"נישואי פיגרו" של מוצרט (ליברית: לורנצו דה פונטה)  היא אחת האופרות החשובות לא רק מוזיקלית אלא גם כמסמך חברתי היסטורי שבדרכו ניסה לשנות סדרי עולם מיום ההצגה הראשון במאי 1786, שלוש שנים לפני המהפכה הצרפתית.
 
הצגת המחזה  - המוכר בשמו המלא "היום המטורף  או נישואי פיגרו" של פּייר-אוגוסטין קארוֹן דה בּוֹמארשֶה, שעל פיו נכתבה  האופרה – נאסרה  בפריז. האיסור על הצגת המחזה, נבע מתכניו ההצהרתיים- מהפכניים של המחזה שערער על הסדר החברתי הקיים, ניסה להביא לשינוי חוקים ומנהגים מקובלים שהיו נחתלם של בני המעמד השליט, בעלי האדמות והאחוזות, לראות בנתיניהם רכוש שהם רשאים לנהוג בו כטוב בעיניהם.
 
המחזה יצא בין היתר כנגד "זכות הלילה הראשון" תקנה שאפשרה לבעל אחוזה להיות הראשון שישכב עם אישה מנתינותיו לפני שישכב איתה בעלה. שליט צרפת לואי ה-16, התיר את הצגת המחזה רק לאחר שבומארשה ערך בו שינויים, לרבות העתקת מקום התרחשות העלילה מצרפת לספרד. 
 
בנוסחה החדש הצגת "נישואי פיגרו"  זכתה ההצגה להצלחה, ההפקה הועברה מן ה"קומדי  פראנסז" ל"תיאטר פראנסה"  ושם הוצגה עשרות פעמים בפני כמה רבבות צופים. ז'ורז' דנטון ממנהיגי המהפכה  אמר שהמחזה "חיסל את האצולה בצרפת". נפוליאון, לימים שליטה של צרפת, קבע ש"המחזה הוציא את רעיון המהפכה הצרפתית מן הכוח אל הפועל".




נישואי פיגרו (צילום: ניר כפרי)

עליונותן המוחלטת של הנשים
 
העלילה מתרחשת כולה באחוזתו של הרוזן אלמוויווה, הנמצאת לא רחוק מסוויליה שבספרד. ציר העלילה נע סביב נישואיהם הצפויים של המשרת פיגרו והמשרתת רוזינה והניסיונות של הרוזן למנוע את הנישואים בכל דרך ואם לא למנוע לפחות לממש את זכותו לשכב עם הכלה, זכות שהוא להלכה כבר ויתר עליה, אבל מעמדו ומן הסתם המגדר הזכרי שאליו הוא שייך גורמים לו להמשיך ולהשקיע מאמצים על מנת לממש לזכות בחסדי המשרתת.

וביתר פירוט: רוזינה, מושא חיזוריו של הרוזן במחזה הראשון "הספר מסוויליה", חיזורים שהצליחו בזכות מעלליו רבי התושיה של פיגרו הספר, היא כבר הרוזנת אלמוויווה וננטשת על ידי בעלה לטובת כל חצאית המתקרבת אליו.  באחוזה מתגורר גם ד"ר ברטולו שמחפש דרך לנקום בפיגרו החצוף שעומד לשאת את סוזנה, שהיתה משרתת בביתו של ברטולו ושולף מסמך ישן שבו הבטיח בשעתו פיגרו לשאת את מרצלינה  (בהמשך יתגלה כמובן שפיגרו אינו משרת מסכן אלא בנם של מרצ'לינה וברטולו).

הרוזן עצמו שרק שלוש שנים קודם, ב"הספר מסוויליה" נענה בקלות לתביעות ,מעמיד בית דין לקבוע את חוקיות התביעה. כשהוא נכשל במשימה הוא מנסה דרכים נוספות לעצור או להשהות את נישואי משרתיו. סוזנה והרוזנת רוקחות יחד "תרגיל" שבסופו יתגלה הרוזן בקלונו ויודה ויבקש את מחילת הרוזנת קבל עם ועדת נתיניו. המשרתים מנצחים והרוזן חוזר, רשמית לפחות, לאהוב את אשתו רוזינה.
 
