המורה של דנה וישינסקי בקורס לכתיבת טקסטים בבית הספר למוזיקה רימון, היה הזמר והמוזיקאי ערן צור.
כשהביאה לשיעור את "אל מלא ברחמים" באחד הימים, נשימתו נעתקה - סיפר צור במופע ההשקה ל"אבל אהבה", אלבום הבכורה שלה. הוא ביקש מכל תלמידיו לצאת את הכיתה, לא כדי לנזוף בה חלילה, אלא כדי להירגע מעוצמת החוויה המטלטלת שעבר בקריאת הטקסט, ש"מתרגם" את התפילות "אל מלא רחמים" ו"קדיש" לעילוי נשמתם של נפטרים, ומחבר ביניהן בלשון חופשית.
אפשר להבין את תגובתו של צור. גם אתם עשויים להגיב באופן דומה, נסערים, מטולטלים ומרוגשים נוכח המלים, שכתבה וישינסקי כשהיתה בת 22, כתגובה תראפויטית לנפילתו של אחיה, לוחם ההנדסה סמ"ר ליאור וישנסקי באסון הנגמ"ש בציר פילדלפי במאי 2004. היא היתה בת 16 בנופלו והכאב והאובדן הכבדים מנשוא בעבעו בה שש שנים בטרם התנסחו והפכו לשיר החשוב ביותר שלה, בינתיים, באלבומה ובהופעתה.
"אל מלא/ אל מלא ברחמים/ אלפי תודות לשוכן במרומים/ קדיש, קדוש, גדוש, עמוס ברחמים/ אוסף אליו קרוב/ גם צעירים// זוהר הרקיע, על כנפי קדושים הילדים/ מוצאים נכון מנוח, בעגלה קטנה בזמן קריב// אל מלא/ אל מלא ברחמים/ אלפי תודות לשוכן במרומים/ נוסיף קצת פלפל, מלח, אומץ וגבורה/ ונמלא חזה/ בגאווה// זה הרקיע, על כנפי קדושים הילדים/ מוצאים נכון מנוח, בעגלה קטנה בזמן קריב// גוברים על אריות בשתי ידיים/ חיות פוקעת מכל עבר בשמיים/ נפשם צוררים בצרור החיים/ "ואמרו אמן"// אל מלא/ אל מלא ברחמים"
באלבום, בהפקתו המוזיקלית של ג'וני גולדשטיין, הוא אחד מעשרה שירים (על 35:17 דקות). הזעם וההתרסה נשמעים וניכרים היטב בשיר, על אף הטון הרך, המפויס והמכיל-לכאורה, שבו היא שרה. היא לא צועקת. גם לא מקוננת. רק מלטפת, באירוניה דקה ומתוקה, את הפרשנות המקורית והנוקבת של השיר שספק אם ייכנס לקאנון שירי הנופלים של מדינת ישראל.
דנה וישינסקי (יח"צ)
חיבור הפכים
במופע הצטרף אליה כאמור ערן צור כאורח. בהפקתו המוזיקלית של דניאל שוהם, איש הגיטרות, תוספות הקלידים ובן זוגה של וישינסקי הצעירה, השיר היה עוצר נשימה. אלמלא נסיבות כתיבתו הוא יכול להיות המנון הופעה. במיוחד בזכות האופן החתוך, הבוטה והמתריס שבו טען אותו צור, שונה כל כך מגישתה שלה. אולם גם הנגינה שלה בקלידים שלפניה, היתה אולי בפעם המנומקת היחידה בהופעה, טעונה בדעתנות ובאנרגיות הנכונות.
אמנם היא חייבת לתקן את הטעות בהגיית בצרור הֶחיים לבצרור הַחיים, אולם לזכותה (ואולי לגבורתה) של וישינסקי ייאמר שמעבר למניפסט עצום זה, אין התייחסות ישירה לאחיה ליאור, והוא לא נזכר במפורש בשמו ובהווייתו, לא באלבום (שמוקדש לאביה, השחקן שלמה וישינסקי) ולא במופע. המכיר יודע והמבין יבין. אם כי צלו של האח נוכח ולא רק בריבוע המטושטש שבגב הדיסק. אבל ניסיון למצוא אותו בשירים אחרים ("בסך הכל שבוע" או שיר הנושא למשל, שבשניהם נזכרים שבעה ימים) הם על אחריות השומע.
