מאיה איזקוביץ היא קודם כל וראשית לקול זמרת נפלאה. אחת שלמשמע קולה ושירתה תעצרו את עיסוקיכם וגם אם נשמתכם לא תיעתק, הסקרנות תעשה את שלה – תאכל אתכם.

אלבום הוא אופציה טובה להשביע את הסקרנות, אבל לא מספיקה. כיון שבהאזנה לה היא רק מתגברת ונטענת בתשוקה להכיר אותה, לראות אותה. להיווכח שאכן יש זמרת כזאת במציאות. שהיא לא פוטו-שופ אולפני. להאמין שהיא מסוגלת לשחזר את המוקלט גם בהופעה, הזירה האמיתית.

כשהיא עולה על הבמה, אי האמון רק גובר. אך לרגעים ספורים בלבד. איך מהקומה הקטנה, מהגוף הצנום, מהנוכחות השברירית, המלאכית והביישנית, ייצאו כאלה קול ושירה. וזה לא שהיא מתנפלת על האוזן עם מפגני מנעד ועוצמה, ויבראטו ותעוזה. להיפך, היא עושה זאת בשקט, ברוגע בטוח ובנינוחות בלתי אמצעית. ממש נקודת זינוק מטעה.

אולם מרגע שהיא פותחת את הפה, עם שיר הנושא מ-All of the Miles אלבומה האחרון, השני, אתם שלה. הרכות הנערית היא כסות לבשלות קולית יוצאת דופן. האופן שבו היא נושמת ומפעילה את מיתרי קולה, מייצר קול מרובד, מהפנט, אפילו עוצר נשימה, ובעיקר עשיר בגוונים וצבעים, עם ויבראטו מרתק וטוויסטים משכרים.





מאיה איזקוביץ (צילום: אוהד רומנו)





אלבום קסום, מקסים

אמנם איזקוביץ מזוהה כרגע עם פולק, אולם היא אניגמטית בהבעתה. לרגע היא קאנטרי, אבל היא גם בלוזית, פה היא פופית (לא הרבה), כאן היא רוקית (לא מעט), ובעיקר מפתיעים הגוונים השחורים - אר.אנ.בי, נשמה וגוספל - בשירתה. פולק שחור? בטח יש כזה. ואם לא, היא עוד תמציא אותו.

All of the Miles הוא אלבום קסום ומקסים. 11 שירים, כולם שלה (רק אחד היא הלחינה במשותף עם יונתן דגן, המפיק המוזיקלי שלה), על 41:58 דקות מהנות ומענגות. היא שרה, באנגלית כמובן, שירים בגוף ראשון. על אהבה, חלומות, אמונה באנשים וכל המסביב. יש איזה סיפור לאורך האלבום, התקדמות ליניארית זהירה. מהמבחנים שבהן עומדת האהבה בשיר הנושא, הפותח, ועד ההכלה את בן זוגה, ואם תרצו, הצהרת העצמאות הדווקאית שלה ב-I’am, השיר הנועל.

בדרך יש דיאלוג משוחזר אם לבתה, אזהרות מפני אנשים רעים וסכנות שבדרך, שעוברות מאם לבת לאורך הדורות ב-My child; אילוסטרציה לסערת הרגשות שבתוכה ב-Wild sea; שאיפה לבטחון וליציבות בזוגיות ב-When I get there, שגם מעניקה השראה וכוח ב-Your grace; וכל אותם תבלינים שנדרשים לטיפוח ולשמירת מערכת היחסים (Watch me או Soul changing) גם בעתות מצוקה, משבר ומאבק (ב-Your grace או Can’t wait). וגם שיר, Noam, לקראת הסוף, שכאילו לא שייך: זכרון מאהבה תמימה מתקופת הנעורים. הוא בן 16 היא בת 15, וסביבם לבבות וחלומות גדולים.

