Practice Makes Perfect  - בין גוף לגופו
 
המופע שסיים את יומו השני של הביקור בפסטיבל עכו היה ״האחר״ ביותר ואולי הרחוק ביותר ממהות התאטרון במשמעותו הקלאסית, או השמרנית המייחדת לבמה מחזה, עלילה, תפקידים שנועדו לבשר רעיונות, או גם/רק בידור והנאה - כפי שמעידה השאלות הנצחיות בסוף כל הצגה ״נהנית?״ או ״מה חשבת?״.
 
המופע של נטלי צוקרמן Practice Makes Perfect - האימון יוצר שלמות, בתרגום אפשרי - הוא במפתיע מסוג האירועים שמעלים את שתי השאלות וכבר במהלכן. זהו מופע פרפורמנס המבוסס על סיפור חייה של צוקרמן, המתוארת בתכניה כ״סובלת מנכות בלתי נראית בעקבות תאונה שעברה מגיל צעיר״.
 
ההגדרה, לפחות על פי המופע המקסים שיצרה, איננה מדויקת משום שלביטוי "סובלת" יש כמה אפשרויות פירוש, מתיאור אובייקטיבי של מצבה ועד לסיבולת ולנשיאה בעול. התהליך הפיזי והתהליך הנפשי של התגברותה על מגבלות והגדרות של הסבל הזה הן הנושא שאתו היא מפגישה את קהלה.
 
היא איננה מתכוונת לעורר רחמים, ספק אם אמפטיה אף כי זו נתונה לה מיד עם הכניסה כשהיא ישובה זקופה על אופניים ונראית במלוא הדרה המוחצן (שנקבע כחלק מהשתקמות בעיני החברה) והיא כפסל חצוב בשיש. השאלה הראשונה שתפנה לעבר הקהל היא ״האם אתם חושבים שאני נכה?״ וזאת אחרי שסיימה כבר את סדרת התרגילים המפרכים יחד עם שותפיה למופע.
 
בהמשך היא תשתף את הקהל בחוויה המרגשת ביותר שפרפורמר יכול להציע: מגע ישיר עם הצלקת הארוכה בגבה שמסמנת את הנכות ואת השיקום גם יחד. איש אחד מבוגר העז לעשות זאת במופע שהייתי בו. צוקרמן יצרה שוב פסל והפעם של ג׳ירפה, והרקדנית אילה ברסלר נרדי ניהלה עמו דו שיח קצר, שהעביר לקהל, אם אינני טועה, את מסר ההזדהות והחיבור ללא תנאי שהופך את הנכות ממשא  פיזי לנכס נפשי.
 
עניין זה של זהות כנכה והזדהות עם מצבה הוא בלב המופע ומעיד על רוחה של צוקרמן. תרומה חשובה ומרשימה כפרפורמר מקצועי מעניק לה תומר קופל, בן זוגה שיודע לתמוך ולסייע, להתעקש ולוותר. כך גם ברסלר נרדי שמציבה אתגר בקטע מחול נוסח מיכאיל ברישניקוב, וכמוהם מאמנת הכושר אגם שוסטר בסדרת תרגילים מפרכים כולל מרתון ריצה, וכן איילת גולן המייצגת בפינה וביצירות אוריגמי קטנות את הכניעה הכפויה למצב הנכות.
 
המופע ככללו, עם טקסט בהיר ומדויק, מהווה השלמה של תהליך שנטלי צוקרמן מדמה אותו ל״יציאה מהארון״ של חברי קהילת הלהט״ב. דומה ולא דומה, אך בכל מקרה מאתגר את היוצא ממחבואיו ואת מי שאמורים לקבל אותו כשונה שהוא שווה.
 
וזה קורה במופע האוטוביוגרפי הזה, השני שצוקרמן יוצרת, עם דרמטורגיה נבונה של יאיר ורדי, בחלל מעוצב ומעורר על ידי איריס מועלם, עם תלבושות אחידות בגוון לילך כהה בעיצוב אני אטרגי ותרומת וידאו של נמרוד צין. כולם חברו יחד לגלות שגם לתאטרון יכולה להיות יכולת להתגבר על מגבלותיו ולהפוך אותן ליצירה חדשה בטיבה ובאיכויותיה.




