יונתן אסתרקין החליט ליצור לילדים הצגה מחומרים שמעניינים אותם ולכן ביקש מילדים בכל רחבי הארץ שישלחו לו סיפורים ושירים שכתבו, ומתוכם רקח ביחד עם חמישה שחקנים את "מה הסיפור שלך תמר?" - הצגה חדשה העולה בימים אלה בתיאטרון חיפה ומוגדרת כ-"שיתוף פעולה ראשון מסוגו בארץ בין יוצרים קטנים לבמה הגדולה".   
 
מה היה לך בראש בתחילת הפרויקט?

"הרעיון שלי היה לעשות משהו לילדים ממקום לא מתנשא, לא לשבת בבית ולכתוב מחזה ממקום שבו אני כמבוגר יודע להגיד מה ילד רוצה לראות, מה יעניין אותו ואיך זה צריך להיות. העניין היה לפנות לילדים ולקבל מהם את הפידבק שלהם ואת העולם שלהם.   
  
"אנחנו יודעים, במרכאות ושלא במרכאות, איך תיאטרון אמור להיראות אבל ילדים אין להם גבולות, הם 'לא' יודעים ודווקא זה מפעיל דברים מאוד מעניינים ומיוחדים בכתיבה, נטולי גבולות. עניין אותי לראות אלו חומרים הכי קרובים לילדים, מה הדברים שמניעים אותם, לקבל תמונת מצב מהם, ולכן גם לא נתנו להם נושאים".
 
ומה קיבלתם?
 
"הגיעו אלינו 150 חומרים מילדים, שרובם בני 11-7. חלק הגיע דרך בתי ספר, חלק דרך קול קורא שתיאטרון חיפה פרסם באתר האינטרנט שלו. הכמות מאוד הפתיעה אותנו, זה לא היה קמפיין ענק עם סלבס או משהו מהסוג הזה. וזה גם באמת דרש מהילדים לשבת ולכתוב.

"תמיד יש מין תחושה כזו של הולך ופוחת הדור וילדים לא קוראים ולא כותבים. לי אין ילדים משלי אז אני לא יודע מה המצב באמת, אבל זה היה מאוד משמח לקבל כמות כזו של חומר". 

מה הסיפור שלך תמר? (צילום: יח"צ)

"ילדים כותבים בלי שום מגבלה"
   
אסתרקין הוא במאי, מתרגם, עיתונאי ומורה למשחק וזהו העיסוק הראשון שלו בעולם הילדים. לדבריו, "לא עשיתי הפרדה. תיאטרון זה תיאטרון, אמנות זה אמנות, אם משהו מעניין הוא פשוט מעניין".  
 
כשקוראים כל כך הרבה חומרים של ילדים זה בטח מוליד המון תובנות מעניינות, גם בלי קשר לכתיבת מחזה
 
"העולם של הילדים באמת עולם מאוד מאוד פרוע, היו כאלה שכתבו באמת סיפורים שעפים לכל מיני מקומות דמיוניים, מפורטים מאוד. היה סיפור אחד שנכתב על 30 עמודים בכתב יד קטן קטן. ילדים כותבים בלי שום מגבלה מבחינתם. אין להם בעיה שהסיפור יקפוץ ממקום למקום ויסתובב ויסתחרר ולא יהיה הגיוני ויסתור את עצמו. בלי חוקים, סוג של כתיבה פוסט מודרנית כזו.
 
"דבר שני שגילינו הוא שהדבר שמעניין אותם בכתיבה, הדברים שמרכיבים את העולם הפנימי הם מצד אחד העולם המדומיין, מקום אגדתי, להמציא אגדות,  מצד שני – העולם של בית ספר והמשפחה. לעומת זאת לא היתה שום התייחסות לתרבות פופולרית, דמויות מהטלוויזיה או סלבס, אף ילד לא כתב סיפור שבו הוא פוגש את בר רפאלי. זה גם היה משמח.
 
"עוד דבר שראינו שיש הרבה מאוד ילדים שכתבו מתוך מצוקה. פעם-פעמיים אפילו תהינו אם להעביר את זה הלאה, לרשויות הרווחה. מדובר בדברים שקשורים לבית ספר, ללהיות מקובל, אהוב בכיתה, להיות עם חברים או בלי חברים, בודד, שונה. המון ילדים כתבו על להיות שונה ואיך ראוי להתייחס למישהו שהוא שונה. אם היית אומרת לי שהתיאטרון לילדים ונוער מפיק מחזה על השונה הייתי אומר עוד מחזה חינוכי, יש עוד אלף כאלה אבל כשילד כותב על זה, למשל: "'יש לי תסמונת כזו וכזו וזה לא אומר שצריך להתייחס אלי אחרת', אמר הגיבור", אז אתה מחסיר פעימה. אתה רואה שזה החיים שלו.
 
