בסרטו "חג שמח" מגולל הבמאי כריסטיאן קריון את סיפורה של שביתת נשק ספונטנית שהתחוללה בחג המולד בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה על ידי חיילים יריבים משני עברי הקווים . בריאיון אישי מגלה קריון איך חשף את הסיפור המדהים ששימש כבסיס לסרטו.
"זו לא אגדה סנטימנטלית"
"אם זה לא היה מקרה אמיתי, לסיפור הזה לא היה היגיון. הוא היה בסך הכל איזו אגדה סנטימנטלית, ולא זה הקולנוע שאני אוהב לעשות. אז חשוב לי להבהיר לכולם שהסיפור הזה הוא של אנשים בשר ודם ובאמת התרחש במרוצת מלחמת העולם הראשונה". הדובר הוא הצרפתי כריסטיאן קריון, 42, במאי הסרט "חג שמח", מועמדה של צרפת לפרס אוסקר הסרט הזה, המתאר תופעה מדהימה של שביתת נשק וקירוב לבבות שהתהוו באופן ספונטני בין הלוחמים בשוחות היריבות בעת חג המולד 1914.
בין גיבורי הסרט - ניקולאוס (בנו פורמן), טנור בבית האופרה של ברלין,הקוטע את הקריירה שלו, נפרד מאהובתו אנה (דיאן קרוגר, "טרויה", "אוצר לאומי"), זמרת אופרה אף היא, ויוצא לחזית; הקצין הצרפתי אודרברט (גיום קנה) שעוזב בעל כורחו את אשתו ההרה ויוצא להילחם באויב הגרמני בצפון צרפת ולוטננט הורסטמאייר (דניאל ברוהל, "להתראות לנין", "המחנכים"), קצין יהודי בצבא הגרמני, מאמין גדול במשמעת וסדר.
הצבאות היריבים מתייצבים אלה מול אלה בשוחות ומנהלים מלחמת הפגזות וכיבוש עמדות מפרכת, עד שמגיע חג המולד המושלג, ואווירת החג, עם משלוחי המזון והמתנות מהבית, גורמים לחיילים משני הצדדים, הגרמנים, הצרפתים והסקוטים, לצעוד זה לעבר זה עם נרות, להחליף חבילות חג, לאחל חג שמח, ולגרום בפועל לשביתת נשק.
אבל מתברר שזו רק שפיות זמנית, ויום-יומיים לאחר מכן העולם ש"התהפך" חזר לסדרו ולמלחמותיו האכזריות הבלתי מתפשרות. החיילים שבים לשוחותיהם וממשיכים לירות על הצד שכנגד, כל עוד הוא אויב כללי, אמורפי, חסר פנים, ולא האדם הפרטי שאליו התוודעו ושלמדו להכיר.
קריון יצר סרט מרגש, שלא בועט מסרים פציפיסטיים בפרצוף, אך גם לא בונה אקטים של אחוות אדם מלאכותית מלוקקת. המפגשים המהוססים של החיילים עם יריביהם נראים, כפי שכנראה היו במציאות, מקריים, ספונטניים ונטולי אידיאולוגיות וכוונות אינטרסנטיות כלשהן. "חג שמח" הוא סרט רגיש, סנטימנטלי ונוגע, ישר וישיר, ולא משדר טיפת ציניות, גם כשמתברר שהחיילים ש"סרחו", כלומר התיידדו עם האויב, לא יקבלו פרסים אלא יוענשו.
גרמנים ובריטים לצד אשוח החג
"נולדתי בצפון צרפת, שם הייתה אחת החזיתות של המלחמה ההיא", מספר קריון. "והורי היו איכרים. מצאנו בשדות המון פגזים ממלחמת העולם הראשונה, שלא התפוצצו. היינו מוצאים אותם כשעבדנו בשדות, הם היו פשוט בוקעים מהאדמה. הייתי בן 11-10 ואני זוכר שאספנו אותם ומסרנו אותם לרשויות. הם לקחו אותם ואני לא יודע מה עשו איתם. באזור שבו גדלתי, זיכרונות מלחמת העולם הראשונה היו מוחשיים.
