לאט אולי אבל בהחלט בטוח, נראה כי הסרט "פלאפל אטומי" צובר לעצמו כמות צופים נכבדה. במשך כשבועיים פלוס צפו בו כבר יותר מ-70 אלף איש, והבמאי דרור שאול יכול בהחלט להרגיש מעודד. ככלות הכל חלף כמעט עשור מאז צאת סרטו הקודם, המצליח וזוכה פרס אופיר, "אדמה משוגעת".
 
בדרך כלל הצלחה נותנת רוח גבית לשינוס מותניים לפרויקט הבא. לך זה לקח לא מעט זמן.
 
"אחרי 'אדמה משוגעת' כתבתי תסריט שקורה בכמה מדינות באירופה. הוא נרכש באופציה על ידי מפיק מלוס-אנג'לס ששמו לויד פיליפס ("ממזרים חסרי כבוד") וכמה חודשים מאוחר יותר הוא נפטר מהתקף לב. ואז היה המשבר הכלכלי ומשבר הכותבים והשחקנים באל.איי. נאלצתי להניח לרגע קט את התוכנית היקרה ורציתי לעשות משהו קומי מהיר, בעברית ובפיתה. חשבתי שקומדיה ישראלית-איראנית יהיה קל ומהיר לממן. אבל זה לקח חמש שנים והיה מסובך מאוד".

מסע לעיירת הכור המקבילה באיראן
 
עלילת הסרט מתרחשת ימים לפני תקיפות גרעיניות של ישראל ואיראן זו את זו. בחמ"ל הישראלי יושבים שר הביטחון (יונתן צ'רצ'י) ולידו הרמטכ"ל (יוסי מרשק), עוזרו האזרח ק' (זהר שטראוס), הרמטכ"ל (יוסי מרשק) השש אליי קרב, ראש אגף המבצעים חיים שי (שי אביבי) וג'ושוע (וויל רוברטסון), מפתח תוכנת המחשב לשיגור הפצצה מישראל.
 
במקביל, שתי נערות, הישראלית נופר (מיכל טרבס) והאיראנית שאררה (טארה מלטר), החיות כל אחת בעיירת כור במדינתה, מתיידדות דרך האינטרנט ומתברר שבידיהן המפתח לסיכול מזימת ראשי מדינותיהן. תוך כדי, אמה הגרושה של נופר, מימי (מלי לוי), מפעילת דוכן פלאפל על גלגלים, מוקסמת מאוליבר (אלכסנדר פהלינג), גבר יפה תואר, נציג גרמני בוועדה לבדיקת כורים גרעיניים, שבאה לביקור בכור הישראלי. בתה נופר מקיימת קשר עם החבר שלה מרון (עידן כרמלי), אשף מחשבים שיעזור לה ולשאררה לשבש את מזימות שתי המדינות.

בחרת אישיו מאוד אקטואלי בשנים האחרונות, סוגיית הגרעין האיראני.
 
"כתבתי את 'פלאפל אטומי' ב 2010. אז קראתי לו 'אהבה אטומית'. בהתחלה הוא היה על עיירת כור בדרום ישראל. ואז כש'לבנון' של שמוליק מעוז זכה בוונציה התקשרתי לברך במאית איראנית, שירין נשת, שזכתה במקום השני. היא אמרה לי: 'מה אתה אומר על זה? ישראל ואיראן במקומות הראשונים! מי יודע, אולי פעם נעשה סרטים יחד?'.
 
"המשפט הזה פתח לי חלון למסע מרתק  לעיירת הכור המקבילה באיראן. לפתע הכל התבהר: הנושא של שתי מדינות שיש בהן עיירות מדבריות עם תושבים וחיים וחלומות וחרדות, שבעצם גרים במקום שמייצר נשק להשמדה המונית, העלול להשמיד אנשים שממש דומים להם. וכל זה בצל המהפכה הטכנולוגית הנוכחית, שבה בני הדור הבא מתקשרים ברשת עם כל העולם ומבינים שאין ביניהם כל כך הרבה הבדלים. זה לא משהו שהיה נכון לפני 50 שנה. אנחנו בעיצומו של שינוי".



פלאפל אטומי (צילום: מרב מרודי)

"קו-פרודוקציה היא סיוט מתמשך"
 
איך הצלחת להרכיב הפקה עם קואליציה בינלאומית מרשימה, עם חברות הפקה מגרמניה וניו-זילנד. 
 
"זה פרי עבודה של שותפיי אמיר פיינגולד, חיליק מיכאלי ותמי ליאון ואברם פרחי, מחברת יו.סי.אם, ויונייטד קינג. הם דאגו לכל. קו-פרודוקציה היא סיוט. יותר נכון סיוט מתמשך".
 
