עברו כבר יותר מ-20 שנה מאז השאיר ירמי קפלן את פורמט הלהקה ("תערובת אסקוט") מאחורי גבו ופנה לדרך סולנית, שהניבה חמישה אלבומי סולו.

בגיל 54 (וכשהוא אב לשלושה...) הוא חוזר לימי הלהקה, עם שני מוזיקאים, יוצרים ומפיקים מוזיקליים – מתן ספנסר ואורי רוסו, בני ה-28. כשמה, יצירתם המשותפת אלבום אלקטרוני חדש בשם "פטיש", הולמת בך בעוז בצלילים ובסאונד צעירים, לא שגרתיים ומפתיעים, לפחות בעבור קפלן.

עסקת חבילה נאה

כשנכנסים מעט פנימה, מגלים שלמרות הקרדיט המשותף, יותר משזה אלבום שלו זה אלבום שלהם. הם הכותבים, המלחינים, המנגנים והמפיקים, והוא הפרונטמן שאותו הם מלווים.

זו עסקת חבילה נאה לשני הצדדים: ספנסר ורוסו הביאו את הרעיון, הפורמט והבסיס לשירים, למי שהם רואים בו אליל נעוריהם, בתקווה "להרוויח" שם, הילה וחותם איכות ולצאת איתו ביתר קלות לעולם; קפלן, בחושים בריאים, זיהה את ההזדמנות, קפץ על העגלה המוזיקלית המרתקת ותפש אשכרה טרמפ לזריקת מרץ - אם לא לקריירה שלו, לפחות לסאונד ולדיסקוגרפיה שלו – מזווית מסקרנת שבא אולי נגע, אך לא התעמק.

השיתוף של קפלן (שמתבטא גם בלוגו המצויר, של פקמן משונן שיניים, דו-רגלי ודו-זרועי, אך נושא שלוש עיניים) הוא מחווה נדיבה מצד עמיתיו הצעירים. כיון שקפלן, יוצר בזכות עצמו, שותף כאן בכתיבתם של שלושה שירים בלבד ("לא סתם", "פושע" ו"פטיש"), שהם גם שלושת הסינגלים שהוציא ההרכב לרדיו. שלא במפתיע, שיר הנושא הוא הכי ירמי קפלן שאפשר בכלל ובאלבום זה בפרט.

מי שעזר לספנסר ורוסו (אף יותר מקפלן) בגיבוש רעיונותיהם לשירים הוא הזמר והיוצר קובי ויטמן, השותף בכתיבת שבעה מתשעת השירים, אחד מהם, "אגם הקרח", הוא טקסט שלו.

ויטמן, שאת התמודדותו עם טראומת מלחמה, היטיב לנסח ב-2007 בהפקה הבימתית הנוקבת "מלחמה - אופרת רוק" (על בסיס חוויותיו כחייל מילואים במבצע "חומת מגן"), הוסיף מן הסתם עומק, בגרות ומשמעות להרהורים, חיבוטי הנפש, הלכי הרוח וההדגשים הנפשיים וגם לריבוד התמלילים, משירי אהבה "סתם", להשתקפויות מראה למציאות המקומית המעיקה.

רוסו וספנסר, שהלחינו במשותף את כל האלבום, כתבו לבד רק שניים מהשירים - "מכת חשמל" ו"זמן טוב" הנועל. ואם כבר קרדיטים: יובל קאופמן, המתופף שאיתם על הבמה, משתתף בהקלטות שלושה שירים. המתופפים האחרים הם אלון הלל, אורן גלעד וירמי קפלן עצמו (בשיר אחד), כשבדרך כלל הוא מקשקש בשייקר ובטמבורין.

מימין: אורי רוסו, מתן ספנסר וירמי קפלן (צילום: ליאור כתר)


עולם מוזיקלי חדשני

תשעה שירים באלבום החדש, על פני 33:11 דקות הדוקות, גרוביות לעילא, שתופסות אותך חזק, לא מרפות ומפוררות הגנות, אם יש כאלה בראשית ההאזנה. רוסו וספנסר, מן הסתם נציגים מוכשרים ומבטיחים לדור הצעיר של המפיקים המוזיקליים המקומיים, מנגנים באלבום בגיטרות חשמליות ובבס, ואחראים כמובן לשלל הסימפולים והתכנותים, הרעשים למכביר והצבעים.

זו הפקה מוזיקלית מרשימה ביותר, גם למי שאינו מצוי ברזי האלקטרוניקה. להיפך - ספנסר ורוסו בונים עולם מוזיקלי חדשני ממרכיבים מוכרים. אם אלה הגיטרות המדהדות בהדרת חשיבות ובדרמטיות, אם זה הרוק המקהלתי רחב הנפח שברקע, אם אלה ניואנסים אופראיים-קלאסיים שמשתלבים במעטפת, כשגם התופים האלקטרוניים, הדגימות הקוליות והסימפולים המקושקשים ידידותיים להפליא.

