ההתרגשות מתחילה אצלנו כבר כשאנחנו שומעות את צלילי כיוון התזמורת, אליהם התוודענו בהפקה הקודמת מבית ההפקה של עודד פלדמן  - "צלילי המוזיקה". אז תהתה הקטנה למה התזמורת מזייפת קצת לפני שמתחילה ההצגה, היום, כשהיא כבר גדולה בת תשע ובעלת ניסיון, היא מבינה שצלילי כיוון הכלים מעידים על כך שבמופע שלפנינו תזמורת חיה, וההתרגשות, כאמור, גואה.

"המלך ואני" הוא "אחד ממחזות הזמר הקלאסיים", מספרת לנו התכנייה, "של צמד היוצרים רוג'רס והמרשטיין",  מה שמבטיח לנו מוזיקה מצוינת, וזו נהנית מביצועים יפהפיים של הסימפונט רעננה, בניצוחו של דניאל שוורצמן.

סרטי וולט דיסני קמים לתחייה

סיפורה של אנה ליאונאוונס, אלמנה אנגליה המגיעה לסיאם, הלא היא תאילנד, כדי ללמד את 67 ילדיו של מלך סיאם אנגלית ולימודים מערביים כאלה ואחרים, הוא עוד חוליה בשרשרת המחברת בין סיפורי הילדות שלי לבין אלה של בתי. אם כי הזיכרון, כידוע, מתעתע, וכשניחשף בהמשך למסרים המובאים במחזה, עולות אצלי השאלות על עד כמה מדובר באמת בסיפור לילדים, ולא במחזה למבוגרים.

הפורמט המחזמרי הפך בשנים האחרונות, להפתעתי, לאחד המועדפים עליי בתיאטרון - שהולך ומאבד מזכות הקיום שלו במאבק מול הבמות האחרות שמספרות סיפור, כמו הטלוויזיה והקולנוע - וכיום הוא הופך לאחת הסיבות היחידות, מבחינתי, לצאת מהבית, ולזכות לחוויה שמעזה להתהדר בתואר "גדולה מהחיים".

בחוויה מסוג זה מקבלת הבמה התיאטרונית צידוק מלא לקיומה, ואנשי ההפקה הולכים עם האג'נדה הזו עד הסוף, כשהם מביאים מחזמר בן שעתיים וחצי (כולל הפסקה), על כל מה שכלול בכך: ליהוק מקצועני מהליגה הראשונה, ובראשו במאי כצדי צרפתי וכוכבים כמו איציק כהן וגלית גיאת שמאיישים את התפקידים הראשיים של אנה ושל המלך, תרגום של דן אלמגור, תלבושות יפהפיות ותפאורה. ברגעים מסוימים הופכים כל אלה  יחד לעוצרי נשימה כשהם מיישרים קו עם סרטי וולט דיסני שנדמה שקמים לתחייה מול עינינו על הבמה, רקדנים מקצועיים, תזמורת חיה כאמור וכמובן, המוזיקה העל-זמנית של המחזמר המקורי.

הזמרים מצוינים, אם כי לא תמיד הם קולעים לטעם המוזיקלי המאפיין את המשפחה הספציפית שלי, כמו שאומרת הקטנה בבגרות ראויה לשבח: "יש כמה זמרים וזמרות שאני מאוד אוהבת את השירה שלהם ולא את הסגנון כי הם שרים כמו זמרי אופרה ואני לא אוהבת את זה, אבל הם מצוינים".

עוד יצוינו לטובה הילדים המשתתפים במחזה, שחלק ניכר מהם הם גונבי הצגה אמיתיים, מהסוג שדובר עליו פעם, ו"פעם" זו די מילת מפתח ב"המלך ואני", שכן הוא משתייך לז'אנר האולד-סקול מיינסטרים במובן הטוב של המילה. 
  




המלך ואני (צילום: דניאל קמינסקי)

נקודות תורפה

לצד רשימת הזכויות שהופכות את "המלך ואני" לחוויה גרנדיוזית ומתגמלת, ניתן לציין גם כמה נקודות תורפה, שמקשות על התיווך בין הסיפור לבין הקהל הישראלי. ראשית, שעתיים וחצי (כולל הפסקה) הן זמן ארוך במיוחד, שצריך למלא אותו במאה ומשהו דקות שבהן כל תמונה היא בלתי נמנעת, כדי לא להגיע לרגעים שמותחים קצת את סבלנותו של הקהל. את המחזה שלפנינו ניתן היה בשקט לקצר בכחצי שעה, ולהגיע לתוצאה מעט יותר מהודקת.