וישינסקי הלחינה את כל שירי האלבום, וכתבה תשעה מהם. את "זרות" הפותח, שאלה מהמשורר אורי ברנשטיין, נהגה בו כבוד ("...ותתמסרי לי מחדש, כגליל של בד/ שמתפרש, שלא נגעה בו יד/ אמרי שבטעות את מצטדפה/ שזה משחק של אור, העדפה") והעניקה לו מנגינה מכמירה, ואת "אבל אהבה" הנועל, לקחה מאסי דיין, ולטעמי לא הבינה את הנואשות והנחיצות במלות השיר ("...אבל אהבה/ אבל עכשיו, אבל דחוף, אבל אותָך/ ולא בגלל ולא חבל ולא אחר כך... אבל אהבה זה אני איתָך/ אבל אהבה כי אין ברירה יותר טובה..") והפכה אותו לבלדה סנטימנטלית ולא כפי שמגיע לו למלודרמה משוננת (ולא תעזור ההפקה המוזיקלית המרהיבה של גולדשטיין כפס-קול של "סיפור אהבה").
בכלל, אני מתקשה להבין את חיבור ההפכים בינה לבין הצעיר המקצוען, שותפו ועמיתו של עברי לידר. ההפקה שלו נשמעת לי רוקית וקצבית מדי, גדולה מדי על דנה ולא מתאימה לסוגת ה-mellow הנעימה שלה (כמו ב"לא נגעו בי שנים" שנשמע כלחן של נתן כהן בביצוע סולנית "הנשמות הטהורות", ובשירים אחרים שנשמעים בשירתה ובלחנים הצפויים-משהו כממשיכי המסורת של צוותי ההווי בצה"ל בימיהם היפים).
היא רכה, רומנטית ומעוגלת, והוא מספק שפיצים, טוויסטים וזוויות. זה לא מצליח לטעמי בשירי האהבה והזוגיות של וישינסקי (הרוב באלבום), אבל מתחבר יותר בשירי הבמה והמשחק, התיאטרון והקברט שלה - כמו "לא אמיתי" הגרובי, "אשת מאפיונר" הפנטזיונרי, שנשמע כנאמבר של מחזמר מברודוויי, וכמובן "סלבריטי", אותו כתבה והלחינה להצגת בידור משותפת שלה ושל אביה. רק חבל שהיא נשמעת בו כמו האמא של עצמה (זמרת לכשעצמה) וחסרה בו האירוניה הדקה והמוצקה של "אל מלא ברחמים", שנמצא מיד אחריו.
התקווה שההפקה הבימתית תשנה ותיטיב עימה, לא התמלאה. במקום גולדשטיין קיבלנו שוהם. שני נגני גיטרות חשמליות (הוא ואורון לאור), נגן בס (הדר גרין), מתופף (רן יעקובוביץ') ושלושה נגני נשיפה - ג'וני קליין בסקסופונים, אסא קוק בחצוצרה וטל בר בטרומבון. חבורה מוכשרת ומיומנת, והנפח לו זכתה חטיבת הנשיפה היה מרשים ומחניף. אבל אני מתקשה להבין מדוע זמרות מתפתות לקסם הרוקי, הדי שגור ונדוש, ולא מפתחות אישיות ואמירה בימתיות נבדלות משלהן, במיוחד כשיש להן.
אם ההפקה של ג'וני גולדשטיין לאניה בוקשטיין עמדה למול עיניה של וישינסקי כשגייסה אותו לשירותה, בעקבותיה היתה צריכה להמשיך ולחפש את הבידול הפרפורמרי שלה. בוקשטיין עשתה זאת להפליא בניגוד מושלם, עם הרכב מינימלי ומאחורי פסנתר. ודנה? למה חשמל כשברור שאת אקוסטית? או קיי. אפשר להבין מקלדת במקום פסנתר, מגבלות הבמה הקטנה. אבל לא כשפסנתר הוא הכלי שלך, ולא כשאת גם שחקנית ומפגינה את זה על הבמה. למה להציב את המקלדת כחיץ בינך ובין הקהל, מה גם שאינך מרבה להשתמש בה (והיא סתם שם, מפריעה, בלא מעט שירים)?