בהחלט עבודה יפה (שהשימוש בסרבלים כחולים, בצילומי העטיפה והפרומו, וגם בבגדי ההופעה על הבמה, הוא איור מוצלח לה, כמעיד על היותם אנשי הצווארון הכחול, אנשי עבודה ועמל).

ירמי קפלן, מתן ספנסר ואור רוסו (צילום: ליאור כתר)


שירה שקולה שמסתירה סערת נפש

לטעמי השיר היפה באלבום הוא "שיר נחיתה", שאיתו הם בוחרים - לא סתם כנראה - לפתוח את ההופעה. הוא הזמנה מבהירת כוונות וצלילים למועקה המקומית שהם מתארים ולרעש המחושב שהם מייצרים: "המון סואן מלא פרצופים/ על מה חשבתי לפרוק לחצים/ אין לי כוח שוב לברוח/ אני נשאר// רגש עולה מלא רחמים/ לו רק יכולתי לחזור לפסים/ אין לי כוח שוב לשכוח/ אני נשאר/ מחפש את עצמי// ואין לי אוויר...".

השירה השקולה, הארומטית והערבה (!) של קפלן (ואני לא יכול לחשוב על זמר אחר שיכול לשיר כך) שמסתירה לחצים וסערת נפש על הסאונד הסהרורי-סיוטי, נותנת לשיר כוח וטוענת אותו באמפטיה שמעיפים אותך לעולמה של החבורה.

גם הסינגל "לא סתם (משחק בחול)" נושא לחן מדוד וביצוע מדויק כמתבקש משיר מקומי נוקב. "...ואני שוב מתלכלך בבוץ/ חמישים דקות שבועיות/ שופכות לי את הקרביים/ מנסה לשנות מציאות/ מול עבודה בעיניים// ואת אומרת לי זה לא סתם/ לא סתם/ שאני לא מחייך/ לא מחייך...". תיאור מדויק של התמודדות עם טראומת המציאות על ספת הפסיכיאטר, ותחושת אין האונים שמוציאה את הכיף מהחיים.

ההתמודדות בין המתרחש בחוץ, בחיים ה"אמיתיים", לבין הפרשנות אותו, במחשבות הטורדניות, הסופניות לפרקים, שמטלטלות את ההוויה האישית, מלווה את כל שירי האלבום.

השירה הרגועה (בדרך כלל) והסאונד הידידותי מנסים (ומצליחים לטעמי) להתגבר על הנטייה הדכאונית, להבהיר את קהות הרגשות, להפוך את התלישות לנחמה (כמו בג'אנגל של "אצלי בראש") לפרק את המטענים השליליים שבאוויר לפולסים אופטימיים ("מכת חשמל"), להפשיר את הקור המכאיב ("אגם הקרח" שנשמע לי כמחווה יפה ל"ג'ינג'יות", ההרכב של אמיר צורף ותמיר אלברט, מחלוצי הפופ האלקטרוני בישראל, מלפני יותר מעשרים שנה). בעיקר בזכות ההפקה המוזיקלית המרתקת, השירה של קפלן, ולא מעט בעזרת פראזות מילוליות שחוזרות על עצמן כמעט בכל השירים.

"פטיש", שיר הנושא, הוא היצירה המילולית הטעונה ביותר באלבום. "...אף פעם לא הבנתי/ איך לשמור מחשבות לעצמי ...אין כבר את ואני ...נעלתי את הדלת/ שבור לרסיסים/ לקחת לי את הכתר/ נגמרו הרחמים// אני עושה מעשה/ אני לוקח פטיש/ ומפרק את הכל/ היה כתוב על הקיר/ אתם טועים בגדול". קיצה האלים של אהבה. תיאור מקרה קיצון של התנהגות מטורפת, שזכתה גם לקליפ שנחשד כפרובוקציה, למרות שהמציאות שנחזתה בו עולה על כל דמיון.

כצפוי השיר הטעון, האחרון לפני ההדרנים בהופעה, נטען גם באנרגיות הד-בנגריות, מה שמביא את המופע לשיאו. גם באלבום, אם כי לשמוע אחריו את "פושע" זה סוג של אנטיקליימקס רגשי. כאילו ניתן היה לפרש את נורות האזהרה שניצתו ב"פטיש" והובילו לשיאו הטרגי, באופן יותר מתחשב וחומל. גם מציע לו הפי אנד קולנועי, כבמערבון, עם רכיבה ביחד אל השקיעה. וגם רואה ב"פושע" כשודד אהבה ("זאב בעור כבשה"), כסוג של התכתבות עם העבריין ואהובתו התמה ב"רחבת הריקודים" של יענקלה רוטבליט ("...האושר הוא הפשע המושלם"). זה השיר המפוייס ביותר באלבום, קפלן משחק עם הפאלצטו הרגיש שלו, ועידית מינצר (איפה הקרדיט לעזאזל?) מייפה את ההפקה בנגינת חצוצרה מכמירת לב.

