"אנטוניה" (איטליה-יוון 2015)
 
סרטו של פרדיננדו צ'יטו פילומרינו על המשוררת האיטלקייה אנטוניה פוצי (לינדה קארידי). היא נולדה ב-1912 לאב עורך דין ממשפחה מיוחסת במילאנו. כבר בנעוריה, בגיל 16, היא החלה לכתוב שירה, בין היתר בהשפעת-השראת יצריה הגועשים ואהבת הבתולין שלה למורה בית ספרה. הסרט משלב בין שני הפנים האלה שלה. מצד אחד, מהלכי כתיבה  אינטנסיביים המגיעים מתוך צורך ביטוי אישי של תחושותיה, וניסיונותיה לזכות בהכרה כמשוררת על הפרופסורים בחוגים האקדמיים בהם חיה. ומצד שני, חייה הרומנטיים של מי שמצטיירת על המסך כאישה צעירה פתוחה וליברלית. היא מתה בגיל צעיר, 26, מבלי שאף אחד מכתביה יתפרסם עד אז. רק לאחר מותה יצאו לאור קבצי השירה המרובים שהותירה אחריה, והיא הפכה לאחת המשוררות הנחשבות באיטליה, עד היום. 96 דקות.
 
אף שהסרט מסוגנן, יפה ויזואלית ומרתק בתכניו, דומה כי הבמאי פילומרינו לא הצליח בעבודת הביכורים שלו לפצח את חידת אישיותה של פוצי. לינדה קארידי הנאה ובעלת הסקס-אפיל אמנם בונה דמות דינמית מלאת חיים, אבל בגלל תסריט לא שלם, דמות האישה הצעירה לא מתפענחת עד הסוף. הבמאי מציג אישה יצירתית, ייצרית, אנרגטית, נטולת עכבות – באיזשהו מקום אשת אקסטרים - אך לא מצליח להמחיש את התמודדותה עם הקונפליקטים המרכזיים בחייה: אכזבה מתגובת אנשי האקדמיה על שיריה ומפח נפש רומנטי.
 


אנטוניה (צילום: יחסי ציבור)


"פאולינה" (ארגנטינה-ברזיל-צרפת 2015)
 
סרטו של סנטיאגו מיטרה. פאולינה (דולורס פונזי) היא עורכת דין ובת של עורך דין, שלמרות מחאותיו היא עוזבת קריירה מבטיחה בבואנוס איירס, כדי להיות מורה בבית ספר באזור ספר, במפגש הגבולות ארגנטינה-פרגוואי-ברזיל. היא אדם אידיאליסט ובעלת ערכים חברתיים, אותם היא נחושה להנחיל לצעירים ממשפחות נבערות ודלות אמצעים. מהר מאוד היא מגלה שהמשימה שהציבה לעצמה מורכבת הרבה יותר משחשבה, ונכונה לאתגר, אך עולמה מתנפץ לאחר שהיא מותקפת על ידי חבורת צעירים. עם הטראומה שחוותה היא בוחרת להתמודד בדרך לא שגרתית. 103 דקות.
 
עבודת קולנוע מצוינת, מעוררת מחשבה והשראה. פאולינה נראית כמו המודל הקלאסי של אישה בעלת אידיאלים חברתיים המכתיבים לה דרך חיים. אלא שלחוויה הקשה שעברה היא מגיבה באופן מעורר תמיהה, יותר נכון כעס, בקרב הקרובים לה. כמו בכל בחירותיה, גם בעת מצוקה פאולינה לא נענית ל"מה שמקובל". יותר חשוב לה לנסות להבין מאשר להפעיל יצר נקם ורצון להעניש. הדרך שבה היא בוחרת מציבה שאלות נוקבות בהקשר לקורבנות ולתוצאותיה. ספק אם מישהי אחרת הייתה מגיבה כמוה אילו נקלעה לאותה סיטואציה.


