מגבלות הזמן שלא נשמרו במרבית היצירות לא סייעו לרושם הכללי המעורב שהותירו יצירות פסטיבל תיאטרון קצר מס` 8, חרף בימוי, משחק, עיצוב ומוזיקה טובים ומושקעים.
מחזות שונים על פי תפאורה אחת
הציפייה שליוותה את פסטיבל תיאטרון קצר של "צוותא" בשנת היובל לפעילות המועדון, נבנתה על הישגי העבר של מפעל הפרינג` המיוחד הזה. הרעיון עדיין מרתק כבראשית, אך המבחן שלו הוא בתרגום המעשי, והפעם עלתה בי תחושה מעורבת, עם כמה תמיהות.
מששת המחזות שאורכם אמור היה להיות עד חצי שעה רק שלושה עמדו בכך, ורק אחד והקצר ביותר, "המסע המופלא במכונת הזמן" מאת ימי ויסלר ובבימויו המצוין מיצה היטב ובדקות ספורות את הרעיון הפסטיבלי ואת הרעיון העלילתי גם יחד.
כך למעשה היה גם בקבוצת המחזות הקצרצרים שאורכם היה אמור להיות עד 15 דקות, שרק אחד או שניים מהם מיצו הן את מגבלת הזמן כהלכתה, את הרעיון הדרמטי שלהם ואת הרעיון המרכזי של כתיבת מחזות שונים על פי תפאורה אחת, כפי שזה היה במקרה של "בסוויטה של מגריט" מאת בן אבנר הכט.
המחזה הקצר הזה, כאמור, שובץ בקבוצה של שבעה מחזות שנכתבו לתפאורה שיצרה מיקי בן כנען, ומרכיביה והיסוד הסוריאליסטי שבה הם שנתנו השראה לכותביהם, שנבחרו על ידי מנהלו האמנותי של הפסטיבל, שלום שמואלוב, שגם ביים אותם במסגרת המופע "בא לגן".
התפאורה של בן כנעו שהוקמה על בימת צוותא 1, שהקהל יושב משלושת עבריה, הייתה מרופדת, כמעט כולה, ריצפה וקירות, בדשא ירוק, עם כמה כתמים מרמזים על רקבובית פטרייתית. מימין הייתה דלת בסגנון ישן, בקיר האחורי הייתה דלת נוספת שנפתחה ונסגרה כדלת מעלית, לפניה ניצבה בימה קטנה ועגולה, עם כיסא או בלעדיו, ובמחזה אחד נוסף לו דוכן, משמאל ניצבו שלושה עמודים פאליים ירוקים עם סימני פריחה, שבכל מחזה הוצבו במקום אחר, ובאחד מהם נוסף לו שעון. וברקע, בשליש השמאלי של הקיר האחורי היו שמיים זרועים ענני כבשים. ארגז עץ שחור שנפתח לשניים היה אבזר נוסף, לשימוש המחזאים על פי דמיונם.
מהתיאור הסכמטי הזה נקל להבין שבפני המחזאים ניצב קושי ברור. הכל ירוק, משמע אנחנו בגן, ביער או בחצר. ועל כן כל קביעה של מיקום העלילה באלה הוא גם טבעי וגם צפוי. מזיזים מרכיב לכאן, מצניעים מרכיב אחר, ובכך נפתרת האבחנה הגיאוגרפית. אך עדיין נותרת השאלה מה באמת ההשראה שהתפאורה נותנת למחזה, וליתר דיוק מה ההתייחסות הדרמטורגית לתפאורה.
מבחינה זאת לבדה, אפשר להצביע על "הדשן של השכן" מאת חנוך רעים כמתייחס במידת מה למרכיב המרכזי של התפאורה, כפי ששם המחזה רומז, אך הוא וגם "קול ששון" של אפי כהן, "שקמת הברך" של רותם קינן, "נסיכות וגמדים" של יורם זקס ו"הארץ המובטחת" של יהושע סובול יכולים היו להתרחש, ככתיבתם, בכל תפאורה מתאימה אחרת.