בעלילה הזאת משתלבות עוד כמה דמויות. הבולטת שבהן היא כרובינו, משרת בארמון,  צעיר הורמונלי שנוכחותה של כל אישה בסביבתו מעלה את המתח הפנימי בגופו (תפקיד שמיועד לאישה צעירה בהנחיותיו של המחזאי בומארשה ובנוסח האופראי שרה אותו זמרת מצו סופרן);  אנטוניו, גנן האחוזה ואביה של ברברינה שחושקת גם היא בכרובינו, בזיליו מורה למוזיקה ותככן לא קטן ואיש החוק דון קרציו. מבנה העלילה הוא לכאורה "קומדיית דלתות" שבה פתיחת דלת מזמנת פרט המקדם את העלילה. מבחינתם של גיבורי העלילה  סוזנה ופיגרו, הדלת היא עוד מהמורה שצריך לעבור בדרך לחופה.
 
המוזיקה מספקת למוצרט מצע לשני רעיונות שהוא מאמין בהם ומקדם אותם. הראשון, עליונותן המוחלטת של הנשים על הגברים ביופיין, בחוכמתן בתושייתן ובכלל והשני השוואת מעמדם של המשרתים לאדונים. מוצרט, שידע ימים קשים כמשרת בצוות המשרתים של הארכידוכס- ארכיבישוף קולורדו בזלצבורג, מוצא את הדרך להראות ובעיקר להשמיע באמצעות המוזיקה מה הוא באמת חושב על האדונים והמשרתים אם על ידי השוואת המעמדות במוזיקה כאשר למשל המשרתת והגבירה שרות דואט שבו לשתיהן תפקיד זהה ויותר מכך בהענקת מוזיקה מורכבת יותר למעמד המשרתים מאשר לאדונים.
 
חכמת העיבוד של המחזה הצרפתי לאופרה הווינאית היתה הגורם המרכזי בהחלטתו של קיסר אוסטריה יוזף השני להתיר את הצגת "נישואי פיגרו" באופרה הקיסרית של וינה. ההצלחה בווינה, צריך לומר, היתה קטנה מן ההצלחה לה זכתה האופרה בפראג ומשם למעשה המשיכה והגיעה למעמדה הבלתי מעורער כציון דרך חשוב בתולדות אמנות האופרה והאמנות בכלל.



נישואי פיגרו (צילום: ניר כפרי)

חלל פתוח ומאתגר
  
עם האתגר הזה התמודד צוות שבראשו איתי טיראן, המביים לראשונה אופרה ודניאל כהן, שניצח על אופרות רבות ובסוף החודש יעבור לתפקידו החדש כקאפל-מאייסטר, מנצח ראשי בבית האופרה הגרמנית בברלין.
 
האופרה מוצגת בחלל פתוח בעכו שאינו מאפשר משיכת אביזרי תפאורה כלפי מעלה. מי שאותגרו נוכח תנאי המקום, ועשו זאת בהצלחה, הם מעצבת התפאורה טל שחם, שהעמידה מערכת של דלתות נכנסות ויוצאות שתופעלה בעיקר על ידי המשתתפים עצמם; אורי מורג בתאורה חכמה ויואב כהן בעבודת וידאו משובחת.
 
לעצם העבודה המוזיקלית. בחירתה של הקאמרטה הישראלית ירושלים לתזמורת ההפקה התגלתה כמוצלחת, הקאמרטה היא תזמורת מוצרט אידיאלית ומרגישה מאוד בבית במוזיקה הזאת. 
 
האופרה הישראלית, על פי התכנייה, השקיעה הרבה בהפקה, אני לפחות איני זוכר מתי גויסו ארבעה פסנתרני חזרות להפקה אחת, בדרך כלל עושים במלאכה שני פסנתרנים הפעם עבדו בהכנה יעל קרת, לנה גרשוני, אלכסנדראיוונוב ומוטי סטפק. (תפקיד פסנתרן החזרות הוא עבודה אישית פרטנית עם כל זמר ובחזרות עצמן בתפקיד התזמורת עד לשלב האחרון בתקופת החזרות  שבו מנגנת התזמורת עצמה).
 