פאולינה (צילום: יחסי ציבור)

 
"שם בדוי: מריה" (קולומביה-ארגנטינה-צרפת 2015)
 
סרטו של חוזה לואיס רוחלס. מריה, נערה בת 13, נמנית עם לוחמי גרילה של מחתרת הפועלת בג'ונגלים של קולומביה. היא, כמו שאר הנערות בחבורה, משמשת גם כאובייקטים לסיפוק הצרכים המיניים של הגברים שבמחתרת. את התינוקות שנולדים מגדלות הנערות-נשים צעירות, אך נאסרת הקמת משפחה.
 
מריה וכמה מהגברים שבקבוצה נשלחים למשימת הבאת התינוק של מנהיג המחתרת למקום מבטחים בעיר הסמוכה. התינוק נמסר לידיה של מריה והיא מטפלת בו, בעוד אנחנו למדים לדעת שהיא בהריון. התלאות שהיא עוברת במסע ביערות, יחד עם תובנת האמהות המוקדמת, גורמים למריה לחתור לעריקה מהמחתרת, בחיפוש אחר חיים טובים יותר. 92 דקות.
 
מה שהכי חזק בסרט זוהי תמונת המציאות היומיומית השגרתית ביערות של קולומביה. סיפוריהם של גברים ונשים שבעל כורחם, בדרך כלל, נשאבים או מגויסים למאבק מזוין אינסופי על שליטה בענף הסמים המשגשג. מריה היא אחת מני רבות שאולי שותפה שווה ללחימה לצד הגברים, אבל במקביל זכויותיה הבסיסיות כאישה נרמסות בגסות, והיא נאלצת, כמו נשות הגרילה האחרות, לספק את הגברים בכל רגע שתידרש לכך. הסרט המצוין הזה ממחיש בדרכו השקטה והלא זועקת את האופן בו מאבדת מריה את ילדותה ונעוריה וכיצד הנסיבות מאלצות אותה להיות מישהי שונה מהנפש הנשית הרכה ששוכנת בתוכה, ומדוכאת כליל. ומכאן ועד הגאולה, הדרך מאוד ארוכה.



שם בדוי מריה (צילום: יחסי ציבור)

     
"מובלעת" (סרביה-גרמניה 2015)
 
סרטו של גוראן רדובאנוביץ. הילד ננאד ובני משפחתו מתגוררים במובלעת סרבית קתולית בלב אזור אלבני-מוסלמי בקוסובו, ששוסעה על ידי המלחמה בבלקן. מדי יום הוא נלקח בקומנדקר-טנק לבית הספר הסמלי הפועל באזור, עד שמורתו הצעירה מחליטה לעקור לבלגרד, כדי לזכות ביציבות ופרנסה בחיים. מעבר לקו ההפרדה בין הצדדים, שלא מאוהבים זה בזה, הוא מוצא ילדים אלבנים, שלאט לאט נרקם ביניהם קשר, במקביל לאיבה ולחשדנות המוטמעים בהם מבית. בביתו של ננאד הולך ודועך סבו החולה והאהוב. כאשר הסב הולך לעולמו, יוצא ננאד אל מעבר לקווים כדי לזמן את הכומר הנוצרי, כדי שיערוך לו תפילת אשכבה ויערוך לו קבורה ראויה. 92 דקות. 
 
סרט מרתק המציב מראה מול המציאות האבסורדית שבעקבות המלחמה בבלקן ותוצאותיה, כפי שהיא משתקפת מבעד לעיניו של הילד, גיבור הסרט. רדובאנוביץ מתמקד בדיוקנו של ננאד, שגדל בבית חסכני-מינימליסטי, עם אב קפדן, ומנסה למצות את מה שהוא יכול מילדותו. זאת למרות שהוא ילד זר  במובלעת, בגלל שיוכו האתני, והילדים האחרים באזור הם אלבנים מוסלמים, שאמנם מזמינים אותו לשחק איתם, אבל בכל רגע עלולים להתהפך עליו.      
   