"ארבע העונות" מאת יוני להב, לעומת זאת, התייחס לתפאורה כזירה לדרמת מתח קטנה המתרחשת באולם הקבלה של בית מלון מקאברי, וניצל את האפשרויות השונות (כמו השעון, הדוכן, הכיסא והדלתות) כמרכיבים בדרמה.
וכאמור, בן אבנר הכט היה זה שמיצה את הרעיון כולו כאשר ראה בתפאורה השלמה סוויטה במלון, שכל חדר בו מעוצב לפי ציירים. הבחירה שלו בצייר הסוריאליסטי מגריט נקבעה בזכות פיסת השמיים הנשקפת מבעד לחלון הגדול הדמיוני. לתוך הסוויטה הזאת הוא מזמן זוג נשוי, כזה שיום הנישואין או יום ההולדת נותן הזדמנות לפיוס או לגילוי האמת המרה שמאחורי החזות המאושרת.
ואם לא די בכך, הכט גם טרח לעצב את דמות האישה כמי שעוסקת באמנות, והיא מומחית לסוריאליזם ואוהבת במיוחד את מגריט. וכבר בתיאור הזה של המחזה ברור כי מדובר במיצוי נכון ומדויק של הרעיון ושל האתגר שהציבו שמואלוב ובן כנען למחזאים.
הרחבתי בתיאור המחזה הזה כי הוא גם דוגמה לאיכות העלילתית והדרמטורגית המבוקשת מהמחזות הקצרים, שהרי לא די בדיאלוג מבריק או חכם, או בתרגיל משוכלל, ובוודאי לא במיצוי מכסת הזמן או בגלישה מעבר לה. כי כן רעיון המחזה הקצר הוא בעיקרו של משהו שלם וסגור, ככל מחזה, ולא כתמונה או כקטע מתוך מחזה.
בקבוצה הזאת של הקצרצרים עמדו בכך "קול ששון", "ארבע העונות", "הדשן של השכן" ו"בסוויטה של מגריט", ובקבוצה של הקצרים (עד מחצית השעה) עשה זאת כאמור "המסע המופלא במכונת הזמן", הקצר ביותר מכל המחזות (עשר דקות) וכן "רק חול וחול" של פאבל גומברג בבימויו של אבי מלכה, שעמד במשימה של חצי שעה, ו"היום נחיה" מאת ענבל לורי בבימויו של יגיל אלירז, שגלש בשבע דקות מעבר למגבלה. שני המחזות האחרונים, שלמים ומדויקים ככל שהנם, יכולים בהחלט להתפתח בתוכם לדרמות באורך מלא.
בחירת האולם השפיעה על רמת ההפקה
תמיהה אחרת שעלתה בי הפעם נוגעת להחלטה להציג שלושה מחזות באולם הזעיר והאינטימי של צוותא 2, ושלושה אחרים באולם הגדול, צוותא 3. זה קרה גם בעבר, אבל איכשהו נוצרה אז תחושה של שוויוניות הפקתית. הפעם, לעומת זאת, החלוקה תמוהה ולא ברורה מאליה (ואני אינני חושש שמא נוצרה כהערכה של המפיקים לאטרקטיביות של המחזות, נושאיהם או הנוטלים בהם חלק).
הסיבה הסודית לכך מסתבר איננה קשורה לכך בימת צוותא 2 איננה יכולה לאכלס מספר רב של משתתפים, או חילופי תפאורה מסובכים, לעומת בימתו הגדולה של צוותא 3. וזאת משום שבשני מחזות שהועלו על הבמה הגדולה השתתפו רק ארבעה שחקנים, ואילו בצוותא 2 השתתפו בהצגה אחת שבעה שחקנים, ממש כמו בהצגה השלישית שהועלתה בצוותא 3.
