אם לשפוט את הקריירה של שמעון בוסקילה לפי השמות של אלבומיו, אפשר להתבלבל. כשהוא מגיע למופע הסולו הראשון שלו, כשהוא בן 48 ומאחוריו דרך מרשימה ומסלול התבגרות מוכח, איכשהו, דווקא שם אלבומו האחרון, נשמע לכאורה לא רציני, מסתייג.

"למה לי", שיר הנושא של אלבום זה, לגמרי לא משקף את הבשלות הנצברת של בוסקילה, מרחיק עדות מהיצירה האישית כל כך שמאפיינת את האלבום, זו שקו ההתקדמות שלה שורטט בראיה מפוכחת ורצינית יותר בשמות שני אלבומיו הקודמים - "מחפש חבר קרוב" מ-2003 ו"מרגיש את זה" מ-2007.

עכשיו, אחרי שמצא את שחיפש וההרגשה הפכה לממשות, לבחור בדאחקה כשם לאלבום הכי משמעותי שלו? ואולי, ההיפך הוא הנכון: אולי בוסקילה מרגיש מספיק חזק וקרוב אצל עצמו כדי לבחור בהלצה?

יש לו סיפור לספר

על הבמה אין שום בעיה עם העירוב והשניוּת האלה שמשקפים רבגוניות וריבוד באישיותו היוצרת והמבצעת של בוסקילה. אמנם הוא לא כותב את שיריו, רק את אלה שבמרוקאית, לא את אלה שבעברית, אבל הם בכל זאת אישיים, רק שלו. החיבור ביניהם נותן תצרף של חייו ועולמו, ויש בהם הרבה כאב ועצב, געגועים וחסר, לצד לא מעט הומור ותקווה, אופטימיות ואמונה.

גם כפרפורמר, כזמר מגיש ומבצע, אישיותו הבימתית של שמעון בוסקילה אינה חד ממדית. הוא חם ולבבי באופן מחשיד. הסלסול שלו, האינפוף המיוחד בקולו, שירת הנשמה הייחודית  לו, חודרים אל הלב. נכונותו להיחשף במקבץ השירים האחרון שלו, באופן שלא נחשף עד אליו, היא כוח שטוען את שיריו והופעתו באמינות ובאמפטיה.

עתה יש לו סיפור לספר, והוא מרגש בשירה ובשירים, ממש כמו במעברים המדוברים ובסיפורים שביניהם.
שתי חטיבות עיקריות בהופעה של בוסקילה. האחת היא שירי "למה לי", שבעה מ-13 השירים באלבום, והשנייה היא שירים שפיזר לאחרים והחזיר עכשיו אליו – לפחות שמונה כאלה. את הרשימה משלימים נציגים בודדים משני אלבומיו הראשונים.

מאפשר לקהל להשלים את השיר

הפתיחה היא בגוון שלמה ארצי, שעל ידיו יצק מים בשלהי המילניום הקודם. "עכשיו אני חוזר" הוא מצהיר (במלותיו של סהר חגי) באמירה דו-משמעית, הביתה ואל הבמה: "על הספסל עם הגיטרה בו ישבתי עם חבר/ שירים כתבנו כל הלילה/ עדיף לשיר לא לדבר/ רציתי לא לחזור הביתה, ידעתי שהבית ריק/ אפילו שהמשכתי הלאה עכשיו אני חוזר// זה אני אותו הילד היה לי טוב היה לי רע/ על הפסים של הרכבת עם המבט מלא התקווה/ ואמא לא חוזרת, זה כואב וזה מוכר/ כשהמתיקות חולפת נשאר טעם מר". הזמנה מושלמת לעולמו.

השיר סוגר מעגל עם "מחפש חבר קרוב" המוקדם שבא בעקבותיו. אז הוא נסע, לא ידע מה מצפה לו. "הלילות הם מה שעוד נשאר לי/ כשהנשמות האבודות יוצאות לרחוב/ תמיד מביט אל הכוכב הלא מוכר לי/ מחפש חבר קרוב". שיר ששלמה ארצי העניק לו כמתנת פרידה ודרך צלחה, השיר היחיד בהופעה שבוסקילה לא הלחין ועדיין גאה לשיר אותו.

לפני שיגיע ל"מזל שאני שר", גם הוא סוג של מוטו, של הצהרה, של הצגת פיסת חיים ("היה לי כבר כמעט הכל/ ולא היה לי שום דבר...היו לי כמה אהבות/ עוד לא הקמתי משפחה/ עשיתי אלף טעויות/ שילמתי גם מחיר יקר... אנ'לא היה חכם/ אני לא אידיוט מושלם/ אני שר ומנגן/ פורט חיים על המיתר/ אולי אני מוזר... אני כאן כמו צועק... מזל שאני שר"; גם מלים מאלפות אלה הן של סהר חגי), הוא נדרש לראשון בלהיטים שהלחין לאחרים.