"תמיד קראתי ספרים על המלחמה הזו, הייתי מעורב בנושא באופן כזה או אחר, כי באזור הזה גם יש בית קברות בריטי ובית קברות גרמני לחללי המלחמה. לפני 13 שנה גיליתי ספר שממנו למדתי על הפסקת האש שהכוחות ערכו לרגל חג המולד ב-1914. קראתי כתבה קטנה שסיפרה על משחק כדורגל שהתנהל בין החיילים מהצבאות הנלחמים זה בזה, ושהם שרו זה לזה זמירות חג ונקבצו יחד למיסת חג בלטינית. התקשרתי להיסטוריון-עיתונאי שחתום על הספר ואמרתי לו, קשה לי להאמין לך, זה יותר מדי`. הוא אמר לי, `אני יודע, אף אחד לא מאמין לי`. ביקשתי ממנו לראות מסמכים שמאששים את סיפורו. טסתי לברלין ולונדון, ובחזרה פריז, והוא הראה לי דוחות מפקדות, מכתבי החיילים ואף תמונות שחיילים אחדים צילמו במצלמות של אותם הימים, שבהם נראים יחד גרמנים ובריטים ליד אשוח החג".
- זה קרה רק בנקודת עימות אחת בין הכוחות הלוחמים?
"לא. התברר לי שזה התרחש בהרבה מקומות לאורך חזית של 700 ק"מ, שהשתרעה בין צפון בלגיה, איזור אוסטונד, ועד שווייץ. בבלגיה, למשל, שיחקו כדורגל, בצרפת, זמר טנור צרפתי הנעים ללוחמים בקולו משני הצדדים. ובמקביל במקומות אחרים המשיכו להילחם. צילמתי את כל הדוקומנטים שיאפשרו לי להתחיל לפתח את הסיפור, וזה לקח לי שנה תמימה.
הנקמה של האמנות כנגד המלחמה
למעשה, המפיק של קריון הניא אותו מלהפוך את "חג שמח" לסרטו הראשון והציע לו ליצור קודם סרט אחר. קריון הסכים ורק לאחר שסרטו "הסנונית שמבשרת את בוא האביב" הפך להצלחה, שב לפרויקט הזה.
"כשחזרתי לפריז ניסיתי לקרוא שוב את כל העדויות שאספתי ולנסות להבין איך הדבר הזה בכלל יכול היה להתקיים" הוא אומר, "איך ללילה אחד חיילים שוכחים מהעימות ביניהם, ויוצאים מהשוחות זה לעומת זה עם נרות, חפיסות שוקולד ואריזות טבק כדי להתרועע אלה עם אלה ולהחליף מתנות חג. "המלחמה החלה הרי חמישה חודשים קודם לכן, ועד אז הקרבות היו קשים ומרים ונרשמו המון אבידות לשני הצדדים, כי בהתחלה בכלל לא היה ברור מי נגד מי ועל מה נלחמים. לאחר חמישה חודשים הלוחמים היו מותשים וגילו שהמלחמה הזו הולכת להיות הרבה יותר ארוכה ממה שאמרו להם.
"כשהגיע חג המולד, הם עשו מעין הפוגה בשוחות שלהם, כדי ליהנות מחבילות המתנות ששלחו להם מהבית, כולל בקבוקי שמפניה שהיו לחיילים הצרפתים ובקבוקי וויסקי שקיבלו הלוחמים הסקוטים, ובקבוקי שנפס שהגיעו לחיילים הגרמנים. וכמובן שנשלחו גם המון חבילות של אוכל, מה שנתן ללוחמים להרגיש את ניחוח החג, את התחושה של הכריסמס שעבר, אותו בילו בבית, עם משפחותיהם.