Practice Makes Perfect  (צילום: גדי דגון)


הנסיכה לא אוכלת צ׳יזבורגר - האתגר שנכנע לעצמו
 
המופע המיוחד שבנתה רותי אוסטרמן נועד לחקור את המפגש בין הגוף החי לאימאז׳ המוקרן באמצעות שלוש מצלמות המופעלות על ידי השחקנים-פרפורמרים בחללי המתנ״ס החדש בכיכר גנואה שבעיר העתיקה, שעוצבו על ידי שני טור.
 
במהלך העבודה על היצירה נוצרה התכתבות פוסט-דרמטית, אנרכיסטית וארכנית כשלעצמה, עם ״מעשה באבידת בת מלך״ של ר׳ נחמן מברסלב, שאת רוחו מייצג אולי השחקן הוותיק מוצי אביב עם כינורו. אוסטרמן עצמה היא מוקד היצירה בהופעה את הנסיכה הדמיונית ונוטלת לעצמה את הנרקיסיזם שכנגדו היא יוצאת.
 
אני בטוח שלא היבנתי את כל רזי המופע שנעדרה ממנו יד דרמטורגית חיצונית, אבל מהבחינה האסתטית והמורכבות זו יצירה מעניינת שנהנית מהשתתפותה של דליה פרידלנד השחקנית הוותיקה, בת למייסדי הבימה. בחלק האחרון של המופע היא מפצה על האלם שנכפה עליה בחלק הראשון, ואת שני אגפי משחקה אפשר לתאר כמושלמים.
 
השחקנים איציק גולן, רוני קלדרון, מיכאל צ'רני וג׳וואו טלמו נעים בקלילות בין תפקידים רציניים לתפקידי-צלמים, ולרגעים נראה שהעימות בין החי למצולם הוא זה שבאמת ובתמים משאת היצירה של אוסטרמן. זה מעייף מהר מאוד - הקהל יושב פסיבי בחלל הפנימי בין החדרים שבהם מתרחשים רגעים חשובים - וואינו נושא עמו בשורה בימתית של ממש, כפי שהטכנולוגיה מאפשרת ועשתה זאת בהצגות רבות שראיתי בחו״ל.
 
המוזיקה המצוינת של נדב רובינשטיין, התאורה האפקטיבית של שחר ורכזון והווידאו של אורי דרוקמן יעילים ומנוצלים היטב, אך גם הם כמו התפאורה והתלבושות נקלעים למלכודת הנרקיסיסטית של היצירה, ולביזור המוגזם של תת זרמים בפסקות ושורות בודדות של טקסט משמעותי.





הנסיכה לא אוכלת צ'יזבורגר (תמונת יחסי ציבור)






כל הכבוד - ויש הרבה כבוד
 
תחת כיפת השמיים עם השקיעה ובאתר הארכיאולוגי בורג׳ אל כוריים מזמינה יעל טל למסיבה עם סיבה רבה שנועדה לחגוג את הרעיון הישראלי המובהק המתבטא בצמד המילים ״כל הכבוד״. ארבעת הפרפורמרים שעמה - עמיחי אלהרר, ענת דרימר, גיא זך, דנה יצחקי והמוזיקאי רן גרסון יוצרים אלבום תמונות הנעות בין ״הצילו״ היסטרי אחרי מעידה קלה לסיפור הנפלא ״האדון שנפל לים״ מאת הרברט קלייד לואיס בתרגום המצוין של יהונתן דין (הוצאת זיקית) וקריאתו הנואשת ״אדם בים״.
 
זהו מופע של רדיפה ושל בריחה, של דמיון עצמי ושל דימוי חברתי. יש תנועה מחושבת שיצרו הפרפורמרים הנפלאים באנרגיה שלהם וביכולתם להיות הם עצמם. מבלי משים כמעט ועם מוזיקה נהדרת של נעמה רדלר הם שרים ובוכים, צוחקים ומשתעשעים כילדים בארגז החול או כמבוגרים שכבר יודעים שלא הכל הם יודעים.
 
שפת המופע כולו משוחררת מעכבות, ונראית כשיח לוחמים במאבק הנצחי לתת טעם ומשמעות לחייהם, לתקוותיהם ולאכזבותיהם. לכל אחד יש את רגעי ההיטהרות ואת ההזדמנות להשתטות והקהל נראה מתענג מכל רגע ומכל מצב, כאומר, כל אחד לעצמו או לשכנתו, ״גם אני הייתי שם״. והתשובה, איך לא, תהיה ״כל הכבוד!״.
 
ובאמת ההצגה האחרת הזאת, הפרפורמנס הזה הנראה בין שמים לארץ, עושה הרבה כבוד.




כל הכבוד (צילום: יוהן שגב)