במעין נוסחה שתחזור על עצמה כמעט לכל אורך המופע, בשירים האלה - "עד סוף העולם" של יואב יצחק, "כמה אהבה" (קובי פרץ), "שיר תקווה" (מירי מסיקה), "הייתי בגן עדן" (שרית חדד) או "תגידי" (ליאור נרקיס) – הוא לא משלים את השירים. מאפשר לקהל להצטרף, לשיר, להשתפך, הוא "נח", נותן לקהל להשקיע והוא נהנה מהסיטואציה.

זה כמעט ולא קורה בשירים "שלו", לא שהוא קנאי להם, אבל הם קרובים אליו והוא לא משחרר אותם בקלות. ואם כן, אלה השירים "הישנים", כמו "את המחר שלי" או "איך את לא רואה" במחרוזת הקצבית בשלהי המופע. שירי אהבה, אתם יודעים. מהולים בעצב ובשמחה.

גם ב"מרגיש את זה". במיוחד במעבר לשירה במרוקאית, שנעשה בתמיכת יוצאי העדה באולם. במרוקאית, כמו שאומרים על בדיחות ביידיש, זה נשמע הרבה יותר טוב. גם אם זה ראיי אלג'יראי, וגם אם זו המצאה ישראלית באותה השראה כמו "למה לי, למה לך" שאליו עוד נגיע.

אם "מרגיש את זה" ניתן לפרשנות באשר לנשוא השיר, "עכשיו אני סולח" (למילים של נועם חורב) הוא שיר פיוס ופרידה מאביו: "החיים לימדו אותי מבעד לדמעות/ להצמיח איזה כוח כמעט מתוך כאב/ אני מבין היום מה שלא יכולתי אז לראות/ במבט תמים של ילד שנשבר לו אז הלב". מפתיחה של ליווי  בפסנתר בלבד השיר מתפתח ומסתיים כבלדת רוק של פסנתר וגיטרה, כאילו משמש פה לכל אחד ואחת בסיטואציה דומה.





שמעון בוסקילה (צילום: דורון עדות)



תמהיל רוק-אתני

זה הרגע לציין כי המוזיקאי עמית הראל, המעבד והמפיק המוזיקלי של המופע (לתזמורת של עשרה נגנים!), מתנהל בתבונה מול ההשפעות המוזיקליות שביניהן ועימן חי בוסקילה. כשהדגש על מוזיקה אתנית-אוריינטלית - מתגנב אליה קצב רוקי. לעומת זאת, כשהדגש על רוק, נכנסים תבלינים אתניים. ונוצר תמהיל יפה: לא של נפש חצויה בין עולמות מוזקיליים שונים ורחוקים, כי אם של נשמה שלמה ומכילה את הכל.

הנה למשל "הייתי בגן עדן". בלדת רוק לכל דבר, כשרק הסלסול בקולו (וגם הכינור שבידיה של יעל רוזנברג היחפה והתמירה) מרמזים על מקורות אתניים-מזרחיים. סקסופון הסופרן בפיו של גלעד רונן, צובע בג'אז לבן (ומרגש!) את "תגידי". ועדיין השיר העשיר ביותר באוריינטליות שלו הוא דווקא "ילדה של אב" הוותיק (שבמקור הולחן בעבור הזמר נתנאל נגר), שאותו מובילה נגינת טאר משכרת של שלום מור.

לרשימת השירים שבוסיקלה מחזיר אליו אחרי סיבוב בשירות אחרים אפשר להוסיף גם את "עלש" (ששר בדואט עם ארצי), את "יא רייח" (ששר עם שירי מימון) ואת "התמכרות" ו"מהיום שהלכת" (שכתב ושר ובעבור הפרויקט של עידן רייכל  - במרוקאית). אלה השירים, שביניהם השתחל – כמה צפוי – גם "למה לי למה לך", שבהם הקהל מתבקש לקום על רגליו. לטעמי, הבקשה מיותרת לגמרי. הצופים - ביניהם גם רעייתי שתחיה, דווקא טריפוליטאית משני ההורים, בגיחת הערצה מפתיעה - לא טיפשים. הקצב המטמטם והמדבק, בהנהגת המתופף ניר בכר ויותר ממנו בהובלת נגן כלי ההקשה גלעד דוברצקי, לא משאיר אף אחד אדיש.

גם לא את בוסקילה עצמו, שב"מהיום שהלכת" ("מינהאר לי משיטי") המוכר יותר כ"יא מאמא", שיר הקינה לאמו שנפטרה בהיותו ילד, הוא שר (מלווה בפסנתר של הראל ובעוּד של מור המצוין) בכוונה גדולה, ורק אז אפשר להבין את הידרשותו לעדשות הכהות במשקפיו.

המופע ננעל, אחרי מאה דקות, עם "וואטאטו וואטאה" הגרסה המרוקאית השוצפת של "למה לי למה לך". תחת רישומה, הדרך מירושלים בחזרה לשפלה מעולם לא היתה כה עליזה ועולצת, מזמינה צפירות קצובות.

שמעון בוסקילה ההופעה. תיאטרון ירושלים. חמישי, 5 בנובמבר 2015