אופיר לובל, במאי "מה כבר יכול לקרות?!", לא מתכוון להתנצל על כך שעשה סרט דאחקות מסחרי. אני אומר לו שצפיתי בו בהקרנה של האקדמיה לקולנוע ושלדעתי לא פלא שהוא לא נבחר לחמישייה הסופית.
 
"זה ברור", הוא אומר. "חברי האקדמיה זה לא קהל שפניתי אליו מלכתחילה. הקרנת אקדמיה זה לא נחשב. אתה צריך להתיישב באחד מימי השבוע בסינמה סיטי ותרגיש כמו במופע סטנד-אפ. 150-100 איש שואגים מבכי וצוחקים. זה משהו אחר".

"אני עוסק באסקפיזם"
 
כבמאי המערכונים של "ארץ נהדרת", המודל שלך היה "זוהי סדום" (ואני בהחלט מאחל לך להגיע לאותו מספר צופים)?
 
"לא היה לי מודל. היה לי רצון לעשות משהו שמצד אחד הגיע מהבמות, מהנונסנס ומהמערכונים. מצד שני, היה לי רצון לעשות סרט מאוד מצחיק וכיפי, שיצליח לתרגם את עולם הסטנד-אפ לקולנוע. בלי שום יומרות להביא הרבה צופים או משהו אחר. כמובן שזה תמיד בראש, אבל זה לא עמד בטופ של סדר העדיפויות שלי.
 
"אולי זה נשמע קצת קלישאי, אבל בכל מה שאני עושה, והעובדה שאני מתעסק בהומור, המטרה היא לעשות טוב לאנשים, לשעה-שעתיים, כמה שאפשר. אני עוסק באסקפיזם".
 
ב"מה כבר יכול לקרות?!" ליאור דובדבני ואילן קובץ' (בתור עצמם) הם רווקים בני 30 החולקים דירה. כתפרנים קבועים הם מנסים לבדוק איך לשלם את חובותיהם. למזלם, באחד הערבים הם מגלים במבצע פרסים של חברת משקאות את פקק הבקבוק המיוחל שיזכה אותם במיליון ש"ח. עליהם רק להמתין עד לבוקר המחרת כדי לגשת למשרדי החברה ולפדות את המיליון.

אלא שהשניים לא מתאפקים ויוצאים מהבית, וכך הם נתקלים בפקח עירייה קפדן וחמדן, פרנקו (רמי הויברגר), שכבר התעלק עליהם כשעשו תאונה. הוא קולט שבידיהם "אוצר" וחייב לשים ידו עליו. הם פוצחים במנוסה  שתוביל אותם לסדרת הרפתקאות מוטרפות, בהן ייקלעו, בין היתר, למסיבת טראנס של הראפר MC מיכה (עופר שכטר), יגיעו לנוכל-קומבינטור אלביס (גורי אלפי), יתוודעו לחבורה תימהונית המשחזרת בלייב את הרפתקאות "שר הטבעות" ויחוו רגעים מסמרי שיער במדבר.

מה כבר יכול לקרות?! (צילום: אפרת לובל)

חוק המאמץ המזערי
 
מאחורי לובל, 39, שלל תחנות קומיות: הוא השתתף בתוכנית "דומינו", היה חבר בשלישיית "פרוזאק", כתב וביים, בין היתר, את "צחוק מעבודה" ו"אמא מחליפה" את שתי העונות של הסדרה "דובדבני וקובץ'" והוא גם במאי המערכונים של "ארץ נהדרת".    
 
סיפרת שכבר בגיל 11, בעקבות צפייה בסרט איכות והרצאה של במאי שהגיע לקיבוצך יד מרדכי, הבנת שאתה רוצה להיות במאי קולנוע. אבל הרעיון באמת היה להתחיל במגרש הביתי, באזור הנוחות שלך?
 
"אתה מתחיל במקום שאתה יודע ומכיר אותו. כשאתה נכנס לבריכה, אתה לא מתחיל ישר מפרפר. אתה מתחיל מהתנועות הבסיסיות שאתה יודע, מהמקום שאתה בטוח בו, ומנסה לעשות את הדבר שאתה יודע לעשות הכי טוב, אבל יותר בגדול. זה נראה לי הכי טבעי והגיוני לתרגם את החזון שלי על קומדיה – לקולנוע. את מה שעשיתי שנים, כולל ב'ארץ נהדרת', אבל על המסך הגדול".
 
הצלחת לצאת מתבנית המערכונים שאתה רגיל לפעול בה וליצור סיפור מגובש וזורם מההתחלה ועד הסוף.
 