ככלל כל הזמרים  ללא יוצא מן הכלל עשו את המיטב באופרה הזאת כזמרים וכשחקנים: הילה בג'יו  שכבר הבריקה השנה ב"שיקוי האהבה" חזרה להובלה מושלמת של האופרה בתפקיד סוזנה ושלטה בניואנסים של התחכום, הכאב והרגעי הפיוט שהתפקיד מציע לה.  עודד רייך בתפקיד הרוזן העמיד דמות מרשימה ומנהלי ההצגה החליטו להעביר אליו גם את האריה המפורסמת ביותר של פיגרו  (non piu andrai) "שוב לא תתפרפר, פרח אהבים צעיר".
 
נעמה גולדמן הוציאה את המיטב משתי האריות המופלאות שמוצרט מעניק לכרובינו הצעיר המאוהב ולרגע כמעט מסכן את התרגיל שמתכננות הרוזנת וסוזנה. אלה וסילבצקי היתה רוזנת זוהרת יותר מרוזנת זנוחה אבל בסופו של דבר כבשה את הקהל ובצדק. יאיר פולישוק היה פיגרו, זריז, יעיל ומשעשע. ולדימיר בראון, היה  ברטולו סמכותי ומנופח ועדית זמיר משעשעת במיוחד בהגזמתה בתפקיד מרצ'לינה.
 
איתן דרורי היה קליל בתפקיד מאמן הכושר האישי של הרוזן (במקור מורה למוזיקה)  טיראן וכהן מן הסתם משערים שזה יהיה גורלם של מורי המוזיקה בעתיד?! גבריאל לבנהיים העניק לדמות הצנועה של אנטוניו הגנן נוכחות מרשימה והגדיל אותה בחן רב ואילו טל ברגמן מיצתה את הסוכריה  הנפלאה שמוצרט רשם לה באריה שהיתה ללהיט נצחי. את צוות הסולנים השלימו לירן קופל כדון קורציו וטל גנור וטל קצף בתפקידים הקטנים. התרגום של ישראל אובל התאים את עצמו  לתפיסה החדשה של הבמאי ונשאר בדרכו נאמן לטקסט המקורי.



נישואי פיגרו (צילום: ניר כפרי)

מזג אוויר בלתי אפשרי
 
דניאל כהן היטיב להוביל את ההפקה במתח שלא פסק לשנייה וכאן צריך לשבח את כל המשתתפים שידעו להתמודד עם החום והלחות הקשים מאד בעכו ולשמור על 800 הצופים שלא הסתלקו לפני הזמן. עבודה נוספת עם התזמורת היתה מבליטה מן הסתם את הדקויות שמוצרט רושם בתווים בהענקת מוזיקה מורכבת יותר למשרתים, אבל יופייה של המוזיקה כיסה על ההיעדר הזה.
 
איתי טיראן התמודד עם חלל קשה, עם אופרה מורכבת מתוך התעלמות מודעת מן המסרים החברתיים- מעמדיים של היצירה. הוא רצה קומדיית "משרתים ואדונים" או "קומדיית דלתות" וביצע בה מעט שינויים: מאמן כושר במקום מורה למוזיקה שכבר הוזכר או מיקום כתובת הקעקע  על ישבנו של כרובינו ולא על זרועו ועוד.
 
אלה היו שינויים קטנים שאינם משמעותיים ובסופו של דבר למרות הפתרונות העיצוביים והכוריאוגרפיים השאירה ההפקה טעם של מהתלת סטודנטים לא מספיק מתוחכמת.
 
כל המשתתפים ראויים למחמאות על ההתמודדות עם מזג האוויר בלתי אפשרי – חם לח ומהביל שליווה את ההפקה ומן הסתם את ימי החזרות שקדמו להצגה. בנובמבר נוכל לצפות בתל אביב בהפקת "נישואי פיגרו" של הבמאי הספרדי אמיליו סאחי עם בית האופרה של וילניוס, יהיה מן הסתם הרבה מקום להשוואות.



נישואי פיגרו (צילום: ניר כפרי)