        

מובלעת (צילום: יחסי ציבור)


"האורחת" (טורקיה-גרמניה 2015)
 
סרטו של מהמט ארילמאז. עשר שנים לאחר שנור (זומרוט ארקין) נאלצה לעזוב את בית הוריה שבאיסטנבול, נודע לה שאמה חולה מאוד. היא עושה דרכה לבית בו גדלה, ולוקחת איתה את בתה הילדה, מלק (מלק סינאר). היא מחליטה לנסות ליישר את ההדורים עם האם לפני שזו תלך לעולמה. בבית נעוריה היא פוגשת את אביה הפטריארכאלי, חמיט ביי (תאמר לבנט), השקוע בחובות, אחיה הצעיר נורי  (ארסין אומוט גולר), טיפוס חסר אחריות למדי שעדיין לא התמסד בחיים. לנור מתברר שהאם, זהרה (הייל אקינלי) מרותקת למיטה ולא מתקשרת עם הסביבה. מי שמטפלת במסירות בה היא השכנה האלמנה, סוקרן (אייטן אנקוגלי). האינטראקציה המחודשת בין בני המשפחה מציפה אצל נור זיכרונות וחוויות עבר, חלקן טראומטיות, והיא תיאלץ להתמודד עם עניין לא סגור עם אמה ועם השדים הפנימיים שלה. 127 דקות.         
 
עבודת קולנוע מעולה שעוסקת בעיקר בקשר עבר טעון ולא פתור של בת עם אמה. אלא שסביב נושא זה נקבצים כלוויינים נושאים נוספים. ממורכבות יחסים בתא הגרעיני המשפחתי ועד מצבו הסוציו-אקונומי הלא פשוט של מעמד הביניים בטורקיה. אך כאמור, לב הסיפור הוא הצורך הדחוף של נור להשלים עם אמה הלא מתקשרת לפני מותה, והבמאי עושה זאת, בין היתר, באמצעות הבלחות של סצנות פנטזיה סוריאליסטיות, השוברות בעידון ובתחכום את הריאליזם המובהק בתוכו מתנהל רוב רובו של הסרט, ומוסיפות לו ממד נוסף. מומלץ מאוד.          
 

האורחת (צילום: יחסי ציבור)


"אחת, שתיים, שלישייה" (צרפת 2015)
 
סרטו של ג'רום בונל. שרלוט (סופי ורביק) חיה עם מישה (פליקס מואטי), אך בוגדת בו עם חברתה, מלודי (אנאיס דמונסטייה), עורכת דין בסנגוריה הציבורית בליון. מישה לא חש בכך, אך באחת הפעמים שהוא מחזיר את מלודי, ניצת גם ביניהם זיק רומנטי. מלודי מתמרנת בין הרומן שלה עם חברתה ובין הקשר החדש שלה גם עם בן זוגה בלי שהשניים ידעו. ככל שהניסיונות של כל הצדדים לתמרן בין המפגשים ולשמר את הסטטוס-קוו, הדבר נעשה קשה יותר ויותר, ובאיזשהו שלב מתחיל להיות ברור ששלוש הצלעות יעלו על הרומן המשולש. 86 דקות.        
  
ניסיונו של הבמאי בונל ליצור קומדיה של טעויות בתוך משולש האוהבים, לא כל כך מוצלח. הסיטואציות שהוא מייצר לא רק שאינן מצחיקות, אלא שאינן מעוררות יותר מדי סקרנות, הזדהות או עניין. ההתנהלות של כל שלוש הצלעות בנאלית, לא קורה ביניהם משהו מפתיע ולא צפוי, והנושא כולו נראה די מפוספס ונטול קליימקס. משחקם של השלושה פושר והבימוי תואם את רמתו הבינונית של הסרט.      
 