"ועוד דבר מעניין שגיליתי הוא שרוב הילדים כתבו לילדים אחרים. הם לא כתבו את מה שהם בעצמם היו רוצים לראות, אלא את מה שהם חושבים שילדים אחרים היו רוצים לראות, ומדובר בילדים טיפה יותר קטנים מהם. ילד בן עשר כותב סיפור לילד בן שמונה. לכאורה – כמה הבדל יש ביניהם,  אבל מסתבר שיש הבדל גדול, כנראה עצום".
 
אתה בעצמך כתבת בתור ילד?
 
"כתיבה מבחינתי היתה נוכח נפקד, כתבתי עיתונות אבל לא הייתי ממש ילד כותב. המצאתי סיפורים יותר כמו במאי. אבל כשאני הייתי בגיל 11-10 רציתי לראות דברים של גדולים, דברים שהיה אסור, או די. אנ די., ספרי פנטזיה, סיפורים מהמיתולוגיה".



מה הסיפור שלך תמר (תמונת יחסי ציבור)


הפומפייה שסכסכה בין התרווד למחבת
 
איך נראה תהליך העבודה על החומרים?
 
"נכנסנו לעבודה של שלושה חודשים של אימפרוביזציה, אני והשחקנים. פשוט ישבנו ביחד, קראנו את הטקסטים, ניסינו לעוף עם רעיונות וקצת אלתרנו על זה. ניסינו כל מיני דברים, היו הרבה ויכוחים ומחשבות איך אנחנו שומרים על הרוח של מה שהילדים כתבו ומאחדים את זה להצגה אחת, לצורה אחת. הרבה שירים סיפורים שצריך להפוך לדיאלוג, דמויות, קונפליקט - כל מה שנמצא במחזה. והיו גם הרבה מאוד חומרים, שעל חלקם ויתרנו כי לא רצינו הצגה של יותר משעה. הרבה דברים באו מן היצירתיות של השחקנים כמבצעים וככותבים".
 
אתה יכול לתת דוגמה?
 
"אחד הסיפורים שקיבלנו מהילדים היה 'משפט הכלים' - מה כלי המטבח עושים כשאנחנו ישנים. הפכנו את זה לסיפור על מקובלות, חוסר מקובלות וסכסכנות – נושאים שהופיעו הרבה בחומרים. כל הכלים עורכים משפט לפומפייה שסכסכה בין התרווד למחבת, שהם חברים טובים עוד מהמגרה.
 
"ניסינו לחשוב למה דווקא הפומפייה סכסכנית? אולי  כי היא כלי מתוחכם כזה, פנסי שמנסי, והם לא אוהבים אותה כי היא אחרת. השחקנית נעמדה כמו פומפייה והתחילה לעשות ריקודים של פומפייה ויצא לה מבטא ברזילאי (שאחר כך התברר שזה המבטא היחיד שהיא יודעת לעשות). או הקולפן שהוא עורך הדין של הפומפייה ואחת הדמויות האהובות עלי בהצגה, שגם נבנה מהאלתורים של השחקנית, ככלי חסר בטחון".
 
ועל מה ההצגה בעצם?
 
"חשבנו שצריך סיפור מסגרת, כדי שדברים יהיו אחידים או מאוחדים, ובתוכו נוכל להכניס הרבה מהנושאים של הילדים – עניין המשפחה, המקובלות וכו'. ההצגה מתחילה בפרולוג כשהשחקנים מספרים לילדים בצורה משעשעת את סיפור הפרויקט שנכתב בהתבסס על חומרים של ילדים.
 
"סיפור המסגרת הוא על ילדה בשם תמר בת שבע שיש לה אמא, אבא ואחות גדולה מעצבנת בשם לי-גל (שזה שם מעצבן, נכון?), יש לה כלב מדבר בשם במבה ויש לה יומולדת והיא מקבלת מתנות וברכות ביניהן מתנה גדולה מסבתא ותמר מקווה מאוד שזה יהיה אייפד. אבל במקום אייפד היא מקבלת ספר, ספר שלא כתוב בו כלום. סבתא התכוונה שתמר תכתוב את כל הסיפורים שהיא ממציאה בספר אבל תמר לא יודעת איך כותבים סיפורים והיא מתבאסת כי היא רצתה אייפד. ואז יש הפסקת חשמל, כולם מתחילים להתרוצץ עם נרות ותמר נשארת לבד בחדר שלה ומשעמם לה והיא מתחילה להמציא סיפורים ואז הסיפורים ההם הקטעים השונים בהצגה שמבוססים על מה שהילדים כתבו ושלחו לנו.
 
