הרצון הטוב ביותר והפרשנות המוטרפת ביותר אינם יכולים לפענח את חידת ההצגה החדשה של אנסמבל תיאטרון הרצליה.
להלעיג על העולם החרדי
לא מבין. אני מודה שאני לא מבין מה שכנע את גדליה בסר להעלות את "כל נדרי" מאת יהושע סובול, וגם לא את הדרך שבה זה הועלה. אני לא מבין כי אני רוחש הערכה רבה הן לסובול והן לבסר, מנהל האנסמבל והבמאי של ההצגה.
התכנייה טוענת כי המחזה, אם אמנם אפשר לכנות כך את אוסף התמונות הביזאריות, מספר על קורותיה של חבורת צעירים חרדית מנהלת חיים כפולים וטועמת מהפרי האסור – מין, זאת אומרת, וגם שרימפס וקלמארי, ונסיעה לפאבים בלילות שבת - במסע גילוי עצמי. וההצגה, כך לפי הביקורת העצמית שבתכנייה, "מטלטלת ומלאת הומור".
אכן, הטלטלה קיימת, אבל מסיבות רחוקות כשנות אור מאלה שהמחזאי והבמאי חושבים עליהם. כמעט ברור מאליו שהתופעה הזאת קיימת. וכאשר עוד מציינים כי שלושה מהשחקנים המשתתפים בהצגה הם חוזרים בשאלה, וסיפורם היווה השראה למחזה, מי אני שאגיד כי לא היא. אבל אם אמנם כך, הבעיה של המחזה וההצגה גדולה עוד יותר.
כי כן מדובר בפלקט שטוח לחלוטין שאין בו ולא כלום מחיבוטי נפש, מניסיון להבין מה קורה באמת לצעירים החרדים. תחת זאת יש ניסיון להצחיק, ובכל דרך אפשרית, ולגחך על עולם תרבותי שאם נרצה או לא נרצה הוא חלק בלתי נפרד מהעולם היהודי והישראלי. אולי סובול אינו חייב לפענח אותו אבל אם כך, אינני חושב שיש בידו כלים להלעיג עליו. וזה מה שהוא עושה.
וזאת איננה סאטירה חברתית ולא תרבותית, אלא אסופה של בדיחות, מרביתן תפלות ומביכות, שמנסה להצחיק בכל הכוח. אפילו אם מדובר בפרודיה – ולא ברור על מה – היא נמוכה כל כך עד שהיה מביך לצפות בה. אולי משום שהציפייה מסובול גדולה, והידיעה שהוא מסוגל לתת טיפול רציני למה שנוגע בחיבוטי נפש.
מתורה ועד מין
במרכז העניין עומד סיפורם של בני הזוג נחמן ואסתר. הוא לומד בכולל, היא עובדת בחברת מחשבים ומפרנסת. אין להם ילדים. לנחמן כבר יש מאהבת שמבשרת לו כי באותו מפגש שאנו צופים בו, בחלק שלא ראינו כמובן, היא התעברה במזל טוב. היא לא השתמשה באמצעי מניעה, והוא, רחמנא ליצלן עדיין לא שמע על קונדום. או שמא עדיין לא חזר בשאלה מהעניין הזה דווקא.
אבל מה באמת משך אותו לשם? מה הרחיק אותו מהעולם התורני? על השאלה הראשונה אין ממש תשובה, על האחרת נקבל תשובה בדוקה בתמונה האחרונה במונולוג שיש בו כמעט כל דבר, מתורה ועד מין.
והנה, בהזדמנות חגיגית זו, מתברר לנו שרעייתו האינטליגנטית מאוהבת בחברו-מפקדו מהצבא, שהוא אולי גאון מחשבים, אבל טמבל די מוזר, ובטח שגם הוא, הגברא רבא החילוני, מאוהב בסתר ברעייה החסודה.