אחת, שתיים, שלישיה (צילום: יחסי ציבור)


"אבא" (קוסובו-גרמניה-מקדוניה-צרפת 2015)
 
סרטו של ויסאר מורינה. נורי (ואל מלוקו) בן העשר ואביו ג'זים (אסטריט קבאשי) חיים בקוסובו הכאוטית של שנות ה-90, ומתפרנסים בקושי ממכירת סיגריות. ג'זים רחוק מלהיות האב האידיאלי, הוא לא טיפוס חם ומעניק, אלא שבהיעדר אם בתמונה, נורי רואה בו את העוגן היחיד להיתלות בו. אלא שהאב האנוכי מחליט לעזוב לבדו את המקום ולחפש את עתידו בגרמניה. הבן, החי בבית דודו, אף לא יודע על כך וכאשר הוא מגלה שאביו נטש אותו, הוא מחליט לצאת בעקבותיו. הילד בעל התושייה וחוכמת הרחוב נקלע למסע מסוכן עם המון משברים וטלטלות בים וביבשה, וכלל לא בטוח שיצליח לאתר את אביו שהשאירו מאחור. 104 דקות.        
 
מבלי דעת מצליח הבמאי מורינה להתכתב עם תופעת הפליטים הסורים, אם כי סרטו נעשה על רקע של מציאות כלכלית מייאשת, הדוחפת אנשים באזורי עימות באירופה לשאוף להגיע למדינות רווחה, בהן גרמניה. "אבא" מצליח לשרטט באופן אמין ומדויק את פניה הכואבות והמיוסרות של המצוקה האישית והכלכלית של שורדי מלחמות הבלקן. אנשים כמעט מאבדים צלם אנוש, משפחות נקרעות, אין אמון אפילו בין שני משפחות. ובתוך כל אלה, ילד קטן עם אינסטינקטים טבעיים המושכים אותו כמו מגנט למקום אליו נמלט אביו. שאפו גדול לילד ואל מלוקו, שהסרט כולו נשען על הופעתו המהפנטת.
           

אבא (צילום: יחסי ציבור)
           
"באבא ג'ון" (ישראל 2015)
 
סרטו של יובל דלשד. במשפחה החיה במושב האב יצחק (נביד נגאהבאן) מנהל את המשק המשפחתי, לול תרנגולות שהקים אביו כשהמשפחה עלתה מאיראן לישראל. בנו מוטי (אשר אברהמי) מגיע למצוות והאב מלמד אותו את עבודות המשק, כדי להנחיל גם לו את המקצוע. אלא שהנער אוהב לשפץ גרוטאות ולבנות לבד מנועים, ונראה שהוא טוב בזה. אלא שהאב לא משלים עם כך שבנו מתמרד ומנסה לגרום לו ללכת בתלם המשפחתי. עם הגעת הדוד, אחי האב, מארצות הברית לביקור, המתח במשפחה עולה עוד יותר, לאחר שמוטי מתחבר לדוד וזה מצדד בו ובדרכו. 91 דקות.      
 
סרט אותנטי מוקפד, שהושגה בו אמינות פנטסטית בבניית הפולקלור המשפחתי ואווירת משק של יוצאי איראן. הבמאי גם בנה היטב את מערכות היחסים בתוך המשפחה. גם המתח ההולך וגואה בהדרגה בין האב ובנו נבנה נהדר, וכן הקונפליקט שנוצר כשמגיע הדוד. וברקע האם שמנסה לפשר ולגונן על הילד. משחקם של אברהמי ונגאהאן מעולה. לדעתי, הבעיה היחידה בסרט היא שהתסריט שנבנה אט אט לקראת איזשהו שיא, מקבל תפנית עלילה פתאומית מפתיעה, ללא כל הכנה.            
 

באבא ג'ון (צילום: יוראי ליברמן)


"היורד למעלה" (ישראל 2015)
 
סרטו של אלעד קידן. סיפורם של שניים. בחור צעיר (איתי טיראן) יורד במדרגות מהכרמל, ביום בו הוא אמור לצאת לשירות מילואים, כדי לעלות על אונייה בנמל חיפה, שתיקח אותו הרחק מכאן, ממה שהוא אוהב וממה שהוא מתעב.
 