" גם השלג הצליח `להסתיר` קצת את המלחמה ולצבוע את החזית בלבן. והייתה לכך השפעה פסיכולוגית. הגרמנים החלו בשירה, כי חג המולד חשוב מאוד בגרמניה ומתקשר אצלם בין היתר גם למוזיקה. ובין השוחות היו בסך הכל מאה מטר. וכאשר הגרמנים החלו לשיר , יריביהם הצרפתים והבריטים הפסיקו ללחום והחלו להאזין. זה היה רגע מיוחד. הם החלו לשיר עם הגרמנים ולמחוא להם כפיים. הצרפתים הופתעו לראות חייל גרמני אחד עולה מהשוחה וצועד לעברם על השלג, כמו האדם הראשון שצעד על הירח. איש לא ירה בו. ואפשרו לו להתקרב ולפגוש בהם.
"ניסיתי לבחור את הרגעים שהכי ריגשו אותי או שעשעו אותי בסיפור הזה, ולבנות עליהם דמויות פיקטיביות שיתאימו לפרופילים של החיילים שהיו שותפים לרגעים הקסומים האלה. כולם מבוססים על דמויות אמיתיות".
- כולל האישה, זמרת האופרה?
"גיליתי שהמלחמה הזו, לפחות בהתחלה, לא הייתה מלחמת `מקצוענית` או מאורגנת, והתברר לי שאכן אישה אחת, אמיצה מאוד, אכן הצליחה להגיע לקו החזית הראשון, כדי להיות עם בעלה במשך כמה שעות. הסיפור הזה מאוד נגע בי, כי לנשים יש זווית ראייה אחרת על המלחמה ועל הגברים הלוחמים. ושמחתי לכלול בסרט דמות אמיתית שכזו, אישה גרמניה, שתנהג בדרכה ותצליח לשכנע את בעלה להניח את הנשק וללכת לפגוש
את האויב הצרפתי. לבד הוא לא היה חושב על הרעיון הזה, כי בסופו של דבר הוא חייל הנלחם בחזית. האישה יכולה לגרום לו לשנות את דעתו ולנהוג אחרת. רציתי גם שתהייה אישה אחת לפחות בסרט, כי לא התכוונתי לצאת להפקה של שלושה חודשים שבהם אצלם רק חיילים במדים...
- ומה לגבי הסיפור על הזמר?
"זמר טנור שהיה ידוע מאוד בגרמניה בשם קירשוב, נשלח בדצמבר 1913 על ידי הקיסר עצמו לקו הראשון בחזית, על מנת לשיר לחיילים, הוא עצמו לא היה חייל. הוא שר להם והקפטן הצרפתי שהיה בחזית מולו זיהה את קולו ומחא לו כפיים. קירשוב יצא מהשוחה של החיילים הגרמנים לראות מי מוחא לו כפיים, והקפטן יצא מולו, הם נפגשו והקפטן הצרפתי אמר לו, `אני מאוד שמח לפגוש אותך, ראיתי אותך לפני שנה מופיע בפריז`. וקירשוב אומר לו, `אני זוכר את ההופעה ההיא, לא הייתי כל כך טוב אותו ערב...` והם התחילו לדבר על אופרה. כשהחיילים משני הצדדים ראו ששני האנשים משוחחים ביניהם, גם הם יצאו החוצה.
"אהבתי את הרעיון שאמן יכול לגרום להפסקת המלחמה לפחות לכמה שעות או לכמה ימים. זו הנקמה הטובה ביותר של האמנות כנגד המלחמה. זו הסיבה שחשבתי לנכון לתת למוזיקה להפריע לקרבות".
התרועעו עם האויב ונענשו
- מה בעצם קרה במציאות לחיילים שהיו שותפים לשביתת הנשק המפתיעה?
"בדיוק כמו בסרט, מפקדות הצבאות גילו את דבר הפסקת האש הלא מתוכננת באמצעות מכתבי החיילים. מפקדות הצבאות הגרמני והצרפתי נהגו לקרוא את מכתבי החיילים, כדי ללמוד על תחושותיהם והמורל שלהם. המכתבים שבהם החיילים סיפרו על המפגשים הידידותיים עם האויב הוחרמו ולא נשלחו למשפחות. ובכל זאת, לכמה משפחות בגרמניה ובצרפת הגיעו `מכתבים אסורים`, והם לא דיווחו על כך לאיש, כדי שלא יאונה רע ליקיריהם..