עקב אכילס של איזקוביץ ככותבת היא אמונתה בטוב שבאדם, ובמקביל – נטייתה להאדיר את הגבר או את מושא אהבתה, שהוא משום מה מושלם, ללא פגמים כמעט. אין לה טענות כלפיו, היא לא מפקפקת בו. היא מקבלת הדין בהכנעה: "אני זורחת בזוהר שלך/ אתה ממלא אותי באור" (Your grace), "אעשה כל מה שצריך להכניס שמחה ליום שלך" (Soul changing), וגם כשפניו חתומות ואינן מלמדות על תחושותיו היא מהססת מלהטיל בו אשמה כשמגיע המשבר (Minor changes). יאללה, בא לצעוק, עמדי על שלך! נערי אותו!! תני לו בראש!!!

הלחנים של איזקוביץ נהדרים ומתוקים כמותה. אינטליגנטים ומפותלים עם המון השראה. עם מעט תשומת לב וחריץ על סף הדלת והם נדחקים פנימה, עשויים להתפתח ללהיטים איכותיים (עד כה יצאו רק שניים לרדיו, Noam ו-My child, מעט מדי). הרבה מאוד בזכות יונתן דגן, איש ה-J.Views, שבאולפנו הניו יורקי נרקח האלבום.
 
אם צריך את השני של איזקוביץ כדי לתת לדגן גושפנקא של מפיק-על, הנה היא מגיעה. הוא בנה לה אלבום מבריק בצניעות ובצנימות שלו ועדיין בשרני ומדויק להפליא. לרגע לא מוגזם או תופס תחת על עצמו.

בתבונה, בזהירות ובשליטה מופלאה במגוון כלי נגינה ובמחשבים בפרט, הוא יוצר סביבה אווירה מכושפת, שמעשירה בפרטים את הפולק שלה. היא עולצת ורוקעת ב-When I get there, מתפנקת וממתיקת סוד ב-Your grace. הוא מדגיש את הפוטנציאל שלה כזמרת נשמה לוהטת ב-Minor changes באמצעות נימה דקה של אר.אנ.בי. מפעים, ומציג אותה כזמרת קאנטרי אמריקאית משובחת ב-Can’t wait עם שמלת מיתרים (וציוץ הציפורים...) שמייפה עוד יותר את תחושת הדחיפות והנחישות שבמלות השיר.

והשימוש המקסים שהוא עושה בבריטון סקסופון, בפיה של פאולה הנדרסון (נגני הקצב, אגב, הם אמריקאים: מתיאס קונצלי בתופים, בן קמפבל בבס; דגן שמנגן בפסנתר וקלידים, הקשה ובס, ואיזקוביץ משלימים עם הגיטרות) בכלל וכעיטור לגוויעת שיר הנושא, הוא מכמיר לב. הבחירה שלו בה והנכונות שלו לעבוד עימה הולידו שיתוף פעולה פנטסטי ואלבום מופלא.

לב ההופעה - דווקא בשירים חדשים

אף לא אחד מנגני האולפן משרת את איזקוביץ בסיבוב הופעותיה המקומי, שיצא לדרך בחודש שעבר. הקלידים (יונתן דסקל) והמחשבים אמנם נוכחים, אך לא כלי הנשיפה והמיתרים.

הדגש הוא יותר אדג'י, יותר מחודד, עם ריתם סקשן מרהיב, שמונה את מאור ויזל בגיטרה חשמלית, את ניצן אייזנברג בבס ואת קרן טפרברג בתופים.

טפרברג, שבדרך כלל היא הקשוחה בחבורה, מרפה כאן מהכוחניות והעוצמה לטובת מסגרת דעתנית, בהירה ומאוד מחודדת ומדויקת, גם באביזרי תיפוף אלקטרוניים וגם בשירה. מספקת לה תמיכה מוזיקלית משובבת שמגיעה לשיאה בשלהי המופע, בדואט הקשה ושירה על גבול הא-קאפלה (וללא הגברים בלהקה) של Be my husband (של נינה סימון), שיותר ממרמז על מקורות ההשראה של הוואספית הישראלית הצעירה.