"היה לי חשוב מאוד להגיע למקום הזה. אולי קל לכל אחד מאיתנו לכתוב רגעים מצחיקים, אבל אף אחד מאיתנו לא תסריטאי ולא התנסינו עדיין בכתיבה לקולנוע. היה לי חשוב מאוד בזמן כתיבת התסריט לנסות ולהסתכל עליו בצורה אובייקטיבית ומפרספקטיבה רחבה, ולראות האם באמת יש שם סיפור אחד רחב יריעה שראוי להיות סרט, ולא אוסף של סצנות מצחיקות.
 
"יש שיגידו שזה אוסף של סצנות מצחיקות עם קו עלילה קליל, ויש שכן יראו את קו העלילה הארוך וגם את העומק הפסיכולוגי ואת המסרים שמאחורי ההומור והבדיחות. אני מאמין שאנשים מרגישים, אם לא ישירות אז בתת המודע, שאנחנו מדברים על חברות, אחווה, נאמנות, רדיפת בצע ובחירות בקריירה. ומתארים מסע התבגרות שקורה במהלך לילה אחד".
 
העבודה עם דובדבני וקובץ' הייתה שונה בסרט מהדינמיקה שהתפתחה ביניכם בעת העבודה על הסדרה?
 
"לא. וזה היה נורא כיף, כי כל הדברים עבדו על בסיס חוק המאמץ המזערי. הכל בא ממש בקלות ובזרימה. זה צריך לבוא ממקום טבעי, מרגע שקורה, מאינטואיציה, פחות מחשיבה. וכמו שעשינו את הסדרה בכיף, בקלות וביצירתיות, כך גם עשינו את הסרט. הוא מתבסס על הניסיון שצברנו.
 
"כתבנו את התסריט יחד, במשך לילות ארוכים של ישיבות אינסופיות, צחוקים,  ניסיונות, תכנונים ומחיקות, והכל יחד ובשותפות עם שראל פיטרמן, שהוא קומיקאי נהדר. זה היה אנסמבל של קומיקאים שיצר יחד סרט. לכל מי שהשתתף בפרויקט והוא קומיקאי בעצמו, בכלל זה רמי הויברגר ועופר שכטר, נתתי כבמאי להביא את עצמם, לאו דווקא להיצמד לטקסט, אלא לאינטואיציה הקומית, ולכן גם ליהקנו קומיקאים מלידה, מה שנקרא".



מה כבר יכול לקרות?! (צילום: אפרת לובל)

מתגנב להקרנות בסינמה סיטי
 
לא מעט סצנות בסרט מצוידות בהרבה דמיון ומעוף, ברמה הוויזואלית. קצת מפתיע בהתייחס לבמאי של פעם ראשונה.
 
"מעולם לא למדתי קולנוע, דווקא למדתי משחק, אבל ראיתי המון סרטים, כי מאוד אהבתי קולנוע וכנראה שיש לי איזה חוש לזה. לימדתי את עצמי ובעיקר קבעתי לעצמי סטנדרטים מאוד גבוהים לעמוד בהם, כדי לעשות קולנוע באומץ. כזה שאני רוצה לראות. אז השתדלתי להפתיע את עצמי, להפתיע את הצופה, לפתוח את התמונות, ונראה לי שזה הצליח ושזה סרט מאוד כיפי, שכל הזמן מביא לך צבעים ורבדים חדשים. זו חגיגה לצופים וזה מה שקולנוע אמור להיות, לדעתי. בטח קולנוע מהסוג הזה, קראוד פליזר, סרט שקהל נהנה ממנו ושכל רגע הוא זורק אותו למקום חדש".
 
קהל צעיר ברובו המכריע.
 
"לא כיוונתי לקהל יעד. פשוט יצרתי את מה שנראה לי כיפי ומצחיק ומאפשר לאנשים ליהנות ממנו. אני יכול להגיד שההקרנות מפוצצות באנשים בני 60 ובילדים בני 10. זה בדיוק הסרט שאליו האבא הולך עם הילדים שלו והסבא עם הנכדים שלו. וכולם נהנים. זה פשוט מדהים לראות את טווח הגילאים. כל אחד מוצא בו משהו. הוורסטיליות של ההומור שם אדירה. יש שם בדיחות למבוגרים וכאלה לצעירים.
 