מאקוסטית למחושמלת
ההרגשה שהתעצבה בהאזנה לאלבום התייצבה בהופעה: הקשר בין הצליל והאנרגיות של הליווי, לבין השירה וההתנהלות הבימתית שלה דורש חשיבה מחודשת. כשהחלה להופיע (עם ארבעה נגנים וזמרת) היתה יותר אקוסטית וכבר, במחי אלבום ראשון, נעשתה מחושמלת.
מעניין גם ההיבט הכלכלי: האם שבעה נגנים הם ההרכב הקבוע שלה, או שהוא נבנה במיוחד עבור ההשקה החגיגית (שבה נכחו גם ראש עיריית תל אביב יפו רון חולדאי ורעייתו)? ואם לא, אני רוצה לשמוע אותה בהופעה השוטפת, הרגילה, מול קהל קוני כרטיסים, ולא במופע השקה מושקע.
בהופעה של 80 דקות, וישינסקי כללה את כל שירי האלבום, ושישה נוספים. פתחה עם ההצהרה "אבל אהבה"; המשיכה עם "השורה שלי" כסוג של מוטו וכסצנה ממערכת יחסים בחיים ועל הבמה, בהצגה; העמיקה בשירי אהבה וזוגיות עם "מספיק לריב" ( שבאלבום חסר פילפל רגשי) ו"זרות"; ולפני שאירחה את ערן צור, הפגינה את כישורי הקברט שלה בכמיהה לכוכבות ולעולם הזוהר שב"סלבריטי".
עם צור היא שרה את "בלילות של ירח מלא" (ואם בשיר זה לא פרטה על המקלדת, מתי כן?), את "אל מלא ברחמים" הנזכר לעיל, ואת "תמונה אימפרסיוניסטית" שבו התנהגה יותר כמעריצה מאשר כמוזיקאית עמיתה. אם כי אפשר להבין את ההתרגשות, שכרסמה גם בכל דברי הקישור המבוישים והמצוחקקים שלה.
היא חזרה עם "זמזום המלצרית", פארודיה נהדרת מימי ההתמלצרות שלה (שרק הדגישה את יכולותיה התיאטרליות ואת עובדת היותה הבת של הוריה); חזרה לשירי הזוגיות עם "לא נגעו בי שנים" (שהתכבד בהפקה מחממת לב) ו"כיסוי מיטה" החדש, שבשילוב שבין קלידים לסקסופון היה הכי קרוב במהותו לרוק'נרול; והזמינה את אמה, אסנת וישינסקי, לדואט "כל יום אני מאבדת" "של" חווה אלברשטיין, אהבה והשראה משותפת. אלה היו רגעי חגיגה ואושר לאמא הגאה, שלא התאפקה מלחקות את מימיקת הפנים של המקור.
"רק שבעה ימים" ו"אשת מאפיונר" סיימו את החלק הרשמי, כשלהדרנים חזרה וישינסקי לבדה כדי לבצע תחילה את התרגום שלה ל"A little trip to heaven" של טום ווייטס, בעזרת החצוצרה של קוק, וחתמה עם "לא אמיתי", עם כל ההרכב בצליל ממורק ולאס וגאסי.
דנה וישינסקי היא זמרת מצודדת, נעימת קול ויפת מראה. השירים שלה חביבים, נעימים, נשמעים ועושים טוב, אבל משקלם נוצה. בשלב זה, של גישושים ראשונים, ראוי לנהוג בה סלחנות ולאפשר לה למצוא את הדרך הנכונה לה. אולם, כדי לא לייחס את היצירה שלה לנסיבות אלא לכישרון, ועם יכולות בימתיות כשלה, היא וגם אנחנו ראויים ליותר מקוריות ואפיון. בכל מקרה, "אל מלא ברחמים" שלה הוא כרגע ההצדקה להאזנה לאלבום. ואם ערן צור יתארח אצלה על בסיס קבוע, שיר זה הוא גם ההצדקה לצפייה בהופעה.
דנה וישינסקי, אבל אהבה (עצמאי)
דנה וישינסקי, מופע השקה. תיאטרון תמונע תל אביב. שבת 15 באוגוסט 2015