סרטי ספורט הם ז'אנר פופולרי, משום שהמתח הגלום בצפייה בתחרות, משרת את מטרתו העיקרית של הקולנוע – לרגש.

רובם של  סרטי הספורט עוסקים באגרוף, ולא בכדי. המתאגרף בדרך כלל מגיע מאשפתות, ואנחנו עדים לפילוס דרכו לפסגה, באמצעות משחק גרפי במיוחד ועקוב דם.

ב"השור הזועם", מרטין סקורסזה מצטיין בבימוי סצנות המאבק על במת האגרוף. כל אחד מהיריבים בזירה, נראה מתוך נקודת מבטו של האחר. תקריב פניו השחורות של היריב (רובינסון) המתקרב לעומת ג'ייק למוטה, נראה בהילוך איטי. סקורסזה משתיק אז את תשואות הקהל, ואת קולו של הפרשן המתלהם, ועל הפסקול משתלט שקט מטריד. כשרובינסון מכה בלה מוטה, בתקריב מצמרר, הדם והזיעה משפריצים לכל עבר, בהילוך איטי. ושוב, חזרה לשאון הקהל. הבזקי מצלמות. עשן מיתמר על הזירה, מבול אגרופים ניתח על לה מוטה שפרצופו הושחת לחלוטין.

סרט ספורט העוסק בשחמט, לעומת זאת, מעמיד את הבמאי בפני אתגר גדול בהרבה. איך להעביר אל הבד משחק, המתנהל על לוח עץ קטן, למשך זמן ארוך ומתיש, המתרחש ברובו בראשם של השחקנים, כשכמעט אף אחד מהצופים אינו בקיא בחוקי המשחק.




שובר את הכלים (תמונת יח"צ)

קומפוט מוזר

אדוארד זוויק, במאי "שובר את הכלים", שבמרכזו שחקן השחמט בובי פישר, לא צלח את האתגר. בשיאו של הסרט, פישר בן ה-28 מגיע (בשנת 72') לאליפות העולם באיסלנד, כדי להתחרות בשחמטאי הסובייטי הגדול, בוריס ספבסקי. רגעים אלו דלים קולנועית. על המסך נראים תקריבי הפנים של היריבים, בלבד, ערוכים בהצלבה. אלו עטופים בשוט פתוח של הבמה העירומה עליה יושבים השחקנים.

ככלל, הסרט עשוי בטעם רע מבחינה סגנונית. זוויק (במאי הוליוודי מנוסה, אך זניח) משלב במהלך הסרט צילומים כמו-ארכיוניים: מגורענים, בשחור לבן. למשל, מהדורות חדשות, מזויפות כאמור, שבהן קרייני חדשות מכל העולם, מספרים על ניצחונותיו של פישר. בהמשך הוא משלב חומרים שכביכול צולמו על ידי המצלמות שהקיפו את פישר. המעברים בין סוגי החומרים השונים כפויים, אינם מנומקים, ויוצרים קומפוט מוזר.

עוד בסרט, מעברים עלילתיים קצרצרים, ולא הרמוניים, אל היריב הרוסי, כשהוא נוסע בלימוזינה, מוקף באנשיו. בסצנות תלושות אלו משרבב השחמטאי פיברסקי, כמה משפטים על חששותיו מפישר. מן הסתם עדיף היה להשאיר את המתחרים הרוסים כאניגמה מעבר למסך הברזל. גם השימוש במוזיקה (להיטים משנות השבעים) צורמני וגס.

מגוויר מתאמץ מדי

טובי מגוויר, המגלם את בובי פישר, עושה עבודה מאומצת מדי, לעיתים מביכה. עבודת המשחק האינטנסיבית שלו, פוגעת בתהליך ההדרגתי של הידרדרותו הנפשית של פישר, כי מלכתחילה, מגוויר מגלם אותו על הילוך גבוה.

לפחות שתי הדמויות הקבועות המקיפות את פישר, למרות אישיותו הבלתי נסבלת - עורך דין פטריוטי, חובב שח (מייקל סטולברג) ושחקן שח לשעבר, שהפך לכומר (פטר סארסגרד) – עושים עבודה מאוזנת יותר.

חולשה נוספת היא, שאין בסרט ניסיון להסביר מדוע פישר השתגע ונעלם, בשיא הקריירה שלו. אמנם הוא פותח בתקופת ילדותו, ואנחנו מתוודעים לאמו הבעייתית (והמעניינת), אך דמותה מתמוססת במהירות, מבלי שהכרנו אותה לעומק.

בעצם, כיוון שזוויק נכשל גם ביצירת אמירה מעניינת וגם ביצירת מתח והתלהבות סביב המשחק, כלל לא ברור מדוע הסרט נעשה.