יותר ממופע בידור, "בראבא – מופע יחיד" הוא הצגת תיאטרון, לכל דבר ועניין כמעט.

יש בה כל המרכיבים הדרושים. שחקן ובמה, מחזה ובמאי, עיצוב חלל מפורט ולא מעט רקוויזיטים, תאורה ו-וידאו, וגם פסקול מוזיקלי. הרכב עשיר ומוקפד יותר מכל מופע בידור "רגיל" שאתם מכירים, לבטח אלה שמזוהים כסטנד-אפ, סוגה שבראבא עלול להיות משויך אליה בבלי דעת.

גם האכסנייה, הקאמרי 3, מחזקת את הזהות והייחוס הז'אנריים. זה רק המוניטין של שלמה בראבא כמצחיקן בלתי נלאה - ש"מפריע" ומסיט את תשומת הלב גם בהצגות התיאטרון ה"רגילות" שלו - כמו מתעקש לשייך אותו לבידור. אלא שהפעם, על אף הקומיות השופעת והבלתי נשלטת שלו, בראבא רציני לגמרי. בטח כשחקן, אך גם כבדרן.

מדוע וכיצד בראבא נהיה בראבא

המחזה הוא סיפור חייו של בראבא. עם כל השטיקים הבימתיים הגופניים והקוליים המוכרים, ועם לא מעט מהדמויות שכבר הספיק לעצב ולהכניס למחזור החיים והעניין של כולנו ביותר מארבעים שנות במה וקריירה. אבל הפעם עם ההגיון והדרייב, הנסיבות, ההנמקות וההסברים שמאחורי האיש. בניסיון, נואש כביכול, להבהיר מדוע וכיצד בראבא נהיה בראבא, ולמה, בעצם, הוא לא רוצה להמשיך להיות כזה.

כל חייו בשעה. המדריך המלא והמקוצר. 64 שנים (קצת יותר, אבל מי סופר) ב-60 דקות. עם צילומים ותמונות, עם וידאו (בעריכת אמנון וינר), תאורה (חני ורדי) ואביזרים (תפאורה ותלבושות איתן לוי), ובעיקר עם יכולתו הוורבאלית, המוטרפת והווירטואוזית לספר את הכל במהירות האור ומבלי להיכשל בלשון בסיבובים המסחררים.

מאז לידתו ב-1950 להורים ניצולי שואה, ילדותו כנער חולמני (מאוהב בתולעי משי ובתרנגולי הודו) בשכונה נתנייתית, הצל הגדול של הוריו (שמלווה אותו עד היום, ובעצם המחזה הוא ספק פרידה ספק בקשת מחילה מהם), גיחותיו הבימתיות הראשונות, שירותו הצבאי, התמכרותו לקריירה בימתית, בתיאטרון, בבידור ובטלוויזיה, הצלחתו הקולנועית המפתיעה (והמאוחרת...) – ובעיקר קורותיו וחייו כאיש משפחה, נשוי שלוש פעמים ואב לשלושה ילדים, והתובנות שלו מהרפתקאות הזוגיות וההורות האלה.



שלמה בראבא, צילום: אמנון וינר

צ'רלי צ'פלין, מיקי מאוס והיטלר

בראבא הוא וירטואוז. השליטה שלו בהיבטים מקצועיים מגוונים, מרהיבה ומרשימה. הוא לא רק בדרן עצבנו-היפראקטיבי, עם יכולת סיפורית חדה כתער, טיימינג פנטסטי וזכרון לפרטים מעורר השתאות וקנאה, הוא גם נגן (במלודיקה ובעיקר באקורדיון. מישהו אמר יאצק ולא קיבל?), וזמר (מאז להקת פיקוד מרכז, למרות שקיבל תפקידים בירכתי האולם) ורקדן, ומעל לכל שחקן, שבלא מעט מעמדים (שאותם מנווט בתבונה מקצועית ובמיומנות אין קץ הבמאי רוני ניניו) הוא מרגש עד דמעות.

אלה קשורים בהוריו. תיאוריהם בפיו פלסטיים ואכזריים, אך גם מלאי חמלה. את אביו, ממנו ירש את כשרון המשחק וההצחקה, הוא מתאר כהכלאה של צ'רלי צ'פלין, מיקי מאוס והיטלר, והזכרון שלו מאביו, ראש איגוד הבייגלע והכעכים מתעורר לפנות בוקר אל הפולקע והמלפפון החמוץ, גורם לקהל להשתנק מצחוק מהול בבכי.  הצגת הזקן מקלף התפוח, קלאסיקה בראבאית וירטואוזית, היא מחוות מאסטר פיס לאביו, "הגמד המקסים הזה". מאמו קשת היום ועצורת הרגש ("רגש מבחינתה זה בזבוז זמן. אפשר לטגן בו עוד שלושה שניצלים...") הוא עושה מטעמים בתיאור ההתמודדות (המנצחת!) שלה עם שפופרת משחת שיניים שהתרוקנה.

נוסף על ההומור המטורף והנונסנס המאתגר תמיד, תמצאו במופע היחיד של בראבא מוזיקה מצוינת מסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים (בפסקול שערך נדב רובינשטיין); זכרונות מאלביס פרסלי ומאינגריד אשתו הראשונה (של בראבא...); את יאצק, אך לא את שאול ("ירח מטפטף"); אזכורים (ברפרוף) מ"זהו זה"; הצצה (חטופה) אל מאחורי הקלעים של טקס האוסקר; תיאור מפורט ומוטעם של מאכלים טריפוליטאיים (אליהם נחשף במערכת יחסיו עם שמר גאון, בת זוגו הנוכחית, ושותפתו בעיבוד קורות חייו למחזה); והספדים (מפוברקים) של קולגות ומדינאים על לכתו.

ובעיקר תעברו אתו את המסע (וגם המשא) האישי והתרפויטי מאבא לא יוצלח לשני בניו הראשונים, לאבא מעורב וגאה לבתו הרכה והמאוחרת, כזה שהבין באיחור שצריך להשקיע בזוגיות, שצריך לכבד את ההורים ובעיקר שצריך להיפטר מהפחד מה תגיד הסביבה אם הוא לא ירצה אותה.

לא בטוח שיש לבראבא תשובות חד משמעיות ומחייבות לכל התהיות והקושיות של גיל העמידה, אבל הוא לפחות עושה מאמץ כן, מצחיק ומשעשע, כדי לשכנע שבראש, במחשבה, הוא בדרך הנכונה.

בראבא – מופע יחיד.  הקאמרי תל אביב. יום ראשון, 18 בספטמבר 2015