"תמר מכניסה את המשפחה שלה ואת עצמה לתוך הדמויות בסיפורים שהיא ממציאה. למשל במשפט הכלים אחותה הגדולה לי-גל היא הפומפייה, אבא שלה הוא השופט מר קערה הגדול והנורא, ואמא שלה היא העדה הכפית וכו' וכו'". 

מה הסיפור שלך תמר? (צילום: יח"צ)

מלחמת העובשים בירקות, למוזיקה של גבעת התחמושת
  
הילדים הכותבים ראו כבר את ההצגה?
 
"היתה הצגה חגיגית שאליה הוזמנו כל הילדים שכתבו וזה התקבל טוב מאוד, הם נורא התרגשו ובאו לבמה להצטלם עם השחקנים. אגב גם ההורים מאוד נהנו. היה לנו חשוב שגם להורים ולמבוגרים יהיה כיף ומשעשע ושהשפה התיאטרונית תהיה מעניינת.
 
"מבחינת הכתיבה זה בהחלט מדבר גם למבוגרים. למשל יש סיפור על מלחמת העובשים בירקות, לקחנו את הסיפור הזה וכתבנו אותו מחדש כשיר, עם המוזיקה של 'גבעת התחמושת' וזה הפך למין פרודיה על להקה צבאית של פעם, עם העמדות של צדי צרפתי. זה למשל מקום שמצחיק את המבוגרים ואחר כך הם יכולים  להסביר אותו לילדים". 
 
מה על השפה התיאטרונית?
 
"התפאורה מינימלית, יש כמה קוביות מצוירות שמתחברות יחד למקום של ההתרחשות: כיור המטבח, החדר של תמר. כל היתר נעשה באמצעות הגוף של השחקנים, תיאטרון פיזי. למשל קטע אחד מתרחש בקרקס אז כל השפה הופכת לקרקסית, כולל ג'אגלינג, תיאטרון צלליות ותיאטרון תנועתי".
 
ואיך התגבשה חבורת השחקנים?
 
"נדב זילברמן, גיה באר גורביץ', יקיר שוקרון, תמר ווסר, עמית עוזר הם חמישה שחקנים שסיימו את בית צבי בשנה שעברה והייתי הרכז שכבה שלהם, עם חלקם עבדתי בהצגות בבית צבי והכרנו טוב. חשבתי שזה שהם מכירים אחד את השני ויש להם הומור והווי פנימי יפעל לטובת ההצגה".
 
יהיה המשך לפרויקט?
 
"לאור העובדה שזה הצליח, התיאטרון מאוד מרוצה, הקהל מרוצה ואנחנו מרוצים ואני מקווה מאוד שזה יהיה פרויקט מתמשך. ההצגה עולה בתיאטרון חיפה ותשתתף גם בפסטיבל הצגות ילדים הקרוב בחיפה.
 
"ראוי לתת קרדיט לתיאטרון חיפה כי הם עשו משהו שלא הרבה תיאטראות עושים - נתנו לי תקציב, זמן ואוקיי  בלי שיהיה להם כלום ביד. לא באתי אליהם עם מחזה מוכן, הרעיון היה שהמחזה ייכתב תוך כדי חזרות. הם בעצם קנו חתול בשק ולקחו צ'אנס גדול. גם ניצה בן צבי המנכ"לית וגם משה נאור המנהל האמנותי ראויים לשבחים בעניין הזה".
 
ולאלו גילאים אתם מייעדים את ההצגה?
 
"לפי מה שראיתי עד עכשיו בהצגות - לבני 11-4".




יונתן אסתרקין (צילום עצמי)



***
  
 
מחזה מאת: יונתן אסתרקין, נדב זילברמן, גיה באר גורביץ', יקיר שוקרון, תמר ווסר, עמית עוזר. בימוי: יונתן אסתרקין. תלבושות: דפנה פרץ. תנועה: גיה באר גורביץ. הלחנת שירים: יקיר שוקרון. הלחנת השיר של תמר: גיה באר גורביץ. עיבוד מוזיקלי ולחנים: נמרוד גורביץ. תאורה: אלי אשכנזי. משחק: נדב זילברמן, גיה באר גורביץ', יקיר שוקרון, תמר ווסר, עמית עוזר. 
  
   
"מה הסיפור שלך, תמר?" תעלה בתאריכים הבאים: 26, 27 באוקטובר 2015 ב-17:30 בתיאטרון חיפה,  4 בנובמבר, 17:30, תיאטרון גבעתיים,  16 ו-17 בנובמבר ב-17:30 בבמה 3, תיאטרון חיפה.  לרכישת כרטיסים: 04-8600500.