"הופתעתי לגלות את מנעד הגילאים של אלה שמגיעים לסרט. אני מתגנב להקרנות בסינמה סיטי ומתמוגג לראות אנשים צוחקים, מבוגרים וצעירים. זה מחמם את הלב. יותר מרגש מכל דבר אחר. הייתי בפרמיירה ובאירועי תקשורת אחרים, שבהם טופחים לך על האגו, אבל שום דבר לא מרגש יותר מאשר לראות בהקרנות אנשים שאני לא מכיר צוחקים בסרט ומדברים עליו. אני כל הזמן רואה ילדים שיוצאים מהצפייה ואומרים שהם חייבים לבוא אליו עוד פעם, עם חברים".
 
מהם מבחינתך העקרונות של סרט קומי טוב?
 
"הבסיס של הקומדיה הוא רגש, אבל הניצחון שלה הוא במתמטיקה. אתה עובד מתוך אינטואיציה, אבל אתה חייב להיות מדויק. זו משוואה של שני משתנים, שאם שניהם עובדים - זה מצחיק. אם הקהל צוחק בסוף הפאנץ', אז עבד לנו. ואם לא, אז נכשלנו. אני חושב שברוב המקומות בסרט זה עבד. יש מקומות שזה לא קרה וזה הפתיע אותנו. בסופו של דבר, זה ניסוי ותהייה. אין לי ספק שבסרט הבא נהייה חכמים יותר ושבסרט שלאחר מכן נהייה עוד יותר חכמים".




אופיר לובל (צילום: יח"צ)

"אין כמו פופקורן, קולה ושעה וחצי של צחוק"
 
לא למדת קולנוע אלא משחק (בבית צבי). לרוב, לשחקן יש תשוקה לעלות על במה ולהופיע מול מצלמה. חלק מהשחקנים מנסים כוחם בבימוי מאוחר יותר. במקרה שלך, איבדת לגמרי את השחקן, לטובת הבמאי.
 
"הלכתי ללמוד משחק כבר בידיעה שבסוף אני אהיה במאי. גם בהתנסויות השונות שהיו לי, במוזיקה, ב'פרוזאק', כל אלה היו תחנות בדרך להגשמה המלאה של התפקיד שאני אמור למלא – להיות במאי. לא היה קשה לי לוותר על העמידה מול המצלמה. להפך. זה בא לי מאוד טבעי ומאוד נוח. אני חושב שכל אחד קיבל איזו מתנה בחיים, ואו שהוא מגלה אותה או ממשיך לחפש. אם למדתי או לא זה לא משנה. למדתי תוך כדי עשייה. זו הדרך הכי טובה".
 
בקריירה שלך בטלוויזיה ובאקורד הראשון בקולנוע יש רק קומדיות. יש מצב שתעשה גם דרמה?
 
"בוודאי. עשיתי כבר בטלוויזיה פיילוטים לדרמות. אני חושב שיותר קל לעבור מקומדיה לדרמה, מאשר להפך. והדברים אמורים גם לגבי שחקנים. אלה שעושים בעיקר תפקידים דרמטיים לא בהכרח יכולים לעשות קומדיות, ואילו לשחקנים קומיים יותר קל לבצע גם תפקידים דרמטיים".
 
אתה שותף להערכה שבשנים האחרונות הקומדיה קפצה מדרגה כאן ושהקהל גילה אותה מחדש?
 
"אני חושב שבעיקר המפיצים גילו אותה מחדש. במשך הרבה שנים הקומדיה הייתה ז'אנר שלא קיבל כל כך חשיפה ולא הייתה לו תמיכה של קרנות. קטונתי מלהעיד על התהליכים שהקולנוע עובר, אבל הייתה תקופה שהוא גילה את הפסטיבלים, היוקרה והפרסים בחו"ל, והכל כוון לסרטים מאוד כבדים, בעלי ערך אמנותי. קולנוען העדיף לעשות סרטים שיזכו אותו בפרסים ובהוקרה, יותר מאשר לעשות סרטים שהקהל פשוט ייהנה לראות אותם בקולנוע.
 
"בשנים האחרונות הבינו שיש לזה מקום חשוב, והנה עושים את זה והדבר מוכיח את עצמו ואנשים נהנים מזה. בטח במציאות ובמדינה המופרעת שלנו, אין כמו פופקורן, קולה ושעה וחצי של צחוק. אז יש היום הבנה שלא צריך רק דרמות כבדות על הקיום הישראלי, שזה דבר חשוב כשעצמו, אלא הגיע הזמן לתת לאנשים גם לצחוק על החיים שלנו. ואפשר לראות שזה עובד טוב גם בטלוויזיה. אלמנט הבידור הוא חלק בלתי נפרד מכל תרבות, ולכן הוא חוזר בגדול, וגם לקולנוע הישראלי".
 