והעניין הזה איננו קל בעיניי, בין השאר משום שיש לו גם השלכות על דרך הצגת המחזות לקהל. אלה שהועלו על הבמה הגדולה זכו גם לתפאורות משוכללות ומצוינות שעיצב לכל אחת מהן אבי שכווי, לעיצוב מלא ויפה של התלבושות על ידי אינגה ברכה, ולתאורה האפקטיבית מאוד שעיצב להן אורי רובינשטיין.
לעומת זאת המרכיב החזותי העשיר של ההפקה חסר מאוד בשלוש ההפקות של צוותא 2, גם אם הם זכו לעיצוב מינימליסטי, יעיל וסמלי מאוד, של יורי קוביצ`ר, עם תלבושות טובות של מירב נתנאל ותאורה יעילה של מרטין עדין.
בהפקה הגדולה של "בא לגן" לצד התפאורה הגדולה של בן כנען ראינו עיצוב מגוון מאוד של יעל הרצוג לתלבושות וכך גם היה עיצוב התאורה המצוין של יעקב סליב. את המוזיקה המלווה בהפקה המורכבת הזאת כתב ירמי קפלן שמצא את המפתח הנכון לכל אחד משבעת המחזות.
דבר דומה אפשר לומר גם על המלחינים האחרים שהעשירו את המחזות הקצרים, כל אחד בדרכו – אודי ברנר ("היום נחיה"), חיים רוזנבלום ("טיפה בים"), יובל מסנר ("ארבעה בנובמבר"), אריה זונשיין ("רק חול וחול") ואוהד חיטמן ("לגעת בכוכבים").
הנבחרת המוזיקלית המעולה הזאת סייעה ביותר לקבוצת הבמאים. שלום שמואלוב ביים למעשה שבעה מחזונים, כל אחד בהתאמה טובה לסוג הכתיבה שלו. יגיל אלירז מצא את הריתמוס המתאים לדרמת המתח הקומית "היום נחיה". אורלי רביניאן ביימה בקו עדין את המחזה שלה "טיפה בים", וימי ויסלר מצא סגנון מצוין לקומדיה הביזארית שלו "המסע המופלא במכונת הזמן".
אלינור אגם ביימה בחוש הומור סאטירי מצוין את המחזה "לגעת בכוכבים" שכתב עודד סמו לפי הרעיון שלה (אגם וסמו גם זכו בפרס למחזאי הצעיר המצטיין של הפסטיבל בסך 10,000 ₪). אבישי מילשטיין הפיק מ"ארבעה בנובמבר" של עידן זילברשטיין דרמה יצרית מאוד, ואבי מלכה יצר תמונה לילית אורבנית מפתה מאוד ב"רק חול וחול" של פאבל רימברג.
לכל השמות הרבים האלה מן הראוי היה להוסיף את שמותיהם של 35 השחקנים שהופיעו בהם, מרביתם במשחק משובח ביותר ובמקרים רבים באותה רמת מיצוי הנדרשת לעיצוב מלא, גם אם מצומצם בהיקפו, של הדמויות שגילמו. 35 שחקנים, ותיקים או צעירים, מועסקים או לא, שמוצאים את הזמן ואת ההתלהבות להעניק למחזאים את הבמה החשובה הזאת, יחד עם הבמאים, המעצבים והמוזיקאים, וכמובן מועדון "צוותא" וצוות ההפקה הגדול והמורכב.
ואף כי יצאתי מהפסטיבל הפעם בתחושה מעורבת יותר מזו של השנים שעברו, הייתי שמח לדעת שיהיה למחזותיו השונים, כולם, הילוך חוזר והזדמנויות נוספות להתייצב מול הקהל שאוהב פרינג`, הרפתקאות, ומקבל בתשואות את העושים זאת.
לפרטים נוספים
12/12/2005
:תאריך יצירה
|