למה בעצם?
 
"התסריט נכתב על שוער כדורגל שוודי שהפך לפקח. בעקבות המימון שהיה אמור לבוא מקנדה, שינינו את התסריט לדמות של שחקן הוקי קנדי. ורק כשהתברר שאף אחד מאלה לא ייכנס לסרט, אלא גרמנים, שיניתי שוב את הדמות לגרמני. אלכסנדר פהלינג ('מבוך השקרים', 'ממזרים חסרי כבוד') היה מדהים וכך גם האנרגיה שלו עם מלי לוי, שהיא שילוב של כישרון אדיר עם לב ענק. זה היה תענוג". 
 
בסופו של דבר עמדו לרשותך שחקנים בינלאומיים טובים נוספים, בהם הניו-זילנדי וויל רוברטסון והגרמנים ממוצא איראני אראש סרהאדי, סימה סאייד ואוטנה מירזה.
 
"וויל רוברטסון הניו-זילנדי היה ההפתעה של הסרט, כי הגיע שחקן קומי מדהים וכל כך צעיר. אראש לוהק בגרמניה ועזר המון בדיוק הסצנות ובתרגום שלהן. ואוטנה מירזה הוא בכלל קסם של איש". 
 
ליהקת גם נבחרת ישראלית מנצחת של שחקנים קומיים-דרמטיים, בהם גם חסרי ניסיון כמעט, כמיכל טרבס ועידן כרמלי. בסופו של יום, חלק גדול מהסרט מונח על כתפיהם.

"מיכל טרבס ועידן כרמלי הם מדהימים, באישיות וגם בכישרון המשחק. נוער מאוד קשה ללהק כי זה ניסוי ותהייה. היה לי מזל גדול מאוד שלבנה חכים ולימור שמילה המלהקות עבדו איתי. השאר הוא אינטואיציה".



פלאפל אטומי (צילום: מרב מרודי)

אמירה על הגנרלים של פעם
 
הרטייה של גנרל חיים שי שמגלם שי אביבי נראית כקריצה למשה דיין.  
 
"הרטייה היא רעיון של שי אביבי, שאהבתי ואימצתי. יש תהליך קבוע של בניית הדמות וחשבנו האם נחוץ שפם או זקן או משהו אחר. ואז שי הביא את רעיון הרטייה שכל כך אהבתי וכל כך השפיע על האופן בו הוא שיחק. רק בעריכה, כשראיתי את התוצאה המלאה יותר, עם הרצל בחדר המלחמה, דמות זהר שטראוס עם המסמרים והאוזן, ואלמנטים אחרים, הבנתי שבעצם יצאה פה אמירה על הגנרלים של פעם ועל כמה זה עוד משמעותי, או לא, בימים אלה". 
 
כשצופים בסרט אין מנוס מלהיזכר בסרטים קומיים-פראנואידים מתקופת המלחמה הקרה, מהקלאסיקה "ד"ר סטריינג'לאב" ועד "הרוסים באים, הרוסים באים"
 
"רציתי שהמסר של הסרט יבוא מטיפש הכפר, כי אם היה בא ממני או מדמות אחרת, הוא היה עלול להרגיש מסע פרסום. בכלל, אני מעדיף רגש על מסר, או כמו שאמר חבר טוב: 'כשקומדיה מנסה לחנך, זה תמיד יוצא פתטי'. בגלל זה יש בסרט בעצם שני שיאים ואחריהם עוד סיום. ההשוואה ל'ד"ר סטריינג'לאב', וגם לסרטים אחרים, הייתה כבר משלב התסריט, בקרנות ובקרב מפיקים מחו"ל. אבל לא ניסיתי במודע לתקשר עם יצירה כזו או אחרת. הרעיון היה לספר סיפור מופרך לגמרי באופן הכי ריאליסטי שניתן".
 
פרסמתם את הסרט בעולם באמצעות גימיק שיווקי-פרסומי של "שגרירות איראן בישראל תיפתח כאן בקרוב", שהצליח מעל ומעבר למשוער. הרעיון היה להשיג תשומת לב איראנית לסרט?
 
"זה רעיון של חברי האסטרטג והפרסומאי ספי שקד, שחבר יחד לצוות יו.סי.אם ויונייטד קינג. חודשים רבים לפני יציאת הסרט נפגשנו וחשבנו. היו שני דברים ברורים: האחד, רצינו קמפיין שישלב בני אדם באיראן. השני, רצינו קמפיין מחוץ לקופסה. זה היה תהליך מרתק. ספי הציע שלל רעיונות מדהימים שרק חלק מהם הצלחנו לבצע. השלט התפשט באינטרנט כמו שריפה. דיברו עליו בכל העולם ובעיקר באתרים ובערוצי חדשות איראנים, כמו בי.בי.סי פארסיה.
 