במקביל, גבר קשה יום בגיל העמידה (אורי קלאוזנר), שיש לו בעיר כמה סוסי משחק מפלסטיק לילדים, עושה דרכו מהעיר התחתית במעלה הכרמל. הוא מחפש במדרגות המובילות מעלה אחר עגיל שאבד לאשתו, שהיחסים בינו ובינה מעורערים. יתכן שהשניים יפגשו זה בזה באיזה שלב בדרך, וקיימת גם האפשרות שהם פשוט יחלפו זה על פני זה מבלי להחליף מבט או מילה. 105 דקות. 
 
הסרט נפתח בפנורמה נעה של נוף חיפאי על רקע סאונדים מתחלפים של חיי יומיום - סיפתח המוביל למסכת אישית של שני גברים העושים דרכם, האחד במעלה הכרמל, האחר במורדו. זהו סרט בעל נראטיב לא שגרתי, המביא שני סיפורים אישיים שמייצגים כל אחד פן אחר של מציאות חיים חיפאית בפרט וישראלית בכלל. זאת תוך שימוש במבנה הארכיטקטוני של הנוף בו צועדים השניים כדימוי להלכי הנפש שלהם. יש אמנם חורים בתסריט והעלילה לא ממש מהודקת ולא תואמת את צורניותו של הסרט, אבל עולם הדימויים המיוחד בו משתמש קידן, האניגמטיות, המסתורין ורגעי הפיוט השזורים לאורך היצירה, הופכים אותה למעניינת ומסקרנת.


היורד למעלה (צילום אסקף אברהם)

         
"ציפורי חול" (ישראל 2015)
 
סרטו של אמיר י. וולף. גופת גבר כבן 80, עם שלושה פצעי דקירה בחזהו ומספר של אסיר מחנה ריכוז על אמת ידו, מתגלה בנחל הירקון. הבלש המשטרה אמנון (אמנון וולף), דור שני לשואה, שהיה בהשעייה ארוכה, מקבל לידיו את תיק החקירה של המקרה. במהלך החקירה נחשפת זהותו של עמיקם אבן (עודד תאומי), איש עסקים שירד מנכסיו, החי כעת בשולי החברה, לאחר שהממסד סירב להכיר בו כניצול שואה. הוא מקעקע מספר על אמת ידו, מה שישמש לו ככרטיס כניסה למועדון אלמנות ניצולי שואה שנפטרו. הוא מגיע לנחם אלמנה כזו (מרים זוהר) ועוד אחת (גילה אלמגור) ובזכות קסמו האישי גורם להן להתאהב בו וכך הוא מנצל אותן. 105 דקות.
 
ראשית, יש כאן נבחרת של שחקנים ותיקים מצוינים, בהם מרים זוהר, גילה אלמגור, דבורה קידר ועודד תאומי, שמעורבותם העמוקה גם בעבודות תיאטרון מעניקה לסרט נופך דרמטי-תיאטרלי משהו. מה שמתחיל כמותחן בלשי טיפוסי, מתפתח למשהו לגמרי אחר, לסיפור בעל אפיונים בולטים ומובהקים של מלודרמה עסיסית, מעט מופרכת. בהמשך העניינים אף גולשים למחוזות של קומדיה מקאברית שחורה. היעדר סגנון אחיד וכיוון ז'אנריסטי ברור והסתבכות העלילה שלא לצורך ככל שעובר הזמן, עומדים בעוכרי הסרט.       

ציפורי חול (צילום: יחסי ציבור)

פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-31 בחיפה 2015 ייערך בתאריכים  26 בספטמבר עד ה-5 באוקטובר 2015 בסינמטק חיפה, באודיטוריום רפפורט , במרכז קריגר ובמוזיאון טיקוטין בחיפה. טל':04-8338888.