ובאותה הזדמנות – כן בסוף הטוב – אפילו המאהבת החילונית שרבו מחזריה כחול אשר על שפת הים מגלה שהיא אוהבת, אבל ממש אוהבת, את נחמן (כפי שמתבררים לה שמו וזהותו האמיתיים), והיא מכריזה על חזרה בתשובה למענו, והשמחה רבה. אבל נחמן הרי חזר בשאלה, התפקר, בא לממש תשמיש מיטה ולא יותר. אז מה יהיה? אולי במחזה הבא סובול יתרץ קושיה ושאלה.
יש עוד זוג אחד, רחל הסופר-חרדית שדבריה ברקים ורעמים מפי הגבורה, ובעלה חיים שלכאורה הוא הדוחף את נחמן ומסייע לו ונותן לו רעיונות לאן ללכת כשהם מתחמקים מהכולל וראש הישיבה (שסובול לא יחמיץ את האמת הנוראה בדבר סטיותיו המיניות).
הצגת חובבים במופגן
ברור לי שאפשר בהחלט לטפל בשאלת החזרה בשאלה, כשם שאפשר לעשות זאת ביחס לנושא החזרה בתשובה. אלה נושאים חשובים, שראויים לטיפול רציני, ואפילו בהומור בריא וטוב. זה כבר נעשה אצלנו בע"ה. אפילו נרשמו כמה הצלחות, בספרות, בקולנוע, בתיאטרון, ואם זכרוני אינו מטעה אותי גם בטלוויזיה שלנו.
אלא שאצל סובול ובסר החזרה בשאלה איננה מהלך קיומי דרמטי, משבר, תהייה של ממש על יסודות האמונה, או על הדרך האורתודוכסית החרדית. אני מבין שהם חשים בוז מסוים לחרדים, אבל התמונה שהם מציירים היא הלעגה מוקצנת.
ואינני מבין את שלושת השחקנים הצעירים גילי יוסקוביץ`, מנחם לאנג ונדב סגל, שסיפור חזרתם בשאלה נתן "השראה" (כמה מהר אנחנו מצליחים לרדד גם את המושג הזה!) לסובול. אין לי ספק, מבלי שדיברתי אתם, שהסקס אפיל החילוני המתואר במחזה הוא זה ששבר את מוסרותיהם. על מה ולמה נתנו ידם להצגת עצמם כך.
רמז לתהליך עמוק יותר מזה ניתן למצוא, גם אם בדוחק, בתיאור דמותה של אסתר שאותה מגלמת יוסקוביץ` במשחק פשוט, בסיסי מאוד. שני חבריה, לעומת זאת, עדיין רחוקים מרמת משחק בסיסית סבירה, ובכך הקשו יותר על פענוח חידת ההצגה.
לוסי דובינצ`יק עושה את המקסימום בעיצוב דמות החרדית הדבקה באמונתה, טלי שרון מדגישה בהגזמה את כוח המשיכה החילוני, ואורן שבו – הטוב מכולם – מצליח לבלבל את האויב (כלומר אותי) בתפקיד אבשה, המפקד-חבר-גאון-טמבל-מאוהב.
את התפאורה המסורבלת עיצבה עדנה סובול, את התלבושות עיצבה רות קפלנסקי, את התאורה עיצבה ג`ודי קופרמן שלא יכלה להציל את הגיבוב של התפאורה חרף כל מאמציה הניכרים. גם שפי ישי אשר על המוזיקה המקורית או המסורתית לא היה יכול לסייע להצגה, שגדליה בסר ביים כאילו היא הצגת חובבים במופגן שאיננה דורשת טיפול מעמיק.
חרף נטיות הפירגון שלי לאנסמבל תיאטרון הרצליה, לבסר ולסובול, אינני יכול שלא לומר כי זאת לא הצגה שארצה לזכור, או לספר שצפיתי בה.
לפרטים נוספים
14/12/2005
:תאריך יצירה
|