלא נראו מעולם, אך מן הנורא הזה ראינו מספיק קודם לכן. מיותר. מעבר לכך עדיף היה לסיים לפני מותה - אולי אפילו בדואט שהקליטה עם זמר הג'אז האגדי טוני בנט – כדי שהזיכרון האחרון שלנו ממנה, לפני פרידה, יהיה של חיים ויצירה. 

ההשוואה לסרט על קוביין היא בלתי נמנעת. שם, החליט הבמאי להשאירו חי, ובנוסף להעניק משקל כבד יותר ליצירה של קוביין מאשר לנטייה להרס עצמי.

בחלק זה של הסרט  גם משתלטים קטעי הארכיון המקצועיים, של התקשורת, קטעים שצולמו בעידן ה-HD. כשם שרזולוציית ה-HD חדה ופוגענית מדי,  כך גם האנשים המקיפים אותה בעת הזו. אביה ומנהליה תאבי הבצע, והפפרצי של הצהובונים הבריטיים, הם החיות שטרפו אותה חיה.