מינויו הצפוי של מיקי גורביץ’, הבמאי, המחזאי והמנהל האמנותי של תיאטרון החאן הירושלמי, גם כמנהלה האמנותי החמישי של חממת המחול הייחודית "הרמת מסך" במקומה של נאווה צוקרמן, הוא בחירה מבריקה ומהלך רב משמעות מצד הממסד כלפי המחול העכשווי.
חלון הראווה והתקווה האולימפית של המחול
כידוע, ייחודו של "הרמת מסך" הוא בתמיכת המדינה (מיליון ורבע ש"ח השנה) ביוצרי מחול עכשוויים ישירות דרך מינהל התרבות, ובשותפות הפקה וניהול של פסטיבל ישראל ירושלים ללא השוואה בגישת המדינה לאמנויות במה אחרות (גם לא "פסטיבל עכו לתיאטרון אחר").
כתריסר יוצרי מחול ישראליים עכשוויים עדיין לא נתמכים ועדיין פעילים כעצמאיים (פחות או יותר) מקבלים הזדמנות ליצור ולהציג יצירות מחול חדשות, שספק אם היו מצליחים להעמיד אותן בכוחות עצמם, ללא המשאבים הכלכליים, התמיכה המוראלית והליווי האמנותי והמקצועי שמעניק הפרויקט.
טעות להשוות, ברוח ימים אלה, את "הרמת מסך" ל"כוכב נולד". "הרמת מסך" לא נועדה לשמש כבמה לחשיפה ראשונה אלא כפלטפורמה לשיכלול כישורים ומיומנויות יצירה וביצוע (אם כבר, המקבילה ל- "כוכב נולד" או לקודמתה הרדיופונית "תשואות ראשונות" היא מסגרת "גוונים במחול"). "הרמת מסך" היא יותר חלון הראווה, העתודה, התקווה האולימפית, נבחרת החלומות של המחול הישראלי המודרני, והיא גם שלב חניכה הכרחי, מסגרת שמאפשרת ומעניקה הכרה, מעין תעודות בגרות והכשרה שמבדילות בין סטארט-אפ רעיוני מבטיח, לבין הפיכתו של היוצר לבשל, לבעל שפה ברורה ואמירה מדויקת.
כבר 16 שנים שחובבי מחול מושבעים, ובעקיפין, גם ציבור שוחרי התרבות בכלל, נהנים מהישגי "הרמת מסך" ומתנובת בוגריו, בין היתר באמצעות יצירותיהן של ענבל פינטו המבריקה ושל יסמין גודר המעמיקה, מהמוצרים המוצלחים של החממה. "הרמת מסך 2005" הבליטה יצירות באורך מלא של נעה דר וענת דניאלי המוכרות, וסימנה את רונית זיו ורננה רז, ואולי גם את ניב שינפלד ויוסי ברג, כמועמדים לפרוש כנף ולהתעופף מן הקן החם לדרך עצמאית.
מי שהמחול זורם בעורקיו מילדות
המינוי של גורביץ’ (שהושעה זמנית, בשל חילוקי דעות כספיים) אולי גרם להרמת גבה בחוגי המחול "הארד קור". שם ציפו, שאחרי שתי קדנציות ניהול אמנותי של אנשי תיאטרון (ערן בניאל, מנהל פסטיבל עכו ומנהל תיאטרון החאן, ובעקבותיו נאוה צוקרמן, מייסדת ומנהלת תיאטרון תמונע), תקבל את שרביט הניהול אישיות שצמחה במחול.
לא שדוחים שם את גורביץ’ על הסף, אבל אחרי עשר השנים של בניאל וצוקרמן, ציפו ש"הרמת מסך", ספינת הדגל של המחול הנתמך, תחזור אל המחול המופשט, הנרקד והלא-המציג, המחול "נטו". כבימיו של מייסד המסגרת, הרקדן דוד דביר.
ואולם, לצד הדרישה המובנת, למנות יוצר מן המחול, יש הנמקה הגיונית בהעדפת גורביץ’, המזוהה עם התיאטרון אך מתייחד בזכות תפיסה בינתחומית מוכחת. לכאורה, אכן מינוי מפתיע. מה לאיש תיאטרון מובהק, מורה לשעבר בניסן נתיב, במאי מצליח ומנהל אמנותי של תיאטרון החאן ולעיסוק מוצהר באמנות המחול? למעשה, החיבור טבעי. ולא מפני שמיקי גורביץ’ הוא בנה של הילדה קסטן, מחלוצות המחול הארצישראלי, המחול זורם בעורקיו מילדות וכמי שגדל בסטודיו לריקוד הוא מודע היטב לדינמיקה ולצרכים של אמנות ללא מלים.
אם לא מן המחול, אמנות התיאטרון של גורביץ’, מושפעת מאוד מהתנועה. מניסן נתיב ועד החאן, דרך עבודה בתיאטרוני הבימה, הקאמרי ואחרים, גורביץ’ פיתח שפה תיאטרלית חזותית, שהדגשיה פיזיים וחלליים ולא בהכרח טקסטואליים. כך שהנדוניה שהוא מביא ל"הרמת מסך" אינה בשיפור הטכניקה של המחול, אלא בפרמטרים דרמטורגיים.
עם העין החדה, שאר הנפש, הרוח, הסקרנות וההעזה שאפיינו את מלאכתו לאורך השנים, ויותר מזה, עם יכולותיו האנושיות כמורה קשוב, כמדריך משת"פ וכמי שיודע ללוות אמנים ויוצרים צעירים בעבודה סביר מאוד שגורביץ’ יביא ל"הרמת מסך" איכויות תיאטרליות-דרמטיות והדגשים סיפוריים, לצד פיתוח יכולות התמצות, הדיוק, הסיגנון והליטוש.
אם אלה יקרו, עשוי מגע הקסם של גורביץ’ להעניק לאמנות הבמה הכי מופשטת, שלמות ומיקוד חזותיים, ולשדרג אותה גם באמצעות הפיוט וההומור שמאפיינים את עבודותיו למוצר יותר "מסחרי", במובן הטוב של המלה, יותר פופולרי, יותר נגיש, יותר תקשורתי. המחול הישראלי, על אף כוחו, חוסנו ופריחתו הנוכחיים, עדיין זקוק למגע הזה.
08/12/2005
:תאריך יצירה
|