החלק הראשון של "המלך ואני" סובל מבלגן תוכני מסוים שמקשה על הגמישות והווירטואוזיות הבימתית שמצופה מחוקי הז'אנר, ואלה מסתדרים ונכנסים למקומם הנכון רק כשמגיע השיר "טוב שנפגשנו", בערך בתחילת השליש השני של המחזמר. 

מאותו רגע, זורם המחזמר כמו מכונה משומנת היטב, ואני משערת שזה עניין של זמן והצגות הרצה עד שימצאו את המינון הנכון בין החומרים כך שהנסיעה המחזמרית תהיה מושלמת כבר מתחילתו של המופע.

מהרגע שהדברים נכנסים לגרוב הנכון, מועצמות האיכויות והנוכחות של כהן וגיאת, שנדמה, לפעמים, שלא באות מספיק לידי ניצול וביטוי בחלקה הראשון של ההצגה. לשניהם, כך נדמה, יש הרבה יותר מה לתת, גם מבחינת יכולת וגם ברמת הכריזמה, כפי שקורה בתמונת "בוא, נרקוד?" היפהפייה, למשל, ואלה לא מנוצלים מספיק על הבמה.

 
המלך ואני (צילום: דניאל קמינסקי)

מבחינת התכנים מביא המחזה אל הבמה דברים שחלקם כבר לא על הפרק בעולם ההווה, וחלקם פחות מוכרים לעולם הילדים, כמו מעמד האשה - שסובלת פה מנחיתות איומה הקשורה לתקופה שעליה נכתב המחזה, ההתנשאות של עולם המערב על עולם המזרח, יחסי הכוחות בין גברים לנשים, או רפרנסים כמו "אוהל הדוד תום" שלא אומרים דבר לילדי שנות האלפיים, ולצדם נושאים שמדברים אליהם היטב, כמו השאלה האם מלך באמת יודע הכל מעצם היותו מלך, או שגם הוא צריך לפעמים להיכנס לתפקיד התלמיד ולהודות בכך שאינו מבין בכל דבר.

מצד שני – וכאן מגיע ספוילר - בסצנת הסיום בה נפרדנו ממלך סיאם הגוסס, גם אני וגם בת התשע מוצאות את עצמנו מזילות דמעה, ואני מתנצלת בפני הקטנה, כי הבטחתי לה שאני מביאה אותה להצגה בלי בכי – ככה שמה שצריך לעבוד פה, אכן עובד.

ומצד קהל הילדים, הנה דברי בת התשע, כפי שהיא מקלידה אותם בעצמה: "אני אוהבת מאוד את הסגנון וההשקעה והתזמורת האמיתית. כשהם הביאו את התזמורת חשבתי שזה השיא, אבל אחרי שראיתי את התלבושות והתסרוקות והתפאורה הבנתי שזו פשוט הצגה ברמה אחרת.

"השירים יפים, אבל אני לא אוהבת את הזמרים והזמרות כי הם שרים כמו זמרי אופרה ואני לא אוהבת את זה במקרה הזה, אבל אני אוהבת את גלית גיאת ואת איך שהיא שרה ואני גם אוהבת את איך שהבנים שרים ואיך שהם לא מפחדים ומתביישים לשיר ולשחק. ומלך סיאם אוהב להגיד מילים מאוד מאוד מסוימות". 
    

מוזיקה: ריצ'רד רוג'רס. תמליל ושירים: אוסקר המרשטיין . כוריאוגרפיה מקורית: ג'רום רובינס. במאי:  צדי צרפתי. תרגום: דן אלמגור. כוריאוגרפיה:  עוז מורג. ניהול מוזיקלי וניצוח: דניאל שוורצמן. עיצוב תפאורה: במבי פרידמן. עיצוב תלבושות: אלה קולסניק. עוזר במאי:חיים פיליבה .משתתפים: גלית גיאת, איציק כהן, מונא חוה, ניר שיבר, גלי הראל, עוז ניסן ועוד.  




המלך ואני (צילום: דניאל קמינסקי)

"המלך ואני", עודד פלדמן אמנות ותקשורת בע"מ", 7 באוגוסט 2015  אולם סמולרש אוניברסיטת תל אביב.