15 שירים בלבד בהופעה של איזקוביץ. שעה ועשרים דקות בלבד. יותר ממחציתם, שמונה, לקוחים מהאלבום החדש - בחוץ נשארים Your grace (בסדר, אפשר להבין), Can’t wait הנפלא ו- I’am הדעתני (שעליהם יותר קשה לי לוותר). חמישה מייצגים את Safe and sound, אלבום הבכורה שלה מ-2011, כולל שיר הנושא והלהיטים Brave again ו-Is it alright, ו-Lucy ו-Long gone שאותם היא משלבת, מלווה את עצמה בגיטרה אקוסטית, ממש בפתיחה, כמו מבקשת להקל על הצופים עם שירים מוכרים.

לב ההופעה, דווקא עם מקבץ של שירים חדשים, הוא לטעמי החלק החזק והמרשים ביותר במופע. אחרי שעיכלנו את חילופי השפות - שירה באנגלית, קטעי קישור בעברית - היא מגיעה ל-Wild sea, שנכתב לדבריה, באחד מרגעי המשבר שפוקדים אותה מדי יום, והוא פולקי מתוק ומשתפך, נושא אופי המנוני, ומובל בנגינת גיטרה מבריקה של דסקל.

האקוסטית שלה לוקחת את My child לגרוב נהדר, רוק'נרולי שורשי, וב-Minor changes היא מתחברת לגיטרה חשמלית, מטביעה באמצעותה את השיר בנגיעות בלוזיות וגוספליות, פשוט ריתם'נ'בלוז נהדר, שמציע מכל טוב -לבן ושחור, קצב ונשמה, רכות וכוח וגם פיתולי שירה.




מאיה איזקוביץ (צילום: הילה שייר)





נועדה לגדולות

גם על הבמה היא מלווה את Noam ביוקלילי, כשדסקל מתחבר לאקוסטית, והקאנטרי-ביורקי המופלא נטבל בהמון אהבה וחמלה. איזה קול יש לה. איזו שירה. אחרי הבקשה הנינה סימונית (שגם היא "שייכת" לשיאי הרגש וההתלהבות) איזקוביץ מתמסרת ל-When I get there שמתחיל גם הוא בתיפוף, בקצב מנוגד לשבריריות-כביכול שלה (איזקוביץ עם מצילת יד), אבל מיטיב לשקף את נטיותיה הקוליות ולייצג את ההשפעות הפולקיות עליה.

כמו בשיר הסיום Is it alright, שאותו למרבה המבוכה והשעשוע החלה שלוש פעמים, עד שמצאה את הטון הנכון והנשימה הראויה לשירה בגבהים, בספירה משלה, כמי שלא רוצה לרדת אלינו. את שני הראשונים בשלושת ההדרנים היא שרה לבד על הבמה. תחילה, עם אקוסטית, שיר הנושא מאלבומה הראשון, שהוריד אותה אל הקרקע, תרתי משמע, יציבה, מאוזנת ורגועה, עם רגליים על האדמה. אחריו, עם יוקלילי, שיר חדש בשם Our story, שנכתב בניו יורק, לאחר שחוותה פרידה "עם הרבה כאב ועצב, אבל גם הרבה עוצמה ויופי" מאהובה. קינה על אהבה שעשויה להאיר את היצירה של איזקוביץ באור אחר ובתובנות חדשות. מן הסתם באלבום הבא.

הלהקה שבה לנעילה עם Soul changing מלא האווירה, השיר שהולחן עם דגן. גיטרה חשמלית מהורהרת מצד אחד ותיפוף כמו-אלקטרוני מעודן, חד ומהודק, מצד שני, קלידים שמתעצמים בהמשך והשירה של איזקוביץ מתגבשת לצעקה. יצירה יפה ושיר ממכר. כמו הזמרת עצמה.

אתם חייבים להספיק את מאיה איזקוביץ בסיבוב הזה. מי יודע מתי יהיה הסיבוב הבא. עם הכשרון העצום שהיא, אפשר בהחלט להמר שהגיחות העתידיות שלה לארץ יתמעט ויילכו. תפסו אותה כל עוד היא צנועה וביישנית, מתוקה ומקסימה. לא שהיא תשתנה, אני מקווה, אבל היא בהחלט נועדה לגדולות. וגדולות זה מעבר לים.

מאיה איזקוביץ. All of the miles (הליקון)
מאיה איזקוביץ בהופעה. זאפה הרצליה. חמישי, 8 באוקטובר 2015