כאחד שעשה המון טלוויזיה ורק סרט אחד, באמת יש פער גדול בעשייה בין שני המדיומים?
 
"לשמחתי, קיבלתי את בית הספר הטוב ביותר לטלוויזיה ולקומדיה, וזה 'ארץ נהדרת'. ואני מדבר על רמת המקצוענות, הדרישה, העמידה על פרטים, איכות האנשים והגימור בכל מחלקה שבה אתה עובד. מהתוכן ועד המשחק וההפקה. בית הספר הזה הכין אותי לכל דבר.
 
"נכון שסרט זה ראייה אחרת, מרחבית יותר, של משהו מאוד גדול, אבל אני מתייחס לאמנות הזו באהבה, ברצון טוב ובלי אגו, ועם רצון לעשות טוב לאחרים. ואז אתה מקבל בחזרה פי שתיים, והכל מסתדר ועובד יופי. זה היה סוג של קפיצת מדרגה מתבקשת עבורי, ועמדתי בה בגבורה ובכיף. לא היה קל לכל אורך הדרך. היה מאתגר. אבל זה לימד אותי המון, וברור שכשאבוא לעשות סרט נוסף, אגיע עם הרבה יותר ניסיון ואעשה אותו טוב יותר ממה שעשיתי את הסרט הראשון".



מה כבר יכול לקרות?!  מאחורי הקלעים (צילום: יח"צ)

"האנשים האלה רעבים בדיוק כמו בעונה הראשונה"
 
העבודה ב"ארץ נהדרת" היא עבורך הגשמת חלום.
 
"במשך הרבה שנים רציתי להגיע ל'ארץ נהדרת' ולכן עבדתי קשה כדי להוכיח את עצמי, לצבור ניסיון ולהיות מוכן לרגע הזה. וכשזה קרה, זה היה בגדול ונפתחה בפניי דלת אדירה ב'קשת', ובכלל ב'ארץ נהדרת'. וכשאתה משקיע, נותן את כל כולך ומשתדל להתחדש, ולא חשוב איזה מערכון טוב עשית, אתה מתחיל כל יום מחדש במטרה להוכיח את עצמך, לקחת אחריות, לצאת לשטח ולהביא את המערכון הכי טוב שעשית עד היום. וכשאתה עומד בזה ומציב לעצמך סטנדרטים, זה עובד ומעריכים את זה.
 
"מולי שגב נותן לי חופש אינסופי ומאמין בי, וכך גם כל המערכת, וזה גורם לי לרצות להשקיע ולעשות מעבר.  הסוד ליצירה הוא גם לחשוב מחוץ לקופסה ולא לחזור על מה שכבר עשית. אני עובד בתכנית כבר שלוש עונות ומאחל לעצמי שאעבוד בה כמה שיותר שנים".
 
איך אתם מצליחים להתחדש, להתרענן ולהביא דברים מקוריים?
 
"זה משהו שטבוע בדי.אן.איי של התוכנית ושל היוצרים. למרות שנמצאים בעונה ה-12 כבר, יש בתוכנית אנשים כל כך מוכשרים שמודעים לצורך לא לחזור על אותה בדיחה ועל אותו מנגנון. והאנשים האלה רעבים בדיוק כמו בעונה הראשונה.
 
"אני עובד עכשיו עם רבקה מיכאלי ושאלתי אותה: איך את מחזיקה קריירה ארוכת שנים ומצליחה כל כך? היא אמרה לי שהיא קמה כל בוקר כאילו זה היום הראשון שלה במקצוע. עם רעב אינסופי ורצון ליצור דברים חדשים ועוד דמות ועוד סדרה ועוד סיטואציה. היא אמרה לי: 'אני עדיין מסתובבת עם התחושה שיום אחד וודי אלן יגלה אותי. אז עד אז, אני חייבת להוכיח את עצמי ולעשות עוד ועוד'".
 
מתבשל אצלך עוד תסריט, או שאתה נח על זרי הדפנה של "מה כבר יכול לקרות?!"?
 
"אני לא יודע לנוח על זרי הדפנה. אני רעב. מתבשל יותר מתסריט אחד. לשמחתי מצאתי עוד בית גדול מאוד, משפחת 'יונייטד קינג'. משה אדרי הבטיח לי שהרומן בינינו יימשך שנים ארוכות. אני שמח שמצאתי עוד מקום שמאמין בי ומאפשר לי להגשים את עצמי ולהביא את העולם שלי לעולם הזה".