"אבל הכי מרתק זה הטוקבקים של האיראנים: 'יוזמה ברוכה של ישראלים! למה אצלנו אך אחד לא מציע לפתוח שגרירות ישראלית בטהראן?'. כולנו בתדהמה מהתהודה בעולם בכלל ובאיראן בפרט. זה שימש חלק טבעי בהמשך הסרט שכל כך רצינו שיהיה פרי עבודה של ישראלים ואיראנים. בני אדם".


פלאפל אטומי (צילום: מרב מרודי)

החרדה להישכח
   
דרור שאול, 48, עדיין מזוהה אסוציאטיבית ואינסטינקטיבית אצל רוב האנשים כיוצר "מבצע סבתא" (1999) הפולחני. ציבורים רחבים עדיין מצטטים חופשי את הטקסטים: "קרמבו, סבתא חיה מתה!"; "שעת השין היא עשרה לארבע אפס אפס"; "אצל מי למדת לעשות רברס עם עגלה?"; "אתה מתחיל הכי מהר שלך ולאט לאט אתה מגביר"; "את סבתא שלך תקבור בשקע הזה. אני רוצה בור בור!"; "קלאודיו, אני סופר עד אחת". 

אני מניח שזה מענג ומסב לך קורת רוח רבה שסרט טלוויזיה במקור בן 54 דקות שלך הפך לתופעה פולחנית גורפת ומצוטטת בלי סוף. זאת, בלי לשכוח כמובן את סרטיך "סימה וקנין מכשפה" ו"אדמה משוגעת".  
 
"זה תמיד משמח. אבל לי יש את טעמי האישי, כיוצר הסרטים האלה, ויותר מכך, שהם בחלקם מבוססים על חיי. עבורי  'אדמה משוגעת' הוא יצירתי הקרובה ביותר. שם קרה משהו, עם כל הבעיות והפשרות של הבימוי וההפקה שיש תמיד - שהיה טהור ולנצח יישאר קרוב לליבי. ברור שאני מחובר במאה אחוז לכל יצירה בה אני מעורב, אחרת אין לה סיכוי, אבל ב'אדמה' היה משהו שדרש ממני במקביל לעשייה גם המון אומץ להתגבר על חששות ולחזור לשם, לחדר בבית הילדים, לתקופה בה החיים איימו למחוץ אותי ולא תמיד היה מי שיסייע".
 
מיקמת את עלילת "פלאפל אטומי" באזור הקרוב למקום בו נולדת וגדלת, קיבוץ כיסופים. האם גם הוא מכיל רסיסי ביוגרפיה מסוימים?
 
"לא חשבתי ש'פלאפל אטומי' קשור אליי במובן של ילדותי בקיבוץ כיסופים. אבל עדיין, הוא קורה במדבר ויש שם אם חד-הורית ונערה שמקווה לאבא חדש. אבל לא הייתה לי כוונה לקשר ביוגרפי, ואם יש משהו כזה בסרט, הוא כנראה מגיע ממקום לא מודע, וזה לגמרי בסדר. מה שמרתק אותי במקום קטן ונידח, כמו זה שממנו באתי, הוא השקט והשלווה מצד אחד, מול החרדה להישכח, להיעלם ולהימחק - מצד שני".
 
בשיחה אתך אפרופו "אדמה משוגעת" והעבודה עליו בסדנת הפיתוח בסאנדנס אמרת לי: "יוצר לא בוחר במה הוא מתעסק. כשאתה כותב את התסריט הפרויקט בוחר אותך". אתה חש כך גם כיום?
 
"זו פנטזיה של כותב צעיר, לחשוב שאדם כותב תסריט ומצלם אותו בקרוב. אנחנו היוצרים תמיד עובדים על כמה דברים שמסעירים אותנו במקביל. ורק המימון קובע מה יקרה קודם ומה אחר כך, או מה לא קורה בינתיים או בכלל. התסכול הזה, פלוס החתירה להמשך, הם שמשאירים את היוצר ער בלילות הארוכים של כתיבת סצנות שהוא מקווה שהקהל יראה. אבל לעתים לוקח שנים, אם בכלל, לפני שהן מצטלמות. או נופלות מהתסריט ברגע האחרון. או מצולמות ונופלות בעריכה. זה קשה, לא בגלל המאמץ, אלא בגלל שלא ברור אם זה אי פעם יקרה". 



דרור שאול (צילום: קלייטון צ'ייס-פולמר)