האופטימיות, או שמא להגיד – ההתנהגות הנורמטיבית – מאפיינת את "זמן טוב", הנועל. גרוב נעים מניע את השירה הרכה והמיטיבה של קפלן (וגם את אברי הגוף של השומע), מלווה בסימפול מעודן, במחיאות כף ובשירת מקהלה. אמנם "התיק של כבד/ וגם הלב", אבל "אשמח להתענג/ אני חושב/ מתחיל להתערבב", שזה בדיוק "זמן טוב לראות/ קרן שמש/ למצוא דרך/ זמן טוב לראות קרן". האיום והסיכון נותרים כרעשי רקע. סוף למערבולת הרגשות ולסחיטה הרגשית.

ירמי קפלן @ ספנסרוסו (צילום: יח"צ)



עבר, הווה ועתיד?
 
ההופעה, אני חייב להודות, מרשימה פחות מהאלבום. בכל זאת לא פשוט לבצע תשעה שירים חדשים. ועם זאת, אני מניח שזה עניין זמני שעשוי להשתפר בחלוף ההתרגשות.

ההופעה פחות מהודקת, עם תוספות שירים מוקדמים של קפלן ("מחטט" ו"מודדת" מאלבום הבכורה שלו כסולן מ-94' ו"אני אשתנה" מ"הזמן האבוד"מ-03'), עם שיר חדש אחד, דל שורות (שתיים בלבד) ולא אפוי דיו ("בואי"), ועם הומאז' אלקטרוני ל-Taxman של הביטלס. כשגם תרגום הסאונד האולפני לסט בימתי דורש עוד התנסות, השתפשפות והתמקצעות.

התעמיד הבימתי כולל חמישה: קפלן, מצויד בכלי הקשה ובווקודר, מתן ספנסר ואורי רוסו במרכז. השניים מצוידים בגיטרות חשמליות ובסינתיסייזרים קטנים. יובל קאופמן, כאמור, בתופים, מצד ימין, ורועי דורון, בבס, מצד שמאל. קפלן אחראי באופן מוחלט לשירה, כשרוסו וספנסר חולקים את הנגינה ונוגסים פה ושם בשירה, בעוד דורון זוכה לסולו משלו ב-Taxman.

לא רציתי" שפותח את האלבום, מושמע כשיר שני, משרטט את אווירת הצ'ילאאוט הקצובה, המחוטבת והמאוד אסתטית. התאורה אפלולית, שלא תגרע חלילה או תגזול מתשומת הלב לצליל, כשגם השירה היא חלק מהריתמוס שלו.

קפלן מכונס-מרוכז בעצמו, עדיין על הבלטה שלו, יותר מתפלל מאשר שר. ב"פושע" התוכף הוא בודק את גבולות הפאלצט שלו, ומאציל על הבמה מאיכויות הפרפורמנס הגופני רב המוניטין שלו. בהמשך, במיוחד בשיריו המוכרים, כשאינו נזקק לקשר עין עם מלות השירים (באמצעות איי פד), הוא כבר משתחרר ומרשה לעצמו תנועה במרחב הבמה. ל"אגם הקרח", שחותם באמירה אופטימית (בסוף תבוא השמש ותפשיר הכל...) את ההופעה, הוא מגיע מפזז עם עוצמת שירה מוגברת.

השירים "שלו" מרוכזים בלב המופע. נבחרו בקפידה מן הסתם. שירי אהבה וזוגיות שיתאימו לרוח הטקסטים "שלהם", שאפשר למצוא בהם תוספות מרחיבות למקום, למציאות, אולי גם למדינה ("מחטט ולא בשלי/ תראי מה זה עושה לי/ מחטט ולא בשלי/ תראי מה זה עושה לי/ מחטט וחוקר ולא בשלי/ תראי כמה טוב בשבילי"; "את שולפת מילים כמו סכינים/ ונועצת אותם עמוק אצלי בבטן/ אני מדמם גאווה/ לא מבדיל בין שנאה אהבה ופרנציפ// ...כשאת מודדת/ כמה אני נותן/ תראי מה אני נותן/ רק אז תחליטי/ כמה תתני לי חזרה"; "ממחר אולי מחר אני אשתדל/ ממחר מבטיח לך ביחד נראה/ רק עכשיו תתני לזרום עם הרגע הזה/ ממחר תראי תראי אני אשתנה"). הם גם מותאמים לגרוב ולסאונד. אם בראשון האלקטרוניקה כמעט ולא מורגשת, בשני היא מעצבת מחדש את השיר, מכופפת אותו לתנאי ההפקה המוזיקלית, ובשלישי הם כבר יכולים לתלות בו מבט מעריץ כמי שמקפידים להתאים את עצמם אליו.

העבר של קפלן וההווה שלו עם ספנסר ורוסו מאוד ברורים. העתיד? הוא כבר בידיים שלכם. אם תצטרפו לדעת תומכי הד סטארט שנתנו את אמונם (וכספם) בפרויקט, הוא יהיה ורוד ומבטיח. אין סיבה שלא.

מימין: מתן ספנסר, ירמי קפלן ואורי רוסו (צילום: יח"צ)



ירמי קפלן @ ספנסרוסו. פטיש (עצמאי)

ירמי קפלן @ ספנסרוסו. הופעת השקה. זאפה תל אביב, רביעי 28 באוקטובר 2015