מירב הלינגר  - מורכבות הרמונית
 
אני סקרן לדעת איך ולאן תתגלגל הקריירה של מירב הלינגר, זמרת-יוצרת צעירה, שהגיעה לפסטיבל הפסנתר כשמאחוריה שלושה שירים בלבד, אולם הוכיחה בשעת הופעה אחת ועם עשרה שירים משלה (ושלושה של יוצרים אחרים) שיש לה מה להציע כיוצרת וכמבצעת.

השירים שלה לכאורה בנאליים, עוסקים בשאלות קיומיות שבינו לבינה, כאלה שמטרידים את כל זוגות האוהבים הצעירים שמבקשים להבין את החיים ואת המערכת הקוסמית שנקראת מערכת יחסים.

כמוזיקאית היא הרבה יותר ייחודית ומרתקת, מלחינה לא שגרתית, שהזכירה לי יותר מפעם אחת לאורך הופעתה את המורכבות ההרמונית של סשה ארגוב (ב"עכשיו זה כך", למשל, עליו העידה כאקוסטי היחיד באלבום שבדרך), או לפחות זמרת שמבצעת שירים תובעניים שלו.

כמבצעת היא הולכת עד הקצה, מתמסרת-מתמכרת בכל גופה לשירה ולאמנות שלה. מזכירה לא אחת בגוון המצטעק את אפרת גוש (למשל ב"חלום" או ב"מצטער"). ויש לה, דומה, אישיות בימתית בלתי אמצעית, חביבה, חייכנית, קורנת ומעוררת אמפטיה. הפרשנות שלה ל"מה אתי" (של שמוליק קראוס ואריק איינשטיין) היתה יפה ואמיצה. מ"מעיין" (קורין אלאל) בפיה התרגשתי פחות. את "במבט אחד כחול", אלבום הבכורה שלה, הפיקה בעזרת תומכי הדסטארט ואני מצטרף בהחלט לדעתם ולטעמם שיש בה משהו. ובלבד שלא תעזוב את הפסנתר.

מירב הלינגר (צילום: קורן קריספיל)


מירב הלינגר, שושן צחור. גלריה בלומנטל. חמישי, 22 באוקטובר 2015

דאנה איבגי - לא זמרת אבל

דאנה איבגי לא מסתפקת בקריירה של שחקנית קולנוע ובמה (בעיקר עם אנסמבל ציפורלה). עכשיו היא רוצה גם להיות זמרת. עושה זאת עם "ID" אלבום בכורה בעיבודים ובהפקה מוזיקלית של אדם שפלן (בעיקר), ו-11 שירים שרק שניים מהם בעברית. כפל המשמעות בשמו של האלבום (גם תעודת זהות, גם ראשי התיבות של שמה) יכולה להצטייר ככרטיס ביקור אמנותי.

אמנם הוא אלבום "קטן" (עד כמה ששם מיוחס כמו איבגי יכול להצטנע) בצבעיו, מאופק בקצביו, שפוף וגשום במבעו ועצל בגרוב שלו, אבל דומה שהיבטים אלה הם צדדים של יומרה גדולה להיות אמנותית ואיכותית, יומרה ששאותה מנסה איבגי להסוות כשאיפה ליצירת שפת ביטוי בימתית, פרפורמנס מקורי משלה, שיעצים את חוויית ההאזנה והצפייה.

היא עושה זאת באמצעים "קולנועיים". גב הבמה הוא מסך וידאו ענק. מערכת מחשבים ולפ-טופים, שאיתם היא משחקת, מעבירים קליפים ואימאג'ים, חלקם מצולמים מראש, חלקם מוקרנים בלייב. באחד השירים, On the Bus, שזכה כבר לקליפ מרתק, היא מכוונת לכך שאחת המצלמות תשדר אותה שרה יושבת בתוך הקהל. בקיצור, המון טריקים, משחקים וצעצועים (סוליות נעליה מוארות ואף מרצדות) שעושים שמח בעין אבל לא מצליחים ליפות ולשפר את הכשל הבסיסי: דאנה איבגי לא זמרת.

אין לה קול, אין לה מנעד, לא כוח ולא עוצמה. הכל שטוח. האם זו הסיבה שהיא שרה באנגלית (ועוד עם מבטא נוראי)? כשהיא שרה את We love שלה – ניחא, אבל כשהיא שרה את Waterfalls של פול מקרטני זו כבר עזות מצח. אבל יש כמה דברים לזכותה. היא מתוקה ויש לה נגנים ושותפים נהדרים (עינב ג'קסון כהן בפסנתר, קלידים ואקורדיון, אברי בורוכוב בקונטרבס ועוד, ספי ציזלינג בחצוצרה וזיו קסל בתופים) שנהנים מעיבודים נהדרים לא פחות.

