כחומר ביד היוצר
 
תמר בורר איננה נלאית באמונתה ובאמנותה, וטוב שכך . והיא נאחזת בפסוקי קהלת ובשיר השירים ביצירתה החדשה ״הכל הבל״ שגם עיצבה את בימתה כמין ביתן מלכותי שזור זרועות שני - שהיא מדמה לתמנון שברגע מסוים ומיוחד גם ילכוד אותה ויעטרה ככתר.
 
המשורר זלי גורביץ׳  כתב בספרו ״חשבונו של קהלת״ כי  ״הבל הוא: נשיפה, דיבור, אד העולה מהפנים ויוצא החוצה, כמו גם דברי שטות, ריקנות, אבסורד. קהלת רואה את הבל כפרויקט, כאמצעי, כחומר ביד היוצר, הפיכת דבר שהוא מילה, מחשבה, דבר שהוא עצם, מופע: מעשה יצירה שאפשר לחתום עליו".

ואכן, תמר בורר חתומה על היצירה החדשה, כעל קודמותיה, במהות אמנותהֿ כאומרת הבל, המגבלה שנכפתה על גופה ושמתוכה שבה ויצרה שנה אחרי שנה מאז 1988, בעבודות סולו, דואטים ואנסמבלים בארץ ובעולם, ובין השאר הפכה לשגרירת הבוטו היפני כאן.
 
ביצירה הזאת היא מקימה מבנה שקומתו הראשונה, ריבוע לבן קטן הניצב על הבמה הלבנה הגדולה, נסמך אל מגילת קהלת המתחילה בסיכום החיים מנקודת מבט של אדם העומד לקראת סיומם, לאחר שעבר דרך ארוכה, בה רכש קניין ועניין, והוא בעל ראייה רחבה ועמוקה.
 
בקולה המעובד בפסקול שערך אלון לרר, בתאורה עתירת רעיונות של תמר אור, ובסיועה של טניה פלזנר שתלווה ותלביש אותה בתנועה מדודה, כמייצגת את פעימות הזמן קדימה ואחורה, מציעה בורר ״הקשבה והתבוננות בהבל כאמצעי להגיע לשיווי משקל חדש״.



הכל הבל (צילום: רוסלו שמריה)
 
המלך, הליצן והשולמית
 
בגלימת טקסטיל-צמר לבן ושביס אדום, שעיצבה חגית אביר היא מחייה את המלך המטיף לעם, יורד מכסאו וכנווד נע בין מהמורות החיים, ובדרך גם מתחפש לליצן הצוחק על חכם וכסיל, חיים ומוות. משחק ידיה המונפות, ושל אצבעותיה על שולי שמלתה, מרתקים. הסיום הדרמטי ועוצר הנשימה של הפרק הזה מגיע כשהיא נסמכת על זרועותיה ומזקיפה את גופה על שתי רגליה.
 
במעטה העלטה היורדת על הבמה, וברקע סרטון וידאו קצר של תמר ארדה,המתמקד בבניין מרוחק, שבחזיתו פרגולה המרמזת למסעדה, והאפלה סביב נשברת באורות של מכוניות חולפות, בורר עוברת אל שרפרף בעומק הבמה ועל הבימה הלבנה שבקדמת הבמה הנגדית מתמקם נועם ענבר, סולן להקת ״הבילויים״ והרכבים אחרים.
 
כשהאור עולה המלך הישיש הופך לשולמית, בשמלה אדומה מרהיבה שעיצב ששון קדם, ומתחיל החלק השלישי, ״יונתי״, כדואט בין ענבר הפורט על העוד ושר את פסוקי האהבה הנפלאים, ובין בורר ופלזנר הסומכת אותה ומלבישה אותה בשלמה הלוהטת.
 
קולו של ענבר, והלחן המקורי והמפעים שכתב, מפרקים את הפסוקים ובונים אותם מחדש, ומעניקים לתנועתה של בורר גווני ביטוי חדשים כמייצגים את התשוקה לחיים, את ההתמסרות ללא תנאי, ואת העונג להיות אוהב ונאהב, ואת הפיזיות והרוחניות של המבע המחולי הייחודי ליצירתה.
 
וכך, לסיכום, במהלך שעה אחת מחייה תמר בורר רעיונות קיומיים במופע מרגש.



הכל הבל (צילום: רוסלו שמריה)