"מפקדות הצבא החליטו לנהוג בחומרה בחיילים שהחליטו על דעת עצמם לכרות הפסקת אש, והענישו אותם באמצעות שליחתם לחזיתות שבהן התנהלו קרבות קשים ביותר. החיילים הגרמנים נשלחו למשל לרוסיה, שם בלחימה בחורף אפשר למות או מפגיעת כדורים או מהקור הנורא. הגדוד הסקוטי, למשל, המשיך את שביתת הלחימה במשך שלושה שבועות. למעשה הם ירו, אבל גבוה באוויר, הרבה מעל עמדות יריביהם. הגדוד הזה הוחזר לסקוטלנד, וחייליו שרדו, בעוד האחרים רובם ככולם מתו, לאחר שנשלחו למקומות שבהם לא היה להם הרבה סיכוי. באופן הזה המפקדים החזירו את רוח המלחמה והמיליטריזם".
מלחמה על אדמות ועל אגו
- את רוב הסרט צילמת בעיקר ברומניה. למה לא בצרפת?
"בהתחלה לא הייתה לי בעיה עם שלטונות הצבא בצרפת, משום שהתלווה אלי ההיסטוריון שכתב את הספר שבזכותו הגעתי לפרויקט (איב בופאטו), אדם מאוד מפורסם בקרב רשויות הצבא. בזכותו, היה לי קל להגיע לכל המסמכים. כשהגעתי לשלב הצילומים, איתרתי אתר צבאי שהיה מושלם לצרכים שלי, בדרום צרפת, ליד בורדו. פגשתי את מפקד הצבא של האיזור שדווקא הסכים לשתף איתי פעולה, אבל כשביקש אישורים מהחלונות הגבוהים, הוא נענה בסירוב, בנימוק של הסיווג הביטחוני הגבוה של האיזור הצבאי.
לאחר שניסיתי שוב ושוב לשכנע אותו, הוא אמר לי שהוא לא רוצה קשר לסרט שעוסק במרד בשורות הצבא. לא האמנתי. אנחנו עכשיו 90 שנה אחרי שהאירועים האלה התרחשו, והוא מדבר איתי על מרד בצבא. ניסיתי לפנות לגורמים מעליו, בדרג הפוליטי, אבל התשובה הייתה שאם הגנרל מתנגד לך, אי אפשר לאשר זאת. ניסינו לצלם בגרמניה, שהיו שותפים שלנו להפקה, אבל לא איתרנו שם לוקיישנים מתאימים, ולכן בסוף רוב הסרט צולם ברומניה, ומקצתו בסקוטלנד, צפון צרפת וברלין".
- ומדוע היה לך חשוב לאפיין את המפקד הגרמני כיהודי?
"באיזור שבו אני גר יש בית קברות צבאי גרמני גדול מאוד מתקופת מלחמת העולם הראשונה, שיש בו 40 אלף קברים, וכשנכנסים פנימה רואים שהקברים הראשונים הם של יהודים. ומאחר שאני יודע שרבים מבלבלים בין מלחמת העולם הראשונה לשנייה, רציתי להדגיש את ההבדל, שהגרמנים לא היו נאצים במלחמה הראשונה, וזו לא הייתה מלחמה אידיאולוגית אלא מאבק שליטה על אדמות, על כבוד ועל אגו. ובצבא הגרמני היו לא מעט מפקדים ממוצא יהודי, והיה לי חשוב לעשות את ההבדלה הזו. בסרט רואים שבזמן המיסה הוא מסיר את כובעו מתוך רספקט. הנצרות היא לא דתו, אבל הוא רוחש כבוד גם למי ששונה ממנו. זהו ההומניזם בהתגלמותו, שיכולים לחיות בכפיפה אחת קתולים, פרוטסטנטים וגם יהודים".
לפרטים נוספים
13/12/2005
:תאריך יצירה
|