"סיקאריו", של הבמאי הקנדי דניס וילנב ("אסירים", "האשה ששרה"), הוא מערבון מודרני, המסופר דווקא מנקודת מבטה של אישה.

מתמקד בתחושות, לא באינפורמציה

קייט (אמילי בלנט), היא סוכנת FBI המגויסת ליחידת עלית, כדי לקחת חלק במבצע לתפיסת ראש קרטל סמים מקסיקני. בדומה לסרטו המצוין "האשה ששרה", גם כאן וילנב מספר סיפור מתוך עיניה של אישה, ומגיע למסקנה דומה: נשים שאפתניות, נחסמות על ידי תקרת זכוכית, בעולם שמנוהל על ידי גברים, על פי ערכים גבריים.

תחושות הבלבול והבדידות של קייט מכתיבים את המבע הקולנועי. הסרט ערוך במעברים חדים בין תקריבים סגורים על פניה, לבין צילומים פתוחים של המרחבים המדבריים, השוממים, של אריזונה, גבול מקסיקו. אלו צבועים בצהוב מסמא, מוארים מדי, צורבים בעיניים. אכזריים. הצילום הוא של רוג'ר דיקינס, הצלם הקבוע של האחים כהן.

כשקייט נכנסת עם אנשי היחידה למקסיקו, צריך להתאמץ, כמוה, כדי לראות את השכונות המתפוררות, המאובקות, המצולמות דרך חלון הרכב בו היא מסתתרת. המראות מסחררים וקשים. כשהרכבים נכנסים לעיר חוארז מלווה את התמונה מטח יריות בלתי פוסק, ובכיכר העיר תלויות גופות עירומות, מושחתות. המוזיקה מונוטונית. (של ג'ואן ג'ואנסון, שהלחין גם את הפסקול ל"פוקס קצ'ר"). שטיחים אלקטרונים כבדים, נמוכים, החוזרים על עצמם, מצמררים.

הסרט לא מתעכב על הסברים, או סיפורי רקע. הדיאלוג מועט, וברובו מורכב מבדיחות אוטיסטיות של לוחמים ציניים. כך מצליח וילנב להתמקד בתחושות, ולא באינפורמציה. העדר המידע יוצר אווירה. "אל תשאיר אותנו באפלה" מבקש השותף של קייט, ממפקד יחידת העלית. "אתה מפחד מהאפלה?" עונה לו מאט, המפקד.

לצידה של קייט מככב בניסיו דל טורו המצוין, בדמותו של אלחנדרו. אלחנדרו גויס אף הוא לשירות ה-FBI  לאותה משימה. הוא בוקר בודד וקשוח, וכמו גיבור מערבונים, לוקח את החוק לידיו. כניסתו לסרט בלתי נשכחת. הוא מתיישב ליד קייט במטוס הקל, למקסיקו. וקייט, שמנסה לעכל את הטיפוס השתקן והמגונדר, בוהה בו במהלך הטיסה: הוא נרדם, ומתעורר בבעתה מסיוט.

אישה בעולם של לוחמים

גם במרכזו של "כוננות עם שחר" (סרטה של קתרין ביגלו), המשחזר את המבצע ללכידת בן לאדן, פעלה אישה בעולם של לוחמים. שם ניסתה לקדם תחכום מודיעיני על פני שיטות עינוי משפילות, והצליחה להוביל מבצע שנרשם בדפי ההיסטוריה. אבל כאן עוברת קייט מסע של התפכחות. אין אידאלים שעומדים במבחן המציאות. המציאות דורשת פשרה ולכלוך. שני הסרטים דומים, גם בגלל שהם אותנטיים לחלוטין. החזון האמנותי בשניהם משרת את האמינות.

מה שחידד אצלי את תחושת האמינות הוא סרט תיעודי שראיתי לפני כמה שנים בשם "אל סיקאריו – וידויו של רוצח". לכל אורך הסרט נראה רעול פנים, איש המאפיה המקסיקנית שפרש וכעת מסתתר, כשהוא יושב במוטל דרכים, ומספר על שיטות אכזריות לענות אנשים. הוא מספר גם על שיתוף הפעולה בין המשטרה המקסיקנית והאמריקאית לבין ברוני הסמים.

בשליש האחרון של "סיקאריו" ננטשת נקודת מבטה של הגיבורה ואנחנו חוברים למסעו של אלחנדרו. לרגע התקוממתי על הסטייה. הגיבורה נעלמת פתאום, ועוד בסרט בו נעשתה בחירה מחמירה, להיות נאמן לנקודת המבט שלה. מה גם שהיעלמותה מקבעת אותה כפסיבית. תהיתי אם זו בעיה או החלטה אמיצה. כך או אחרת, החלטה זו משרתת את האמירה הקשה של הסרט. נשים נשארות מאחור, ואי אפשר להילחם במלחמת הסמים, מבלי להסיר את הכפפות. בלשון המעטה.




סיקאריו (תמונת יחסי ציבור)