 "זה ישתפר. יש לי עוד הרבה שנים", היא אומרת באחת ההזדמנויות ואני לא יודע אם זו הבטחה או איום.

דאנה איבגי, ID . קאמרי 3, חמישי, 22 באוקטובר 2015

לאורה ריבלין - ערב של תיאטרון

גם לאורה ריבלין לא זמרת. גם היא שחקנית, תיאטרון בעיקר. וגם לה יש שם וייחוס. אבל בעיקר יש לה  מוניטין רב שנים (כמעט שישים...) כאמנית במה. אחת לכמה זמן היא נותנת פתחון פה למוזיקה שבתוכה. אחרי אלבום (היחיד שלה) משיריה של מריה אלנה וולש הארגנטינאית ("בארץ לא זוכרת", לפני 30 שנה בערך), ומופעים מוזיקליים משיריהן של דליה רביקוביץ ותרצה אתר, "אשה נוסעת" הוא המופע הראשון של ריבלין עם שירים שלה, מבוסס על דמויות דמיוניות, סוריאליסטיות, פוסט טראומטיות כהגדרתה, כאלה שאינה יכולה לספר עליהן לפסיכולוגית שלה.

את השירים הלחין בנה, המוזיקאי, הפסנתרן והמפיק המוזיקלי שאולי בסר. הוא כתב עבורה מוזיקה מצוינת, מגוונת, ספוגה השפעות ומפליגה בהשראות, אבל זה עדיין ערב תיאטרון, סוג של קברט משודרג, שלא היה צריך להיכלל בפסטיבל הפסנתר (ולו רק בגין האילוצים של קיצור היריעה, ואירוח אמן שלא שייך, יהלי סובול במקרה שלה).

המופע נשען על הגשת האנדרסטייטמנט של ריבלין, שגם כשהיא שרה, בפנים קפואות וכמעט ללא תנועה, היא יותר מדברת ומשחקת, מגישה בהומור האופייני לה, דק, שחור וגם מקאברי. ספוקן וורד קוראים לזה? מלווה אותה חבורת נגנים משובחת ביותר (גליה חי בוויולה, עודד גולדשמיט בבס, איתי ניצן בתופים, עדית מינצר בחצוצרה ובקרן, וימי ויסלר בגיטרה, בנג'ו וניהול אמנותי). לא שירים לרדיו אבל דוגמה מצוינת לאמנים ויוצרים מקומיים איך לדבר ולשיר על החיים המופרעים והמטורפים כאן.





לאורה ריבלין (צילום: שרון עובדיה, באדיבות מגזין רעש)

לאורה ריבלין, אשה נוסעת. קאמרי 3. שבת, 24 באקוטובר 2015

ניצן חורש והקאט אאוט קלאב  - רוק מתומצת ואיכותי

אני לא יודע אם הגלריה הישראלית היא המקום האידיאלי להופעה, גם אם אקוסטית, של להקת רוק כקאט אאוט קלאב, אבל אין ספק שמוזיאון הוא אכסניה ראויה למוזיקה של הרכב העל בהנהגת הזמר והיוצר ניצן חורש. כי מה שקיבלנו היה הדגמה מצוינת - לפנתיאון, בלשון כתבי הספורט - של רוק מלוטש ואלגנטי, מרשים ותיאטרלי, בהחלט רוק אמנותי. כיאה למוזיאון.

ללא חשמל וללא אלכוהול, ללא המתופף ונגן הסקסופון הקבועים, אך עם שני נגנים אורחים (עידו קרצ'מר בטרומבון ועמרי בר בפסנתר), הקאט אאוט הציגו רוק מתומצת ואיכותי, גם מול קהל יושב.

חורש במרכז, עם כריזמה שיש בה מדיויד בואי, בריאן פרי ופרדי מרקיורי, שר בעוצמה, התשוקה הגופנית והתיאטרליות האופייניות, ולרגע (ב"Black Night") התחבר כאלויס פרסלי בשעתו לנקודה שבה הגוספל והבלוז פגשו את הרוק'נרול. הזמרות דניאלה מילוא ודורון טלמון משני צדדיו, התמודדו יפה עם האתגר הבימתי והאקוסטי, הוסיפו  תרומה מכרעת לצליל האקוסטי של ההופעה. וביחד עם בן גולן בנגינת גיטרה פנטסטית, שי רוט בשליטה בפסנתר ובמקלדות (כולל אורגן קאסיו זעיר) וגיחה קצרצרה של ישי ברגר בבס, סיפקו עבודה יפה, מושקעת ומעוררת, אמנותית ברמה הגבוהה.

ניצן חורש והקאט אאוט קלאב. גלריה ישראלית. שבת, 24 באוקטובר 2015